דבר מהסיור הסטרילי במפעלי ישקר בגן התעשייה תפן לא יכול היה להסגיר את מה שאירע באותו בוקר כ-200 מטרים משערי החברה, גם לא הנוף שנשקף מחדר האוכל או רצפת הייצור הממורקת. בישקר מעולם לא אהבו תקשורת למרות הסיקור המלטף, לעתים מתחנף, אבל עיתונאי ששואל את העובדים על תנאי ההעסקה בקודש הקודשים של משפחת ורטהיימר - זה כבר היה כנראה יותר מדי.
הגיחה הלא מתואמת שלנו אל החניה החיצונית של המפעל הספיקה, כנראה, בכדי להדליק את הנורות האדומות בהנהלת ישקר. סמנכ"ל משאבי האנוש יצא לחניה יחד עם אנשי ביטחון, שפטרלו סביב כאילו תא רדום של אל-קאעידה התעורר, בתקווה שהלחץ יגרום לנו להתקפל.
מנהל בכיר נוסף שיצא לחניה - שטח ציבורי פתוח, כאמור - לא אהב את רצוננו לתעד את השיחה בין הסמנכ"ל לעיתונאי, העיף את היד שאחזה בסלולרי שתיעד את המהומה, וגם איים לשבור את המכשיר (צפו בווידיאו המצורף ובו תיעוד התקרית). אפילו השוטר הנחמד, שהוזמן על ידינו, תהה בפני אנשי החברה מה פתאום הם מתרגשים כל כך משאלות שנשאלות בשטח ציבורי, והטיח בשלב מסוים: "אתם מתנהגים כמו ילדים קטנים".
מפחדים לדבר
וכמו שהסערה פרצה, כך היא נעלמה. רגע אחר כך נראה שמישהו בחברה הבין שמהמהומה בחניה לא יצמח שום דבר חיובי, והזמין אותנו לסיור במפעל.
עובדי ישקר לא לגמרי הופתעו מהרגישות ומהלחץ שהקרינה ההנהלה. "אין לך מושג כמה זה נכון", אומר אחד המהנדסים, כששואלים אותו אם קיים פער בין התדמית של החברה לבין תנאי העבודה בה. עובדים רבים נוספים מסכימים, אחרים מסתפקים בחיוך מסגיר. "אף אחד לא ידבר איתך כי אנשים פה מפחדים, בטח כאן ליד המפעל", אמר עובד אחר. "תמשיך לבדוק את זה", הוסיף קולגה שלו, "אתה בכיוון הנכון". מהנדס ותיק בחברה אומר שהוא מכיר את התחושות האלה, אולם לדבריו, כעובד מבוגר הוא נוטה להעריך יותר את העובדה שישקר נחשבת למקום עבודה יציב.
ג', עובד יצור עם הכשרה של תכנת מכונות (CNC), מספר איך אחרי כמעט שלוש שנים בחברה שכרו עלה מ-25 שקל לשעה ל-27 שקלים לשעה, וזה אף שעבר מבחנים של מכון אבחון, "דינמיקה קבוצתית" ושיחה עם פסיכולוג. "זה לא לעבוד במפחמות של אום אל-פאחם, אבל זה בטח לא אינטל או אלביט", הוא מספר. "אם אתה משווה את התנאים שלנו לחברות גדולות ורב לאומיות, ולא למשחטת עופות, ברור שהתנאים שלנו נחותים. הדבר היחיד שאפשר להגיד זה שהאוכל טוב, ושבחנוכה נותנים לנו כרטיסים חינם לפיטר פן".
ג' מתאר ניהול קפדני וקשוח למדי, רחוק מהתדמית המשפחתית שראשי ישקר מדברים עליה. "עסק משפחתי לא מבקש ממך להגיע לעבודה כשאתה חולה עם חום", הוא אומר, "ובעסק משפחתי אין מנהלים שעומדים עם שעון ובודקים שלא נעזוב את העבודה ונלך לחדר האוכל דקה לפני הארוחה. זה לא קורה אמנם כל הזמן, אבל זה קרה יותר מפעם אחת. כשרוצים לעשן, למשל, צריך להעביר כרטיס כדי שלא יחשיבו לנו את הדקות האלה. רק שני אנשים יכולים לעשן, ככה שאם אתה רואה כבר שני אנשים מחוץ למבנה אתה צריך לחזור אחורה".
