אברי גלעד: "ליהדות אין בכלל כניסה לפריים-טיים"

המרחב הטלוויזיוני חף כמעט מכל מחויבות ערכית ליהדות ■ האם מוסד הרייטינג יכול בכלל להכיל בתוכו ערכים יהודיים, כשכל מהותו היא "עגל הזהב"?

בשנים האחרונות נדמה כי הדיון על כניסתה של הדת אל המרחב הציבורי הישראלי לא יודע מנוח. בחודשים האחרונים, הווליום של השיח הזה הולך ומתעצם וגולש לעיתים לגבולות אלימים. התחזקות התודעה הדתית של החברה היהודית, לא בהכרח חובשת הכיפה, אלא זו שכמעט 80% מבניה מצהירים על אמונה באלוהים, מעוררת גלים בכל חלקה.

היכן עובר הגבול בין התחשבות ובין כפייה, בין רב-תרבותיות ובין הדרה? המודדים של החברה הישראלית עומלים ללא הרף על מתיחת הקווים.

אך יש מרחב אחד שנדמה שאיש לא שואל לגביו שאלות: הטלוויזיה בישראל.

אמנם ניתן למצוא בה איים נידחים של מורשת, ובהם רבנים ידועים ונשות אקדמיה חרוצות הנושאים על גבם את השליחות הרגולטורית בחצי שעה שבועית. אבל ככלל, המרחב הטלוויזיוני בארץ, המסחרי והציבורי, חף מכל מחויבות ערכית ליהדות. זו החילוניות במיטבה, ואף לא כזו מובנית שנסמכת על כתבים ואינטלקט תרבותיים, אלא זו המבקשת להתנער מכל מחויבות.

דרמה, ריאליטי ובישול לא כשר

קיראו עוד ב"גלובס"


"ליהדות אין בכלל כניסה לפריים-טיים", אומר איש הטלוויזיה וכוכב צפיית השיא הוותיק אברי גלעד, "לא לה, לא למסורותיה, לא לחגיה ולא למנהגיה, אפילו הבסיס של הבסיס שלה לא מתאים לפריים-טיים".

גלעד זוכר כיצד מתח ביקורת בתוכנית הבוקר של רשת, אותה הוא מגיש, על העובדה שתוכניות ריאליטי שונות אינן חושבות פעמיים לפני שהן משלבות אכילת שרצים לא כשרים במשימות השונות המוטלות על המתמודדים בהן.

"זה הדהד מאוד חזק בציבור ולא הדהד בכלל אצל הגורמים המשדרים", מספר גלעד, "נתפסתי כעב"ם, לא הבינו על מה אני מדבר".

עליזה לביא, חברת מועצת הרשות השנייה, היא חוקרת תקשורת המתמחה בתקשורת ודתות בבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן. בעברה הגישה תוכנית דת בערוץ 10. גם היא מרגישה שתהליך רחב יותר המתרחש בחברה הישראלית, פוסח על הטלוויזיה.

"היום כל הוצאת ספרים שמכבדת את עצמה חייבת ארון ספרים יהודי, אפילו הקיבוץ המאוחד", אומרת מי שהוציאה באחרונה את הספר "מנהג נשים". "תראה מה קורה במוזיקה, אין מי שלא מוציא היום דיסק רוחני המחובר לשורשים היהודיים. גם בתיאטרון, מנכ"ל הקאמרי נעם סמל סיפר לי שההפקות שעוסקות בתוכן יהודי מכניסות הכי הרבה כסף.

,אבל הטלוויזיה הפקירה את הזירה הזו. גם הערוץ הראשון, שם זה היה צריך להיות הרבה יותר חזק, וכמובן הטלוויזיה המסחרית. יש לי שיחות רבות על זה בכלל ועם אבי ניר (מנכ"ל קשת - ל"א) בפרט. אני אומרת שצריך להקשיב לקהל הישראלי. מספיק שתכניס גר ל'אח הגדול', וכבר הראית את הבעיות ואת המצוקות של המבקשים להצטרף לעם היהודי, כבר עשית מעל ומעבר. זה שירות אדיר".

לביא מספרת כיצד בערב שבו זכה מישל ועקנין, ילד חובש כיפה מדימונה, במקום הראשון בתוכנית "בית-ספר למוסיקה", התקשרה מיד לניר. "אמרתי, זה מה שאני רוצה. אני לא רוצה לדבר במושגים של תוכניות דת, אלא של תרבות היהודית".

