הציפורים של שטייניץ

א. בשבוע שעבר כתבתי כאן על מדיניות המיסוי של ישראל, על המלחמה לכאורה בהון השחור, ועל הדרך המקסימה שבה רשות המסים (כזרועה של הממשלה) והעומד בראשה, דורון ארבלי, מבכרים רדיפה אחר מעלימי המס הקטנים - הירקן, המורה הפרטית, השרברב והצלמת - על פני התמודדות מול המעלימים הגדולים - מתכנני המס האגרסיביים, תאגידי הענק וארגוני הפשיעה. זאת אף על-פי ש-80% מההון השחור נמצאים בתכנוני מס אגרסיביים, ורק 20% נמצאים בעסקים הקטנים.

קיבלתי לא מעט תגובות, רובן חמות - אנשים מאוד אוהבים לדבר על המסים שלהם. מהצד השני, ארבלי וכמה מידידיו לא ממש השתגעו על הדברים - "אתה עושה עוול לרשות המסים", אמרו לי, ואפילו הזמינו אותי לשבת לקפה ולקבל הסברים.

אבל עדיין לא יבש הדיו, והמציאות הוכיחה שהיה משהו בדבריי: בתחילת השבוע אושר לקריאה שנייה ושלישית "חוק הרווחים הכלואים".

ב. השיח הכלכלי ידוע במטבעות הלשון המכובסות שלו; התייעלות, גמישות ניהולית, מיקור חוץ או עדכון תעריפים - מאחורי כל אחד מהביטויים הנ"ל ורבים אחרים, מסתתר לו מוקש תעסוקתי או צרכני. אבל נדמה שאף פעם לא היה לנו ביטוי כלכלי יפה יותר מאשר "הרווחים הכלואים".

לא יודע מה איתכם, אבל כשאני שומע "רווחים כלואים", בעיני רוחי אני רואה מין ציפור עדינה ורבת-יופי שכנפיה שבורות ורגליה קשורות, והיא מוטלת חסרת אונים בכלוב צר, מביטה בעיניים כלות אל השמיים התכולים, רוצה לעוף אל גוזליה אבל אינה יכולה.

ביטוי מקסים, תמים, "רווחים כלואים" - שימו לב למשקל, לחריזה, לפער במשמעות בין המילים רווח וכלא - אין פלא, אם כך, ששר האוצר שלנו, פילוסוף רגיש ואיש ספר, העיד על עצמו בתחילת החודש שמשהו בתוכו נע ברגע ששמע לראשונה על אותם רווחים כלואים, והוא החליט לעשות מעשה ולשחררם.

הוא אפילו הפך לאורניתולוג של ממש בדיון על החוק בוועדת הכספים: "זה לא תמיד נכון שמוטב ציפור אחת ביד משתיים או מעשר ציפורים על העץ. אבל אם הציפורים על העץ, הן כאלה שאין לך שום סיכוי לתפוס אותן, שאתה לא יכול להגיע אליהן במצב החוקי הנוכחי, שזה לא ציפורים על העץ אלא ציפורים שיש להן חופש תעופה מוחלט, שאתה לא יכול לפגוע בו על-פי המצב החוקי - את החוק הזה אפשר לשנות".

אמר ועשה. שהרי זהו שר האוצר שלנו - איש רוח ומעש. בתחילת השבוע אושר לקריאה שנייה ושלישית חוק הרווחים הכלואים, ועם תחילת מושב החורף יעבור כנראה החוק, ודרור ייקרא לכל אותם רווחים כלואים, שעומדים על משהו כמו 125 מיליארד שקל.

אז הרווחים הכלואים ישתחררו אל שמי התכלת, ובתמורה תוותר המדינה על מרבית המסים שמגיעים לה ותגבה 3 מיליארד שקל. שימו לב לסכום: 3 מיליארד שקל מתוך 125 מיליארד - 3 מיליארד! - זה פחות מ-2.5%, זה עשירית ממס החברות הנמוך גם כך. זה פסיכי. המדינה אמורה הייתה לקבל מעל ל-30 מיליארד שקל, שיעור המס המלא, אבל בחרה לוותר לחברות הענק, להמשיך להיטיב עמן, להתרפס בפניהן ולהסתפק ב-3 מיליארד.

ומה איתנו, אתם שואלים? מה עם האחיות ועם האחים השכירות והשכירים והעצמאים - למה לנו לא הורידו את המס מ-30% ל-3%? אולי כי הרווחים שלנו אינם כלואים, וכששר האוצר חושב עלינו, הוא אינו רואה בעיני רוחו ציפור רבת יופי, אלא דווקא פרה חולבת. אנחנו עבודה קלה, אנחנו כסף על הרצפה - רק להתכופף ולהרים.

טבע, אמדוקס, מוטורולה, צ'ק פוינט - להן יש עורכי דין כרישים ורואי חשבון תותחים. מי יתעסק איתן? בעיתונים דווח שהן כבר הוציאו מהארץ סכומים גדולים - עשרות מיליארדים! - בלי לדווח, ושום רע לא אונה להן. נסה את זה אתה, חשמלאי יקר, ותראה את רשות המסים נלחמת כארי על כל שקל.

קראתי שרשות המסים תוכל להוציא צווי עיכוב יציאה מהארץ נגד חייבים, ואני מוכן להתערב איתכם חגיגית על 23 שקל, שהצווים האלה יוצאו נגד חייבים קטנים מעסקים קטנים, ולא נגד מנכ"ל טבע או יו"ר מוטורולה.