ג' מספר גם על פגיעה ישירה בשכר. "החברה מתהדרת בזה שלא פיטרה עובדים במיתון של 2009, אבל במשך כמה חודשים עברנו לארבעה ימי עבודה ועובדים נכנסו למינוס רציני של ימי חופש. גם ההכנסה מאוד נפגעה. בתחילת השנה הפחיתו לנו את שעות העבודה במשמרת לילה ושוב השכר שלנו ירד (השינוי נעשה כדי ליישר קו עם החוק - ש.נ), ורק אחרי שעובדים איימו בעזיבה הסכימו לתת לנו תוספת מסוימת. כשהייתה רעידת אדמה ביפן נדרשנו 'לתרום' יום חופש נוסף כדי לסייע בשיקום המפעל שישקר רכשה שם, וזה בזמן שהחברה רשמה רווח נקי של מיליארד דולר. תרומה וולונטרית? אמרו לנו שמי שלא רוצה לתרום, צריך לכתוב מכתב. נראה לך שמישהו ישלח מכתב?"
א', עובדת המועסקת במטה, מדברת בפירוש על מרמור מצד חבריה בחברה, שנובע לדבריה בעיקר בשל המרחק, לכאורה, בין תגמול העובדים לרווחיות של ישקר. "יש פה אנשים שחשופים למספרים וחותמים על העסקאות, אז ברור שהם יהיו ממורמרים, ברור שהם ירצו העלאות שכר וגם בונוסים", היא אומרת.
אבל לא צריך להיות חשוף למספרים כדי להבין. בסיור שאליו הוזמנו, אפשר היה להתרשם מהפוטנציאל העצום שנמצא במקום. המנהלים הציגו כלי חיתוך ייחודי שעלות יצורו כ-2 דולר בלבד, אבל הלקוחות משלמים עליו לא פחות מ-90 דולר. הכלי הזה חזק בהרבה מאלה שמייצרים המתחרים, הבלאי שלו נמוך לאין שיעור, ומי שעמד בלובי של מחלקת השיווק לא יכול היה שלא להתלהב מהערך המוסף שיודעים לייצר החבר'ה של ישקר. מצד שני, אם אתה עובד בחברה שמייצר חתיכת פלדה שנמכרת ברווח לא נורמלי, אתה רוצה חתיכה מהרווח.
דווקא כן עוזבים את ישקר
ישקר רחוקה מלהיות חברה נצלנית. היא מעסיקה כ-2,500 עובדים במתקנים מתקדמים מאוד, שכוללים 11 חדרי אוכל שמספקים אפילו ארוחת בוקר לא רעה בכלל. בעוד שמפעלים תעשייתיים אחרים מסתפקים לרוב בכריך ובפחית שתייה בשעות הבוקר, בישקר עוזבים הכל בשעה 9:00 ומתיישבים סביב שולחן עגול ומול נוף עוצר נשימה. ביום טוב, לוחש אחד המנהלים, רואים אפילו את סוריה. בישקר אין הגשה עצמית, מלצרית מגיעה עד אליך.
ולמרות זאת, חדר אוכל מפנק תמיד היה מפלטם של מעסיקים שמשלמים שכר בינוני ומטה. שני שליש מעובדי ישקר הם אנשי ייצור בשכר נמוך, רבים מהם עולים חדשים ובני מיעוטים. מהנדס שסיים את לימודיו ייקלט כבר בשכר של 10-12 אלף שקל, הנחשב תחרותי למדי באזור, אולם החברה אינה מצטיינת בהעלאות שכר משמעותיות בהמשך הדרך. בישקר מודים כי העובדה שאין המון אלטרנטיבות בשכר גבוה בסביבה לעומת אלה הקיימות באזור המרכז, מאפשרת להם להיות מתונים ברמות השכר.
יש לזה כמובן מחיר: בניגוד לאחד הפרסומים המחמיאים, שהדביקו לישקר תדמית של "מקום עבודה שאף עובד לא רוצה לעזוב", את ישקר דווקא עוזבים בהחלט. עוזבים אותה מהנדסים טובים שמאסו בהמתנה לתוספת שכר, או בעבודה השוחקת שמתחילה מוקדם מאוד, בשבע בבוקר. אחרים עוזבים בגלל הנהלים הנוקשים, האווירה הייקית, או משום ש-150 אנשי פיתוח יושבים ב"אופן ספייס" צפוף ללא מחיצות וללא טיפת פרטיות, ויום אחד זה פשוט עולה על העצבים.
"זה נראה כמו מפעל של שמועות ולא של כלי חיתוך", מתלוצץ ג'. "כל שבועיים יש שמועה שאולי נקבל אייפד בגלל הרווחים או מחשב נייד. לא מזמן כמה מנהלים נסעו לבולגריה והתרוצצה שמועה שאולי הם בודקים אתר נופש לכולנו, אבל כלום. לא אייפד ולא חופשה".
