יופי נחמה

א. קיץ 2004, לילה בהוסטל של עמנואל בכפר הקטן קייפ מקליר, מלאווי, אפריקה. משהו קצת מגרד לי ברגל ומעיר אותי. אני מדליק את האור וכמו בסרט אימה מגלה שכולי מכוסה נמלים. וכשאני אומר לכם מכוסה אני מתכוון למכוסה. מכף רגל עד ראש. באוזניים, בשיער, בתחתונים, בין האצבעות של הרגליים, בתוך האף, בבית השחי - רבבות נמלים. אלוהים יודע איך הן התגנבו מתחת לכילה. נראה שהן היו שם כל הזמן, בתוך הקרשים של המיטה, אבל אני לא מתעכב כדי לגלות את זה. מעולם לא זינק גבר ממיטתו באותה מהירות כמו שזינקתי אני באותו הלילה. עד היום אני יכול להיזכר ברגע הזה ולחיות אותו מחדש, וכשאני אומר לחיות מחדש אני מתכוון להתגרד כמו משוגע.

סתיו 2002, להדאק שבהודו, קורס ויפאסנה. הבחור הגרמני שאיתי בחדר מנצל את דקת הדיבור המותרת ביום כדי לגשת אל המדריך ולבקש ממנו חומר נגד פרעושים; המזרן שלו מלא בהם, והגרמני עקוץ כולו וזה הורס לו את כל המדיטציה. לא, אומר המדריך, הפרעוש הוא חיה בדיוק כמוך ואסור להרוג אותו. הגרמני עוזב את הקורס ואת הבודהא. הפרעושים נשארים.

אני מספר לכם את כל זה כדי להבהיר שיש לי מערכת יחסים די מיוחדת עם עולם החרקים. בפרפרזה על כותרת ספרו של הפילוסוף אפשר לומר שאני מעבר לאיכס ולגועל. הייתי שם, עברתי את זה. באפריקה, בהודו, בדרום אמריקה ובתל-אביב - על בשרי למדתי, ויותר מפעם אחת, שזה העולם שלהם, של היצורים הקטנים והדוחים האלה. הוא ביתם, אנחנו רק אורחים לרגע, הביטו סביב (לאחרונה קראתי שמשקלם הכולל של הנמלים בעולם עולה על משקלם הכולל של בני האדם). מהטרמיט ועד העש, מהפשפש עד העכביש, הם כולם ידידיי.

אבל שום דבר לא דוחה אותי, פיזית ומטפיזית, כמו הכינה. הו, חיה מתועבת! רק המחשבה עליה גורמת לי לקלף לעצמי את הקרקפת מרוב גירודים ולהיגעל מהילדים שלי, עצמי ובשרי, שכל אחד מהם הוא יופי של בית גידול למפלצות הקטנות האלה. כמו הורים רבים אחרים בתקופה הזו של השנה גם אני מסרק ובוכה, מתגרד ונגעל עד עמקי נשמתי.

כן, הדביקו אותי. הא לכם וידוי. ואם תרימו רגע עיניים אל דמותי הניבטת בראש העמוד הזה תוכלו רק לדמיין איזה סיוט זה עבורי להסתרק במסרק הקטן הזה ואיזה מין גן עדן בטח הייתי עבורן.

ב. אז אני מנסה למצוא נחמה (כן, משחק המילים על-שם הספר האלמותי לא נעלם מעיניי) בהיבטים היותר, איך לומר, פואטיים של כל סיפור הכינים המגעיל הזה. זו הדרך היחידה שלי להתמודד עם התיעוב העצמי.

הידעתם? לגרד בראש בגלל כינים זה קצת כמו להרים מבט אל הכוכבים, כלומר: סוג של מסע אחורה בזמן. הגירוד הוא תוצאה של חומר שמפרישה הכינה אחרי שסיימה למצוץ לכם את הדם והלכה משם לענייניה המחליאים. סוג של הטעיה. בדיוק כמו שהאור מהכוכבים יצא מהם לפני מיליוני שנים. אנחנו מגרדים את מה שאיננו, את מה שהיה לנו בראש, ורואים בשמיים את מה שכבר מת מזמן. לא יודע מה איתכם, אני מצליח למצוא בזה איזה יופי.

הידעתם? הכינה יכולה ללמד אותנו הרבה מאוד על כלכלה, כמו גם על הטבע האנושי. מן הידועות הוא שכל התכשירים למיניהם, כמו גם כל תרופות הסבתא, לא עוזרות בגרוש. הדבר היחיד שעוזר נגד הכינה הוא להרוג אותה באכזריות, למעוך אותה, לשבור לה את הגפיים. ועדיין, מדובר בשוק קוסמטי בעיקרו שמגלגל מאות מיליוני דולרים בשנה. פלצבו. אנחנו יודעים שזה לא עוזר, וממשיכים לרכוש ולרכוש. אני עצמי, כמו רבים אחרים, נפלתי קורבן לתעשיית השקר הזו כשרכשתי מסרק כינים שהתיאור על העטיפה שלו יכול היה בקלות לתאר חללית: סוג המתכת המיוחד, פטנט עולמי, קל, עמיד, בלתי חליד, זיזים שאין כמותם הקוטלים את הכינה ושאר שטויות. אפשר לחשוב, כולה מסרק!

