"עד שלא יקבלו בת"א הם לא יבינו": מסע בין הטילים בדרום

השרים שמצאו את הדרום על המפה, תושבי שדרות שמזהים איפה תיפול הרקטה עוד לפני שהיא יודעת, הילדים בתל-אביב שהחלו לצייר טילים ויירוטים, ועוד ■ דרור פויר רץ בין הטילים

יום חמישי, השני למבצע. צהריים. יולי אדלשטיין, שר ההסברה והתפוצות, מתייצב מול צוותי טלוויזיה זרים בחזית בניין בשכונה חסרת חן של חסידי חב"ד בקריית מלאכי. חור גדול נפער במקום שבו הייתה קודם הדירה השמאלית בקומה העליונה. מוקדם יותר באותו בוקר פגע שם טיל, הרג שלושה אנשים ופצע שישה. אדלשטיין, במעיל רוח של גיבורים, נראה קצת כמו אחיו העייף של סטס מיסז'ניקוב. הוא מדקלם באנגלית את שורת המסרים - להביא שקט לדרום, לשלוח מסר לחמאס, העם תומך והעולם מבין, העוצמה שלנו תלמד אותם לקח. אני נכנס לבניין. הבניין הומה עיתונאים. עשרות. הם ממלאים את חדר המדרגות ואת הדירות האחרות, שכל אחת מהן קיבלה את חלקה, ומראיינים את הדיירים. "אני אגיד לך מי אשם", אומר לי השכן מהקומה השנייה, "תמר גוז'נסקי וכל יפי-הנפש".

אין סיכוי להגיע לדירה המופגזת. שוטר שעומד בקומה העליונה מזהיר שהדירה תתמוטט, שזה מסוכן, שאי-אפשר כולם, שבסוף כולם ייכנסו, אבל אף אחד לא שועה לתחינותיו. הכתבים ממשיכים להידחס לדירה, רבים ביניהם דוחפים ומקללים. זה נראה קצת כמו סרט מצויר. בקומה השלישית אני פוגש את ניצן חן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית, שאחראי לצוותי הטלוויזיה הזרים. מבחינתו מדובר בהצלחה מסחררת.

"יש פה בית אחד עם ארבעה נפגעים", אומר חן, "שמע - זה שוס. מהצד שלי", הוא אומר, "אני שבע רצון. אנחנו משנים את התדמית של ישראל בעולם".

אני מפקיר את עצמי לזרם העיתונאים העולה במדרגות ובסופו של דבר מצליח להידחק, איכשהו, אל הדירה המופצצת והמפוצצת בעיתונאים שעדיין ממשיכים להיכנס, נגד כל חוקי הפיזיקה וההיגיון. מהדירה לא נשאר דבר. במקום שבו הייתה פעם מרפסת עומד שר האוצר יובל שטייניץ בחולצה לבנה ללא ז'קט, לצדו ראש עיריית קריית מלאכי, מוטי מלכה, בווסט כתום זוהר שעל גבו מתנוססת הכתובת "ראש העיר".

הצלמים דורכים על ערימות של סידורים בשביל לתפוס תמונה טובה, וזה כואב לראות. שטייניץ חוזר על המסרים באריכות ובשפה עשירה, כדרכו. בזמן הקצר שמוקצב לשאלות בוחר אחד הכתבים לשאול את השאלה הנוקבת הבאה: "מה זה עושה לך להרגיש באופן אישי?". "זו טרגדיה נוראית", אומר שטייניץ. "אתה רוצה לומר משהו למשפחות?", ממשיך העיתונאי להקשות. "אנחנו משתתפים באבלה של קריית גת, סליחה, מלאכי", אומר שטייניץ, "יש לנו פה עניין של פושעי מלחמה". "זהו, אין יותר שאלות", מכריזה מישהי שנראית כמו מישהי שאחראית לדברים כאלה. "רגע אחד", אני שואל את כבוד השר, "מתי בפעם האחרונה ביקרת בקריית מלאכי?". שטייניץ תוקע בי מבט חודר. "לפני חודש", הוא מסנן ויוצא מהדירה. ראש העיר קורץ לי. "תבוא אחר כך", הוא לוחש, "יש לי מה לומר לך".