מוקירים את התרומה
אז מאיפה מגיע המרמור, לשיטתה של ההנהלה? שם טוענים כי עולם כמנהגו נוהג ועובדים תמיד ירצו לקבל יותר, במיוחד הצעירים שמאופיינים בסבלנות נמוכה יותר. ככלל, על פי אותם גורמים בהנהלה, המרמור הוא נחלתם של מעטים, אולם המיעוט מייצר הרבה רעש. תחושות המרמור בדבר היחס שבין התגמול לרווחיות החברה מוכרות להנהלה, ומסיבה זאת, מסבירים שם, בקיץ אשתקד יצאו כל העובדים לנופש במלון 5 כוכבים בכרתים. בשנה שלפני כן הם קיבלו משכורת נוספת עד תקרה של כ-8,000 שקל, ואחרי מלחמת לבנון השנייה קיבלו טלוויזיה גדולה או מחשב לבחירה.
לעומת זאת, בהנהלה לא מספרים על הזעקה שהשמיעו חלק מהעובדים באותה מלחמה, משום שקיבלו את הרושם שמטחי הטילים שנורו על האזור לא מהווים סיבה מספקת לעצור את העבודה. על פי הטענה, החברה לא הכריחה את העובדים להגיע לעבודה, אולם המסר העקיף היה כי זה מה שמצפים מהם לעשות (הטענה הוכחשה אז).
ישקר, כך נדמה, מנסה ליהנות מכל העולמות. היא מבקשת להידמות לחברת היי-טק לכל דבר ועניין, אבל העבודה שם מתחילה ב-6:45 כמו באחרון המפעלים המסורתיים. השכר בחברה נמוך יחסית בדומה לחברות תעשייתיות, אבל בשונה מהן - גם התנאים הנלווים דלים יחסית. בישקר אין משכורת 13 או בונוסים קבועים כנגזרת מהרווחיות, אבל יש תוספת לאמהות עבור מסגרות לילדים וביטוח בריאות עם סבסוד שהולך וגדל על פי הוותק.
התרומה של ישקר ושל משפחת ורטהיימר כמי שמעסיקה כל כך הרבה משפחות בפריפריה ראויה לכל הערכה, ועובדי ישקר בהחלט מוקירים זאת. ולמרות זאת, ועל אף העובדה שהם נמנעים כמעט בכל מחיר מלהשמיע מסרים שליליים בעניין, הם רוצים שיידעו שלא הכל נוצץ במקום הזה, לעתים רחוק מכך.
מפחדים לדבר על ועד
אחת הנקודות הרגישות בישקר היא העובדה שאין בה ועד עובדים, בשונה מחברות תעשייתיות אחרות באזור. לעובדי ישקר אין ספק שברמת הרווחיות הקיימת, ועד עובדים יכול היה להניב רמות שכר גבוהות יותר ותנאים הרבה יותר מפנקים. מספיק להתבונן בהסכמי העבודה של חברות רווחיות כמו מפעלי ים המלח או מכתשים אגן, שבהן פועל ועד עובדים חזק. "היו הרבה דיבורים על ועד, אבל זה בדיוק הדברים שלא רוצים שנדבר עליהם", טוען אחד העובדים.
למעשה, כ-60% מעובדי ישקר משלמים בכל חודש כ-0.9% דמי חבר או דמי טיפול ארגוני להסתדרות, בשל ההסכם הקיבוצי שחל על ענף המתכת וישקר בתוכה. כששואלים את אשר שמואלי, יו"ר מרחב גליל מערבי בהסתדרות, מדוע הוא לא מנהל מו"מ להסכם קיבוצי פרטני בחברה, הוא משיב: "אני יכול לנהל מו"מ, אבל אין צורך כי התנאים שם אפילו יותר טובים מההסכם הכללי בענף המתכת. אם העובדים היו רוצים ועד, הם היו מקימים ועד. היו ניסיונות בעבר וזה לא צלח. אני לא מכיר טענות של עובדים ואני מזכיר לך שכשמכרו את ישקר לוורן באפט כל עובד וכל גמלאי קיבל מענק בגובה 5 משכורות".
מאיפה נובע הפרגון הזה להנהלה מצד מי שאמור לייצג את העובדים? אולי משום ששמואלי באמת מאמין שישקר היא מקום עבודה מצוין. עם זאת, קשה להתעלם מהתחקיר, שפרסם בשנת 2009 העיתונאי איתי רום במגזין G של "גלובס". על פי התחקיר, התברר כי איתן ורטהיימר, יו"ר ישקר, מימן יחד עם מיכאל שטראוס, מודעות תמיכה באשר שמואלי, בעת שהאחרון רץ לראשות עיריית נהריה. עובדים בחברות האחרות של ישקר, טכנולוגיות להבים, טענו במסגרת התחקיר, כי כשניסו להקים במקום ועד, שמואלי נותר אדיש ולא סייע להם. כששמואלי נשאל האם הוא לא מצוי בניגוד עניינים לאור התרומה של ורטהיימר, השיב: "ממש לא... זה לא פסול שתעשיין שרואה שראש עיר לא מסייע לו, יחפש להחליפו במועמד יותר טוב".
