לשבור את הגלים

חשבתי על יעלי המסכנה, שתיאלץ להסתפק בגבר אחר, מסוקס ויפה, שיתחבט על מה להוציא את החסכונות שצברתי - ופתאום הבנתי שאני לא רוצה לטבוע

אומרים שאישה לעולם תנצור בזיכרונה את הגבר שהשיגה, בעוד גבר לעולם לא ישכח את האישה שאותה לא הצליח להשיג. המבנה הנפשי-גברי הזה הוביל אותי להתייצב בשנית למשחה שנקרא "3 ימים ב-3 ימים", שבו יש לשחות 30 קילומטרים, 10 בכל יום, בזה אחר זה. האחד בכינרת, השני בים סוף והשלישי בים התיכון. בשנה שעברה נרשמתי לתחרות, התאמנתי לקראתה במלוא הרצינות, עמדתי ביומיים הראשוניים בגבורה ואת יום התחרות האחרון, בים התיכון, ביטלו המארגנים בשל סערה. זו לא הייתה אשמתי, אולם מה שבעיקר זכרתי מהתחרות, בדרכי הגברית, הוא שלא השלמתי אותה.

מדובר בתחרות שאליה מגיעים משוגעים מעט, שמוכנים לחזור על אותה פעולה במשך 4 שעות שחייה רצופות, רק על מנת לצאת מהמים, להתנגב ולהתארגן ליום הבא, שבו יעשו אותו דבר בדיוק.

להתחיל לשחות ביום הראשון בשש בבוקר בכינרת, לחוש אחרי הקילומטר הראשון עייפות מטרידה, ולהתנחם בכך שנותרו רק עוד 29 קילומטרים של שחייה - אינה תחושה מעודדת. בריצת מרתון טבריה - כשרואים את טבריה, התחרות כבר קרובה לסיומה. מתברר שבשחייה המרחק מאותה נקודה בדיוק אל טבריה הנכספת גדול הרבה יותר. ידוע שחוקי הפיזיקה משתנים עם הפסיכולוגיה. בעבר, למשל, סברו כי גברים נשואים חיים יותר שנים מגברים רווקים. בסופו של דבר התברר כי הם חיים בדיוק אותו מספר שנים, אלא שזה רק נראה ארוך יותר כשנשואים.

השחייה בכינרת ובים סוף הרגועים עוד עברה איכשהו. בבוקר השחייה בים התיכון נדרשנו להתייצב בחמש ורבע בחוף בית ינאי. במהלך הנסיעה ליעד ירד גשם זלעפות, ובין חריקות הווישרים שעבדו במרץ נשמע הקריין ברדיו מזהיר כי עקב מזג האוויר הים גבה גלים ומסוכן לרחצה.

כבר השלמתי עם ביטול החלק הזה בתחרות גם השנה, והחלטתי להמשיך לכיוון חוף בית ינאי, רק כדי שיראו שהגעתי. כשהגעתי לבית ינאי - ברגע האחרון, רק על מנת להסתובב חזרה הביתה - גדי המארגן ניגש אליי לרכב, ואמר לי שלא ניתן לשחות כמתוכנן. קיבלתי את רוע הבשורה באושר בלתי נשלט, שמנע ממני להבין בתחילה את המשך המשפט - שלפיו הוחלט להעתיק את המשחה לחוף ארגמן בנתניה. שם אמנם יש אותם גלים גבוהים ואותו סחף, אולם נוכח כיוון הסחף, דומה כי מי שיטבע שם עשוי להיפלט כעבור 10 קילומטרים בחוף בית ינאי, כך שלפחות נגמור כמתוכנן.

עמדנו על החוף בנתניה, עשרות בודדות של מבוגרים חסרי אחריות. הבטתי מבעד לטיפות הגשם שנקוו על המשקפת אל הגלים האימתניים הנשברים על החוף, ולא האמנתי שמישהו ייכנס.

ואז נתנו הוראות בטיחות מפורטות, שעיקרן היה אנחנו שוחים "דוך" עד שעוברים את הגלים, ואחר כך לוקחים ימינה עד חוף בית ינאי. כל מי שהיה לידי פתח בריצה אל הים, כמו משפחה של פינגווינים מורעלים. כשהבנתי שזו הדרך היחידה להימלט מהגשם, דלקתי אחריהם והתחלתי לנסות לשרוד. התברר שהגלים לא נגמרים. שחינו מאות מטרים לעומק הים, והם המשיכו לטלטל אותנו בניסיון כן להסביר ששם לא מקומנו. בשלב מסוים ויתרנו על הניסיון לעבור את הגלים והתחלנו בשחייה צפונה, בתוך הים הסוער. בספרי ההדרכה לחיים, שנכתבו בעיקר על-ידי אנשים שלא שחו באותו יום לבית ינאי, קראתי שאחד הצעדים החשובים להשיג בחיים את מה שרוצים זה לדעת מה רוצים. וכשאדם יודע "למה", הוא יוכל לעמוד בכל "איך". ואני תהיתי רק "איך" הגעתי לשם. כתוב שם בספרים שעלינו לחיות כל יום כאילו הוא היום האחרון בחיינו, והנה הרגשתי שהפעם זה הולך להתגשם.

שחיתי וחשבתי על אימא שלי, שתגיד שהיא הראשונה שהרגישה שזה יקרה. חשבתי על הילדים המסכנים שהותרתי בבית, ועל כך שאף שהם נוטים להרגיז - לא מגיע להם לגדול רק עם יעלי. ואז, אז חשבתי על יעלי, המסכנה, שתיאלץ להסתפק בגבר אחר, מסוקס ויפה, שייאלץ להתחבט בשאלה איך ועל מה להוציא את החסכונות שצברתי - ופתאום הבנתי שאני לא רוצה לטבוע.

עודדתי את עצמי שאדם צריך הרבה עוצמה בשביל לחשוף חולשה, ופרשתי מהקבוצה. כעבור עוד כעשרים דקות של טלטול בין הגלים נפלטתי לחוף, מבויש, רטוב וחי. נותרו לי שבעה קילומטרים של צעדה על החוף אל היעד. הגשם שטף אותי, היה קר, וכל שיכולתי לעשות הוא להתכסות במשקפת, להיכנס מדי פעם לים על מנת להתחמם ולחזור הביתה, על מנת לברר את המועדים של המשחה בשנת 2013.