הצלמים עוזבים אחרי השר ופתאום אני מוצא את עצמי עומד לבד בדירה ההרוסה. חוויה מוזרה. רוח נעימה חודרת דרך האין-מרפסת אל האין-סלון. במסדרון עוד תלויות כמה תמונות ממוסגרות של המשפחה. אני מרים סידור מהרצפה, מניח אותו בראש הערימה, ויורד למטה.

ראש העיר לוקח אותי הצידה. "כמות השרים שנחתו פה ביממה האחרונה לא הייתה פה כבר 15 שנה", הוא אומר. "אני הייתי מצפה מהם שאם קורה דבר כזה, שלא יגיעו, שפשוט לא יגיעו, שישלחו נציג. אני מכבד אותם, אבל זה לעג לרש. זה לא פותר כלום ולא נותן כלום, אפילו אקמול לחולה סרטן זה לא. ואני, במקום להתעסק בדברים הרציניים, מוצא את עצמי מלווה אותם ממקום למקום".

אני נוסע לקריית גת. גם היא ספגה היום. הרחובות ריקים והחנויות סגורות. בשווארמה הכיכר יושבים משה ואביעד. אני רעב לאללה אבל השווארמה נראית קשה ושחורה כגוש פחם. אני שואל אותם איך מגיעים לבניין שנפגע. "למה?", שואל משה, "בשביל שתוכל להעביר נ"צ לחמאס?". "למה קוראים לכם שווארמה הכיכר?" אני שואל, "אין פה בכלל כיכר". "ומה זה?", שואל אביעד ומצביע על אי-תנועה עגול. "חכה תראה מה הולך פה בלילות", מוסיף משה. אני נפרד מהם, לא לפני שהם מבהירים לי שהאשמים הם השמאל והתקשורת והסודנים, לפעמים בסדר הזה ולפעמים בסדר אחר. אני מוצא את הבית שנפגע בעזרת נהג מונית מקומי.

אני נוסע לשדרות. הכביש מלא בכלי רכב צבאיים ובשיירות עמוסות ציוד כבד. זה יום יפה להביט בו לשמיים, שם מיירטת כיפת ברזל עוד ועוד טילי חמאס - מראה שאי-אפשר לקבל מספיק ממנו. זה היום העמוס ביותר של עמוד ענן, כ-250 טילים נורו בו על ישראל. האמר צבאי עוקף אותנו. על החלק האחורי שלו מודבק סטיקר של תנועת אם תרצו.

זה אחר צהריים שקט יחסית בשדרות. המרכז סגור, כך גם המתנ"ס, ואין הרבה מכוניות בכבישים, אבל בסופר תורים של אנשים. כולם קונים מים. השקט, אגב, שורר רק על הקרקע. האוויר הומה ורועש - מטוסים, שיגורים, יירוטים. כל בום כזה מקפיץ אותי, אבל האנשים בשדרות מזהים לפי רעש השיגור איזה טיל זה ולאן הוא מכוון. "זה פצמ"ר", הם אומרים לי כשאני קופץ. "זה לאשדוד", הם מרגיעים אותי כשאני נבהל מעוד שיגור. "זה שלנו", "זה שלהם". הוותיקים יותר גאים ביכולתם לדעת לפי צליל הנפילה באיזה רחוב זה קרה. הם לא צריכים אזעקה ולא צבע אדום, 12 שנים של טילים לימדו אותם טוב יותר.

אני פוגש את ראש העיר דוד בוסקילה שמתבדח על חשבון עמיתו רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר-שבע, שניסה - כך על-פי בוסקילה - לקחת פיקוד על החזית הדרומית. "וואלאק זה", מסכמים אנשיו של בוסקילה, "אנחנו עוד רגע יש לנו בר מצווה בטילים, הוא - ברית מילה עוד אין לו". עוד שיגור נשמע. חזק מקודמיו. הפעם זה למרכז, אומר בוסקילה. כמה דקות אחר כך מתברר שהוא צדק: נפילה בשטח פתוח בראשון לציון. השיחה גולשת, בטבעיות, לנושא המרנין של טילים על המרכז.

"עד שלא יקבלו בתל-אביב הם לא יבינו", אומרים שם. מבחינתם, האדישות של המרכז היא פצע פתוח. צבע אדום ואנחנו רצים למיגונית. נשמע פיצוץ. "יירוט", אומר תושב העיר וממשיך בעיסוקיו.