ניגוד עניינים או לא, הסיפור הזה הרחיק כנראה את עובדי ישקר מההסתדרות. מי שקיבל בשנתיים האחרונות פניות מצד עובדים בחברה היא עמותת קו לעובד, וכך גם ארגון כוח לעובדים.
"עלו שם מספר בעיות עמוקות, כמו חשש מפני פיטורים שרירותיים, אבל עיקר הטענות היו שישנם פערים בלתי מוסברים בין התנאים של שכבת עובדים מסוימת לשכבה אחרת, ותיקה יותר", מספר שי כהן, אחד ממייסדי הארגון. חנה זוהר, מנהלת קו לעובד, טרחה לכתוב טוקבק בידיעה שעסקה ברווחיה הגדולים של ישקר, שם טענה כי ניכוי זמן ההפסקות מחישוב שעות העבודה הוא בלתי חוקי לכאורה. בעקבות איום משפטי שקיבלה מיידית מהנהלת החברה, פרסמה טוקבק נוסף שבו התנצלה על כך שטענה כי מדובר בעבירה על החוק, אך הוסיפה כי היה מצופה מחברה רווחית כל כך שתנהג לפנים משורת הדין.
מנכ"ל ישקר: "עובדי החברה מהווים את מקור עוצמתה"
מנכ"ל ישקר, יעקב הרפז, מסר בתגובה לכתבה, כי "ישקר הינה חברה בינלאומית, המעסיקה למעלה מ-10,000 עובדים בארץ ובעולם. החברה בבעלות חברת Berkshire Hathaway ופועלת בהתאם לנהלים ולמדיניות של חברת האם.
"כחברה מובילה בישראל ובחו"ל, ישקר מהווה מודל לחיקוי ומקור להערכה מצד תעשיות ומשקיעים מובילים בעולם. עובדי החברה מהווים את מקור עוצמתה המקצועי והמוסרי של החברה.
"עובדי החברה נהנים מתנאי עבודה ייחודיים, הדואגים לרווחת העובד ומשפחתו, התפתחות אישית וביטחון תעסוקתי. לדוגמה, בעת המשבר הכלכלי בשנים 2008-2009 התחייבה ישקר בפני עובדיה שלא לפטר עובדים, ולמרות ירידה דרמטית בהכנסות עמדה ישקר בהתחייבות זו ולא פוטר ולו עובד אחד.
"בנוסף, לאור הישגי החברה במחצית הראשונה של 2011, נשלחו עובדי החברה ובני זוגם לחופשה בכרתים במתכונת של אירוח מלא על חשבון החברה. זאת לאחר שהעובדים נהנו ממענקים כספיים משמעותיים בשנת 2010. מדיניות החברה מזה שנים רבות, הינה לשתף את העובדים בהצלחה הכלכלית של החברה.
"החברה דואגת לרווחת העובדים ובני ביתם. לדוגמה, השתתפות בדמי מטפלת, השתתפות בתשלום קייטנות, ביטוחי בריאות, טיפול וליווי רפואי בארץ ובחו"ל ועוד. לגבי סביבת העבודה בתחומי המפעל, אני מניח כי יכולת להתרשם מהרמה הגבוהה בעת ביקורך.
"גובה השכר וקידומו האישי של כל עובד הינם תחרותיים, ולכן כל עובד מתקדם בהתאם לתפקידו, ההשקעה שלו ותרומתו לחברה".
"צר לי, אם מצויים בקרבנו עובדים בודדים המנסים להכפיש את שמה הטוב של החברה ושל עובדיה. אני מצר גם על כך שהסקת ממספר 'תלונות' בודדות, תמונה מעוותת ומסולפת על חברת ישקר ובעיקר על עובדיה המסורים".
לגבי הטענות על עבודה לאחר הצונמי ביפן, מסר הרפז: "תרומת העובדים היתה מחווה אנושית למחוז פוקשימה, ולא נועדה כלל לשיקום המפעל ביפן. הכסף הועבר למחוז עצמו. ישקר תרמה מכספה זכום זהה לזה שנתרם ע"י העובדים. תרומת עובדי ישקר היתה מבחירה אישית של כל עובד ועובד בלבד".
הרפז לא התייחס לטענות ספציפיות שעלו בכתבה בנימוק שהן "כולן בעלות אופי מגמתי ופרובוקטיבי".
כתבות
ני"ע