ראיתי שרשות המסים יכולה להחרים מכוניות, אבל מנכ"ל אמדוקס או בעלי צ'ק פוינט אינם צריכים לדאוג. מי שצריכה לדאוג היא בעלת העסק הזעיר למניקור ולפדיקור שמכרה לק ב-20 שקל בלי קבלה.

ג. האמת מאחורי הביטוי המקסים, כמו במקרים רבים אחרים במכבסת המילים, מקסימה קצת פחות. א', אין מדובר בדיוק ב"רווחים" במובנם הקלאסי - תוצאה של מוצר טוב שנמכר במחיר הוגן ומשאיר משהו בידיו של היצרן. הו, לא! 125 מיליארד השקלים הם תוצאה של הטבות מס מפליגות, חצופות ובלתי שוויוניות, שניתנו לחברות הענק במשך שנים ארוכות.

ב', אותם "רווחים" כלל לא היו "כלואים". 125 מיליארד השקלים האלה שכבו כאבן שאין לה הופכין, כי החברות לא רצו לגעת בהם כדי לא לשלם עליהם מס. וזה אולי הדבר הכי חשוב ומעצבן בכל הסיפור: בתמורה לכל הטבות המס המפליגות שמהן נהנו, היו אמורות החברות להשקיע את 125 מיליארד השקלים בחזרה בישראל - זה היה כל הדיל, זו הייתה מטרת כל ההטבות.

אבל הן לא עשו את זה, החצופות, הן לא שילמו מס (יודעים כמה מס שולם עד עתה מתוך 125 מיליארד השקלים? 600 מיליון שקל. זה סכום כל-כך נמוך ומעליב שאפילו לא אתרגם אותו לאחוזים), הן רק נתנו לכסף לשכב - וחיכו.

ובתחילת השבוע למדנו למה הן חיכו כל הזמן הזה. היה להן שווה. הן כנראה ידעו שמתישהו תתקפל ממשלת ישראל, תתרפס בפניהן ותסתפק בפירורים. הן כנראה ידעו עם מי יש להן עסק: עם ממשלה שתמיד תעדיף את טובתו של התאגיד הבינלאומי, העשיר, החזק והגדול, על פני האינטרס של האזרח העובד. הן ישלמו 6% מס, הוא ישלם מעל ל-30%. למה? ככה. כי אפשר.

וזה לא רק זה. הרי ממה נפשך: לחברות האלה יש 125 מיליארד שקל שוכבים. הן צריכות את הכסף הזה. יש להן בעלי מניות, משקיעים ובעלים שרוצים השקעות ודיבידנדים, ושיענישו אותן אם ישאירו את הכסף קבור בארץ הקודש.

כל מה שהמדינה הייתה צריכה לעשות זה לחכות, או להכריח את החברות להוציא את הכסף - כמו שהיא יכולה להכריח אתכם ואותי לעשות כל מיני דברים שאנחנו לא רוצים.

אבל לא. המדינה בחרה להתקפל, לוותר. אם הייתה מתעקשת וגובה 30 מיליארד שקלים, לא היינו צריכים לעמוד בפני כל הגזרות והקיצוצים שאנחנו עומדים מולם עכשיו.

ואתם יודעים מה הכי מרגיז אותי, ממש עד לסף רתיחה: הצביעות והחוצפה של שר האוצר, שאמר באלה המילים: "אם לא נגבה מס בגין רווחים כלואים, נצטרך לגבות את הכסף החסר מאזרחי המדינה".

אתם הבנתם את זה? אתה ויתרת על 27 מיליארד, הסתפקת ב-3 מיליארד עלובים, ועוד אין לך בעיה לאיים עלינו. עלינו אתה מאיים, גיבור גדול? לא ראינו אותך כזה גבר מול אמדוקס או טבע. מולן דווקא התקפלת יפה מאוד ומהר מאוד. להתרפס מול החזק ולהתעלל בחלשים זה בריונות, זה פחדנות.

ולא רק בריונות ופחדנות הפגינה המדינה, אלא גם קוצר ראייה. כשוויתרה על כל המסים האלה הוכיחה ממשלת ישראל שהיא מעדיפה את הרגע על-פני העתיד, את הצרכים המיידיים על-פני העיקרון. בקיצור, לא רק פחדנית, גם טיפשה.

ד. זה הזמן לחזור שוב למילותיו של ארבלי, מנהל רשות המסים, שאמר: "הבעיה של העלמות המס של העסקים הקטנים היא שהם יוצרים את האווירה הרעה, את הנורמה שהעלמת מס היא לגיטימית", ולהיווכח שוב - בהינתן חוק הרווחים הכלואים - כמה ריקה מתוכן הייתה האמירה הזאת.

מי שיוצר את הנורמה זה אתם, מי שמקבע את אי-הצדק ואת חוסר האמון זה אתם, אתם שמוותרים לחברות ענק על עשרות מיליארדים ורודפים עד חורמה אחר אנשים קטנים, אתם שיכולים להיות הנושה האכזר מכולם כשמדובר בעצמאי הקטן (אני כבר לא מדבר על השכיר, שנוגסים לו בתלוש בכלל בלי לשאול אותו), אבל הוותרן הכי גדול ורך כשמדובר בתאגיד.

אם היינו אזרחים מודעים יותר וחזקים יותר, היינו צריכים להכריז על מרי אזרחי ועל סרבנות מסים. קחו קודם מהם, אחר-כך תבואו אלינו. אבל אנחנו לא, אנחנו לא אזרחים מודעים וחזקים. ולכן נמשיך לשלם.