מרגיש נוח בליגה של הגדולים

ליניב ביטון היה תמיד חוש קומי מפותח. כשהיה בגן, נהג לעמוד על השולחן בבית ולחקות את הגננת; בבר המצווה כתב דרשה שכולה חיקויים של דמויות כמו אריק שרון, הבאבא בובה ויוסי סיאס, שיעצו לו כביכול איך לכתוב אותה. אבל כשהגיע לבית צבי הוא כיבה את החוש השישי שלו, כי לימדו אותם שם שבידור הוא נחות לעומת התיאטרון, ומי שרוצה להיות שחקן רציני צריך לזנוח את השטויות. רק בשנה ג' הבין שיש אפשרות לשלב בין הדרמטי לבידורי, וכשגרי בילו נתן לו את התפקיד הראשי ב"מותו של אנרכיסט מפוקפק", שדרש ממנו להחליף דמויות כל הזמן, הקריירה שלו השתנתה. "זה היה מאוד תיאטרון, אבל גם מאוד בידור", הוא אומר, ויש בטון הדיבור שלו עדינות מסוימת, שאינה מאפיינת קומיקאים וסטנדאפיסטים שהרצון להצחיק בכל מחיר מחספס אותם. "היה במחזה דיבור ישיר עם הקהל, שבירת הקיר הרביעי, והוא היה פוליטי, מה שדיבר אליי מאוד".

אתה מעורב פוליטית?

"גדלתי במעלה אדומים, שמעבר לקו הירוק, במשפחה חילונית, ימין-מרכז. בשנות ה-90 עברתי מהפך אישי שגרם לי לא לקבל את הנרטיבים שעליהם גדלתי כמובנים מאליהם, וכשנכנסתי לחזרות ל'פלונטר' בקאמרי ונכנסנו למעין סדנה של חצי שנה, שבה עשינו תחקיר וכתבנו יחד את המחזה, גיבשתי את הזהות הפוליטית שלי".

שהיא?

"יש כאלה שיכנו אותי שמאל סהרורי".

איך הגיבו בבית הימני שלך על המהפך?

"התרגלו. כולנו יצאנו שמאלנים".

אתה מרגיש צורך לטשטש את השיוך הפוליטי מטעמים של פרנסה?

"אני לא אניף דגלים, אבל אכתוב סטטוסים בפייסבוק. אני מודע למחיר שזה עלול לגבות, אבל מעדיף להיות שלם עם עצמי".

ודאי היית מעורב בחרם על ההופעות באריאל.

"ועברתי שיעור בעיתונות. התלבטתי אם לחתום, בגלל שהייתה בכך הסרת אחריות תל אביבית, כאילו הם הבעיה ולא שזו הבעיה של כולנו כמשלמי מסים. אני גם לא אוהב את הדמוניזציה שמתלווה לזה, הרי באתי ממעלה אדומים בעצמי. מצד שני, לא יכולתי שלא לחתום, כי הייתה פה הזדמנות לעורר דיון".

בעוד שלושה חודשים יש בחירות.

"ואני אהיה מחובר לגמרי".

עד כדי התפקדות?

"לא עשיתי את זה עד היום, כי יש בי משהו ילדותי של לשמור על העצמאות שלי, שאם מרצ לא יהיו לרוחי, אני אוכל לצאת נגדם".

בתיאטרון הקאמרי אתה דווקא שכיר.

"נכון, ועצמאי בטלוויזיה ובקולנוע. יש משהו בביטחון של להיות חלק מלהקה; זה מעניק לי יציבות לדעת שיש לי פנסיה ומשכורת גם בחודשים חלשים יותר. מצד שני, יש לי החירות לקבוע את המחיר שלי במשא ומתן בתחומים האחרים, והשילוב הזה מאוד מתאים לי כיום. כשאתה קבוע בתיאטרון, אתה לא מאבד את הצפון אם יש ירידה בטלוויזיה. המפגש ערב-ערב עם קהל, במאים ושחקנים, חישל, ביגר ושכלל את היכולות שלי. וכשאני עושה את הגיחות לבידור, אני בא ממקום בוגר. את יודעת שהיכולת להשמיע את הקול הבידורי שבי הגיעה רק שש שנים אחרי שהייתי בקאמרי?".

"הגדוד העברי" הייתה ההתנסות הבידורית הראשונה שלך מחוץ לבית צבי. ספר קצת עליה.

"התחברנו כמה אנשים שלמדו יחד בבית צבי, וכתבנו חומרים למופע בידורי סאטירי. מוריה זרחיה היא הבימאית והמנוע".

מי אחראי על הצד הכלכלי?

"כולנו, במין קואופרטיב. אם יש הצעות להופעה אנחנו מקבלים אותן יחד, ושלומי (טפיארו, שחקן בבית ליסין), שיודע להתמקח הכי טוב מכולנו, סוגר את המחיר. מהערב הראשון שלנו בצוותא, גיליתי סם חדש, צחוקים מסוג אחר שלא הכרתי, קריצה, מודעות. זה הדליק אותי בטירוף. החיקויים, הדמויות המוגזמות. מצד שני, לכולנו, כמי שהגיעו מהתיאטרון, יש גבולות של מה לא שוברים, של לשמור על הטקסט, דיוק, אבל גם שמפניה של שעה מאוחרת בלילה, פחות פורמלי וכיפי. יואב גרוס ראה אותי בגדוד העברי ולקח אותי ל'נבחרת ישראל', שהייתה בשבילי עוד נקודת ציון".