כך גם הנטייה שלנו לחשוב שהכינה מגיעה לאנשים מלוכלכים, אף על פי שאין לזה שום שחר. כך גם השנאה שאנו חשים כלפי הורים אחרים ששולחים את ילדיהם לגן אף שיש להם כינים, בעוד אנחנו עושים את אותו הדבר בדיוק. הכינה, כמו השנאה, היא עיוורת.

ג. הידעתם? הכינה היא בעל החיים היחיד בעולמנו המופלא שעל-פי ההלכה היהודית מותר להרוג אותו בשבת. אפילו פרעושים ופשפשים אסור להרוג (ממש כמו אצל האחים הבודהיסטים). מזה אני למד שגם חז"ל נגעלו ממנה ממש כמונו, וגם זה, לדמיין את הלל ואת שמאי מתגרדים כמו פסיכים ומדביקים זה את זה תוך כדי שהם מתווכחים, מעודד אותי איכשהו.

הוויכוח ההלכתי בנוגע לכינה הוא אחד מהמרתקים יותר שנתקלתי בהם, וגם ממנו אפשר ללמוד רבות על היחס בין ההלכה למדע, או יותר נכון: על הפער בין מה שאנחנו יודעים לבין מה שאנחנו מאמינים. שמה המקראי של הכינה, אגב, יפה לאללה: מאכולת. מהמילים היותר מדויקות בעברית, לא ככה?

במסכת שבת (קז, ב) יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל אם מותר להרוג את הכינה ולמה. בסופו של דבר הלכה כבית הלל שמותר להרוג אותה. למה? כי אין לה נשמה. חכמינו אף טענו שהכינה אינה פרה ורבה, כלומר אינה מתרבה אלא נוצרת מהכלום. הרמב"ם - מהגאונים הגדולים של עמנו ובכלל, כך מקובל לחשוב - כתב שהכינים נוצרות מן הזיעה (הלכות שבת, יא, ג).

שנים אחר כך, כשהומצא המיקרוסקופ, הייתה הכינה אחד הדברים הקטנים הראשונים שחקר האדם. חוקר הטבע ההולנדי אנתוני ואן לובנהאוק בדק ולמד שהכינה אינה נוצרת מהכלום ולא מהזיעה, אלא שהיא חיה בדיוק כמונו, עם אבא ועם אימא. הוא היה הראשון שהפריך את התיאוריה של התהוות חיים מהאין. זה אילץ את אנשי ההלכה להתמודד עם הפער שדיברנו עליו קודם.

חלק מהחכמים טען שחייבים להודות בטעות ולאסור הריגת כינים בשבת, אבל רובם ישבו על המדוכה והחליטו כי אף שקודמיהם לא ידעו על מה הם מדברים (בגמרא טענו שהכינה באה מזיעה ואחרי שבע שנים היא הופכת לעקרב; הם גם טענו שחלזונות נוצרים מגשם), הרי אין לחלוק עליהם.

כותב הגאון ר' יהושע בן ר' אליעזר בריאל: "אין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונינו בשביל חקירת חכמי אומות העולם ואין צורך למאמין לבקש ממקום אחר ראיות וטענות, אע"פ שישנן רבות ועצומות... אין לזוז ממה שנפסק עפ"י גמרתנו, אפילו כל רוחות החקירות האנושיות שבעולם באות ונושבות בו, כי רוח ה' דבר בנו... חסר דעת החוקר ואין שכלו מגיע לעומק חכמת הטבע ומעשה בראשית".

ד. בסופו של דבר אכן החליטו שאין לערער על דברי חכמים, אף שטעו, אבל ליתר ביטחון אסרו הרג כינים בשבת בשביל לא להסתבך. בדרך היו להם כמה טיעונים יפהפיים (באמת, לא הבאתי את הוויכוח הנ"ל בשביל לזלזל בהלכה; טוב, אולי טיפה, אבל ממש טיפה). אחד מהם, אולי הכי יפה - גם אם הכי שגוי - אומר שההלכה הולכת לפי החושים. ולכן, מאחר שהכינה, ודאי בשלב הביצה ובשלב הינקות, לא כל שכן כשהיא במנוחה, היא יצור שאי-אפשר לראות אותו בעין בלתי מזוינת ולכן אינה נחשבת ליצור עם נשמה. זה טיעון כל-כך מוזר כשחושבים על זה, כי הראייה היא רק חוש אחד, לא? מה עם החוש שגורם לנו להתגרד?

ואם כבר חושים - מה עם אלוהים? באיזה חוש בדיוק הוא נתפס? מישהו ראה או שמע? מישהו מישש אותו? לדאבוני לא מצאתי אף רב שהעלה את הטיעון הזה נגד האמונה עצמה. אחרים טענו נגד זה שמשקפיים, כמו מיקרוסקופ, הם בעצם הארכה של הראייה האנושית. טענתם נפסלה והם נשלחו להתגרד לבד בחושך.

ה. אני לא בטוח שיש לי איזו מסקנה לסיכום, אבל דבר אחד אני יודע: הגועל בהחלט נעשה יותר נוח, וודאי יותר נחמד, כשאתה מבין שכולנו מתגרדים ומתווכחים כבר מאות שנים, בעוד היצור הקטן והדוחה הזה ממשיך לעשות בראשנו כרצונו.