הדתיים אינם נפקדים מתוכניות הטלוויזיה, ודאי שלא בסדרות הדרמה השונות, העוסקות כבר מספר שנים, בזכות תמיכה של קרנות כמו "קרן אבי חי" בנושאים דתיים. ומספיק לציין את "מרחק נגיעה", "מעורב ירושלמי" ובאחרונה את "קטמנדו".

אחת הדמויות הבולטות ביותר על המסך הישראלי, אם כי לא בלבה של מדורת השבט, הייתה של העיתונאי חנוך דאום בתוכנית "מחוברים". דאום, המתגורר מחוץ לקו הירוק, הביא לתשומת-לבנו את דמותו היהודית - ולא בגלל הכיפה שעל ראשו, אלא בגלל דמותו המתלבטת ומלאת החקר העצמי.

"פריים-טיים הוא פריים-טיים", אומר דאום, שנשא בתפקידים בכירים ברשת ובערוץ 10, "יש לו חוקים אוניברסליים, ולכן אני לא מצפה לדבר ממנו. לעומת זאת, יש לי בעיה עם הערוצים הדוקומנטריים. תוכנית כמו 'הינשופים' בערוץ 8 הייתה תוכנית שיח של שמאל מאוד רדיקלי, כל-כך תל-אביבית, כל-כך רחוקה וכל-כך חילונית. הייתי רוצה יותר שילוב בעשייה דוקומנטרית. בפריים-טיים אני לא מרגיש הדרה. אולי יש בסוג המגישים שמובילים את המסך, שאין בהם ולו חובש כיפה אחד".

הפרוגמטור המקומי לא מהסס לשלב תכנים שיגרמו לאדם דתי להרחיק את ילדיו מהמסך או לכל הפחות לחוש כיווץ קל בבטן. המפיק אסף גיל, שהוא בין היתר האיש שמאחורי "מאסטר שף", רואה את הדברים מכיוון אחר לחלוטין. לדבריו, העובדה שאין שום מניעה כי מתמודדי תוכנית הלהיט שלו ירככו גדי בחמאה שחובצה מחלב אמו (הגבול עובר בחזיר ובשרצים), מוכיחה כי הפריים-טיים הישראלי הוא רב-גוני, עשיר ובוגר.

"זו תוכנית פלורליסטית", אומר גיל, "אנשים בישלו שם באופן לא כשר, ומאידך היו שהקפידו מאוד על הכשרות. אני לא חושב שאני עושה משהו חילוני בעליל. אני נגד טלוויזיה שנוקטת בקו דתי לחלוטין, באותה מידה הייתי מתנגד לטלוויזיה שהייתה מקצה מחמת מיאוס דברים דתיים. מה שחיובי בטלוויזיה שלנו, זה שהיא מאפשרת במה למגוון הקולות הרחב בציבור".

- עליזה לביא, אולי זו לא חילוניות, אלא דווקא ביטוי לפלורליזם?

"אני לא מסכימה. הציבור רוצה יותר ערכים יהודיים, והוא צורך את זה במקומות אחרים. כך זה במוזיקה, וכך זה בספרים. השוק הישראלי מייצר תרבות יהודית. המקום היחידי שנשלט בידי עורכים שלא מאוזנים על-ידי השטח, הוא הטלוויזיה".

"האידיאל בפריים-טיים הוא לא יהודי"

לדבריה של לביא, לא מדובר במאכלים הלא כשרים או בצילומים הפולשניים של אנה ארונוב מסבנת את נטלי דדון ב"הישרדות". מדבריה ומדברי אחרים עולה כי מדובר ברובד עמוק יותר. האם המוסד הזה - הרייטינג - יכול בכלל להכיל בתוכו ערכים יהודים, כשכל מהותו הנוצצת היא "עגל הזהב"?

"אני עובד בענף חילוני", אומר איש הפרסום יורם לוי, מנהל הקריאייטיב הראשי והמשנה למנכ"ל של באומן-בר-ריבנאי, "הוא עוסק במהות העבודה הזרה, פה הכסף הוא האלוהים. אנשים יישארו בעבודה ימים ולילות כדי לגרום לאנשים להוציא יותר כסף. אם אתה שואל אותי, בתוכניות כמו 'האח הגדול' ו'הישרדות' יש יותר מהחילוני מאשר ברחוב הישראלי הממוצע. האידיאל בפריים-טיים הוא לא יהודי בערכיו. למרות שגם במרחב הזה, צצות בשוליים תופעות כמו 'סרוגים'".

- האם אפשר בכלל אחרת?

