אלה עיתונאים אלה?

בכנס באילת נחשפות: הצביעות, הבכיינות, הבורות והפחדנות

אם בן אדם מחפש לעצמו מקום נעים לבזבז בו את זמנו - כנס אילת לעיתונות הוא ממש אידיאלי לצורך זה. אין סיכוי שייאמר שם משהו שיטריד את מנוחתו של המבזבז-את-זמנו. דברים שחוקים, בנאליים, לא מקוריים, לא מעניינים. קחו את הפרוטוקולים של כנסים קודמים ותראו שחוזרים על אותם הדברים. אבל מה? בכל זאת אילת, בכל זאת ים, בכל זאת מלון, בכל זאת תחושה נעימה שכל אלה שמסביבך הם כמוך.

קיראו עוד ב"גלובס"


הדבר המאפיין ביותר של כנסים אלה הוא ששום דבר מעשי לא יוצא מהם. מדברים על מצב העיתונות, על מצב האומה, על נתניהו, על נתניהו ועל נתניהו.

כל הדיבורים הם בלשון של "צריך לעשות". אבל מה עושים, איך עושים, מי יעשה, מי אחראי לכך שדבר לא נעשה מכל ה"צריך לעשות" של שנים קודמות? אלה שאלות רציניות הדורשות מחשבה שהעיתונאים מתקשים לעסוק בהן.

"צריך לעשות"

העיתונות באמת בצרות. אפשר להבין זאת מדברי העיתונאים, אבל אי-אפשר לשער זאת מהתנהלות העיתונאים והמוסדות שלהם. תראו את הנואמים והנאומים בכנס אילת: לא שונה במאומה מכנסי מפלגות שהעיתונאים כל-כך אוהבים ללגלג עליהם. אם הפוליטיקאים הם אימפוטנטים בתחום העשייה, כפי שעיתונאים רבים טוענים, הרי שעיתונאים רבים עולים עליהם עשרת מונים.

גוף לוחמני, להבדיל מבכייני

מה אפשר לעשות, אתם שואלים? אז הנה דוגמא אחת: ברור לכל שמועצת העיתונות לא עושה די. לא עושה דבר שיש בו כדי לשפר את מצב המדיה, אבל אף אחד לא יאמר זאת בכנס הברברני הזה. אף אחד לא אומר במפורש את מה שהכי חשוב שייאמר: שהעיתונאים זקוקים לגוף עיתונאי שייאבק באגרסיביות מעשית, להבדיל מדיבורית. גוף שלא רק יבוא לממשלה בבקשה לנדבות, אלא יבדוק את מחדלי העיתונות עצמה. גוף לוחמני, להבדיל מבכייני.

אפשר היה לצפות מכנס עיתונאים שיעסוק בתרומה של העיתונות עצמה, של משתתפי הכנס עצמם, למצב שעליו הם בוכים. כי תרומתם רבה, בעיקר בכך שהם פוחדים לומר ולעשות את הדברים הנחוצים. הם, רובם ככולם, מצפים שאחרים יעשו ויאמרו במקומם. הם, רובם ככולם, גיבורים גדולים על אחרים. מי שם יעז לומר, למשל, שרבים מאמצעי התקשורת עוברים מדי יום על החוק? מי מבין העיתונאים הזועקים "שלטון החוק" ידרוש שהעיקרון הזה יוחל גם עליהם?

הצביעות והבורות

בכנסים כמו זה שבאילת נחשפת ערוותה של העיתונות ורבים מהעוסקים בה. בכנסים אלה מתגלות במלוא הדרן המכות הכי קשות שפשו בעיתונות: הבינוניות, הצביעות, הבכיינות, הבורות, הפחדנות.

מחר יחזרו העיתונאים מאילת אל מחשביהם ויכו את הפוליטיקאים שוק על ירך על צביעותם, בורותם...