רק שהתוכנית שאמורה הייתה להיות סוג של תשובה ל"ארץ נהדרת" לא הצליחה להתרומם.

"לקראת סוף העונה היא הייתה מצוינת, אבל שודרה בערוץ 10 ולא הצליחה להביא את הרייטינג שהייתה יכולה לגרוף בערוץ 2. חששתי לפני הצעד הזה, אבל יואב אמר לי, תשכח מהפחדים, תן לי לקחת אותך כדי לזרוח בעולם הזה".

הוא הסוכן שלך?

"לא. פרי כפרי. כשנכנסתי לטלוויזיה אורו עיניי - גם כסף, גם זיהו אותי ברחוב, וגם בחירה אסטרטגית: כדי לקבל תפקידים של סטאר, אתה צריך להיות מסוגל להביא קהל. גיליתי עולם שקסם לי. אמנם קשה, אינטנסיבי, שדורש ממך לעבוד על דמות בסוף שבוע אחד ולהביא אותה לאולפן; להיות הצל של ארץ נהדרת, אבל כיף אדיר".

זה הפחית את המשיכה לתיאטרון?

"זה עשה פיצול אישיות. ביום אני בצילומים באווירה של שכונה, קומיקאי מהסוג של חיים ומוות, ומשם לוקח מונית כדי לעשות את 'המלט' בקאמרי. קהל אחר, קצב אחר. יש משהו בשגרת התיאטרון שמתאים לי, הנסיעות בוואנים שאנשים לא אוהבים, הלהקה, המשפחתיות".

אתה מעורב במשאים ומתנים על כסף?

"כן, אבל יש רגעים שבהם אני מודה לאלוהים שיש לי סוכנת שחוסכת ממני את הצדדים שפחות טובים אצלי. אילו הייתי צריך להשיג לך חוזה טוב יותר בעיתון, הייתי עושה את זה מעולה; אבל לעצמי - קשה לי. זה מביך אותי. קשים לי ההתמקחות, התמחור, אפילו שאני אומר לה, אל תרדי מהסכום הזה והזה".

ואיך אתה בניהול הכסף שלך?

"אני חושב שאני יודע לנהל אותו, אבל יש מקום לשיפור. אני זהיר, לא פזרן בצורה יוצאת דופן, חושב על העתיד ושם כסף בצד. היום אני בתקופה טובה ומחר יכולה לבוא תקופה אחרת. קשה לראות דברים בפרספקטיבה נכונה כשאתה בתוך העשייה, כי אתה עלול לשגות באשליות שזה נצחי. אני רץ למרחקים ארוכים, לא ספרינטים. כשאנשים אומרים לי, איך אתה לא בארץ נהדרת, זה לא מלחיץ אותי, כי אני מתכוון להיות בתחום גם בגיל 65".

אתה מתייעץ עם הסוכנת בענייני קריירה?

"איתה, עם הפסיכולוגית שלי, ועם אבי, בן הזוג שלי, שהוא הראשון שאיתו אני מתייעץ. זה נכון גם לתחושת החירות שלי. אני לא מוכן לשים את כל הביצים בסל אחד. גם בתחילת הדרך עשיתי הצגות ילדים במקביל לעבודה בתיאטרון. אני גם מלמד תולדות התיאטרון ב'מוזות', בית ספר תיכון לאמנויות של נוער שנשר ממערכת הלימודים. למדתי את הנושא לעומק, וזה השלים לי את הצד התיאורטי, שפחות ייחסו לו חשיבות בבית צבי".

היית מועמד פעמיים לפרס "השחקן המבטיח".

"מספיק להבטיח פעם אחת, לא? אז כבר צריך לקיים. תמיד הייתי ערני למקום שלי בתיאטרון כי היה לי ברור שקל להירדם. שמתי לב שהתפקידים שלי הולכים וגדלים, וזה פתח בפניי את העולם כלכלית - סכומים אחרים, סדר גודל אחר, הצעות גדולות. כשאני בא היום לאודישנים אני לא צריך להתחיל מאפס ולהציג את עצמי, אלא קוראים לי לשלב המאצ'ינג, שרוצים לראות אותי עובד עם שחקנים אחרים. עשיתי תפקידים ב'אלנבי', ב'נויורק', ב'הבורר'. האכזבה הגדולה הייתה ש'נבחרת ישראל' לא עלתה לעונה שנייה, כי אז היינו עפים".

ואז הגיעה "צחוק מהעבודה".

"זאת הייתה מחשבה של יואב גרוס לשלב אותי ואת יפית אסולין כדי לגעת בדמויות ובסאטירה, וזה היה נכון בשלב הזה שהשם שלי יישמע בטלוויזיה בשביל התוכנית הבאה".

אתה נשמע מאוד מחושב. הכסף חשוב לך?

"בטח. לקח לי זמן להודות בזה ולוותר על התפיסה הרומנטית שאמן חייב להיות רעב. אני לא מתבייש להגיד שאני רוצה שהכישרון שלי יתורגם לכסף, והשאיפה היא שיהיו גם כסף וגם נשמה".

אתה משחק כעת את פופר של חנוך לוין.

"חלום לשחק תפקיד ראשי בחנוך לוין, שבוחרים בך באופן מיוחד לתפקיד, ומי שבחר בך זה מוני מושונוב, שגדלתי עליו. אם זה היה קורה לפני ארבע-חמש שנים לא הייתי יודע מה לעשות עם זה. היום אני לוקח את התפקיד באחריות על הכתפיים, ומרגיש נוח בליגה של הגדולים".