"הזכייניות נותנות לציבור את מה שהן מאמינות שהוא רוצה, אז הרייטינג לא יאפשר אחרת. אני רוצה להאמין שכן, אבל זה סוג של ביצה ותרנגולת. אנחנו, תעשיית הבידור והפרסום, מחנכים את העם לתת לו ריאליטי".

- כאדם דתי, אתה רואה בתרבות הריאליטי של הפריים-טיים איום על ערכיך היהודיים?

"איום אינה המילה הנכונה. אבל היא משהו שמעכב ועוצר, ויש בו מידה מאוד גדולה של יצר הרע. פחות מדאיג אותי אם יש מתכון כשר או לא, אלא יותר הסגידה למפורסמים וההטפה לבטלנות ולתחמנות, כמו ב'הישרדות'. אולי האיום מצוי בכך שבגלל הטלוויזיה אנחנו קוראים פחות, מאמצים את המוח פחות, ואם יזריקו לנו קצת יותר איכות לווריד, אולי זה יהיה טוב יותר".

- אתה מדבר על איכות, כך שזה לא בהכרח עניין של הדת היהודית.

"השיחה היא לא על דתי מול חילוני, במובן של מקיים מצוות. צריך להסיט את הדיון לערכי, לבעל תוכן ומהות לעומת נמוך ורדוד. אני לא מצפה לשים בפריים-טיים תוכניות מערוץ 8, צריך להיות בידור ופורקן לצופה. אבל גם במסגרת הדברים שאמרתי כעת, אפשר להעניק דברים בעלי רוח".

כמה דקות אל תוך השיחה, לוי מוצא דוגמה לתוכנית יהודית לחלוטין, לתפיסתו, שגורפת רייטינג נאה בשעת השיא - "יצאת צדיק". לדברי איש הקריאייטיב, "ברמה הפילוסופית יש בה משהו יהודי, ברמה הבסיסית ביותר, ואנשים רואים את זה ומייצרים על זה שיחה".

האשמה מופנית אל הקונטרול

האצבע המאשימה, אם כן, אינה כלפי השיטה אלא כלפי מי שמנהל אותה. העורכים הראשיים, האנשים שיושבים בקונטרול, שכמו שכינה זאת בכיר בתעשייה, "אני לא יודע כמה מהם יודעים לעשות קידוש או לומר קדיש".

לדברי עליזה לביא, "העורכים לא חושבים שזה מה שהציבור צריך, והם לא קשובים. חל שינוי קטן בטלוויזיה המסחרית, בגלל המחויבויות של הרגולציה, אבל לא מספיק. הזכיינים צריכים להבין שצריך לעשות את זה לא רק בגלל המחויבות אלא כי זה מה שהציבור רוצה".

נורית דאבוש הייתה במשך שנים יו"ר הרשות השנייה, וכיום היא מייעצת למה שאמור להוות אלטרנטיבה לערוצים המסחריים, לפחות על הנייר, ערוץ המורשת הייעודי.

לדבריה, "לדעתי הערוץ יפתיע באחוזי הצפייה שלו, כי גם מי שאינם שומרי מצוות מחפשים היום תוכן 'בטוח' יותר. האם הריאליטי עומד במבחן היהדות? לא צריך להיות רב כדי להבין שלא. לשלב ערכים בטלוויזיה זה אתגר גדול. אבל האתגר האמיתי הוא לא רק להביא את זה, אלא להצליח איתם. המבחן האמיתי הוא דווקא לקדם אותם ולהרוויח בזכותם".

גם אברי גלעד מתרגם את זה לשפת הטלוויזיה - הכסף. "הציבור הדתי מודר היום החוצה, לצערי. אבל החלק האולטרה-חילוני באוכלוסייה נמצא בירידה, ולכן לבנות רק עליו זה דבר שלא יצדיק את עצמו כלכלית לאורך זמן.

"יש המון כסף בשוק המסורתי דתי, אני רואה את זה ב'אחד נגד 100', שהיא בעיניי תוכנית שפונה לציבור מסורתי ודתי, יש שם צפייה ענקית של המגזרים הללו, ולכן לשבץ אותה ביום שישי בערב זה בזבוז.

"הבעיה היא שאין כרגע מספיק אנשי טלוויזיה דתיים, אבל הם יגיעו במוקדם או במאוחר. רוב האנשים שעושים היום טלוויזיה באים מתל-אביב, ומחינוך מאוד מסוים, הגוש הסופר-חילוני שלא באמת מעניין אותו שום ערך יהודי כמו כשרות ודברים כאלה. יש הזדמנות כלכלית מאוד גדולה שמפוספסת, ובקרוב כבר אי-אפשר יהיה להמשיך ולהתעלם ממנה".