ממש מול שדרות יש גבעה עם נוף לא רע לעזה. לא מעט צוותי צילום, ישראלים וזרים, כמו גם אזרחים, מבלים שם את המבצע. מעל הגבעה הזו הכול נראה כמו סרט - ההפגזות בעזה מחלצות קריאות עידוד מהקהל, כל שיגור גורר הימורים על היעד, וכל יירוט של כיפת ברזל זוכה לתשואות. חבורה של צעירים משדרות מתנפלת על בחורה שחשפה את היותה שמאלנית. אחד מהם ממש רוצה להרביץ לה. יש צבע אדום איזה פעמיים או שלוש, אבל פה, על הגבעה, אף אחד לא זז.

הוויכוח שלנו נקטע בעוד צבע אדום. רצים למיגונית. בדרך אני חושב שזה מוזר שנלחצתי לפני דקה כשגלית לא ענתה לי. הרי כבר ידעתי שהנפילה הייתה בשטח פתוח. מגיעים אליי דיווחים מגוש דן, כל אחד שמע בום - בצפון, בדרום, במזרח ובמערב. "ככה זה בהתחלה", אומר אחד השדרותים בפיצוציה. "עכשיו כל רעש הכי קטן תחשבו שזו נפילה", הוא אומר. "מישהו יסגור דלת", מוסיף חברו, "ופתאום תקפוץ. כל צפצוף יעצור לך את הלב, אתה תראה".

אני מקבל הודעה שעוד מעט תחל בקריית מלאכי הלווייתו של אהרון סמדג'ה, מהרוגי הבוקר, ונוסע לשם בלב כבד. בדרך אני מתקשר להגיד לילה טוב. הילדים כמובן נסערים מעניין הטיל ומהלקסיקון החדש והעשיר שהוא מביא איתו. מקלט. אזעקה. שטח פתוח. הילד - שהיה אצל חבר - מספר שהוא ירד למקלט יחף. מאוחר יותר בלילה אני חוזר ורואה שהם הכינו מין ספרון על המלחמה, שבו טילה חמודה פוגשת את כיפת ברזל והם מתאהבים או משהו כזה. זו הפעם ראשונה שהם מציירים טילים. אני מרגיש אב ישראלי גאה.

בית עלמין קטן וחביב יש לקריית מלאכי. בזמן שאנחנו - קומץ עיתונאים וקבוצת חיילים - מחכים שם למסע ההלוויה שיגיע, יש אזעקה. אנחנו רצים אל גדר בית הקברות ומשתטחים על האדמה בצמוד אליה. יש משהו סביל עד כדי כניעות מוחלטת בלשכב על האדמה עם הפנים כלפי מטה ולכסות את הראש. די משפיל. בזמן שאנחנו שוכבים שם, הצלמים מצלמים את החיילים ואת הקצינים צורחים על הצלמים שיפסיקו לצלם את החיילים. אחד הצלמים צורח על הקצין שיפסיק להפריע לו. כלבה מעורבת קטנה מופיעה משומקום ומתכרבלת בחיקי, רועדת כעלה נידף. אני מוריד יד אחת מהעורף ומלטף אותה בעדינות. היא נצמדת אליי, מפרפרת. אנחנו קמים. מישהו מספר לי שבנו של ראש העיר היה אמור להתחתן היום והחתונה בוטלה; היה רק טקס חופה בבית הכנסת. הוא עוד לא גומר את הסיפור ועוד אזעקה. בזמן שאני רץ לגדר אני רואה את הכלבה הקטנה מתרחקת מהמקום בריצה פראית.

אחרי ההלוויה אני נוסע הביתה, לתל-אביב, וכל הגוף שלי תפוס, כואב ודואב מכל הריצות המהירות האלה למרחבים מוגנים, כל ההשתטחויות על הרצפה, כל הקפיצות הבלתי רצוניות עם כל שיגור, כל הבהלה הזו מהאזעקות, כל המתח, כל הדריכות הבלתי פוסקת, מכל הפחד הזה למות. פיזית אני הרוס לחלוטין, וזה אחרי פחות מיום אחד שם, גם אם יום עמוס למדי - כ-250 רקטות נורו לישראל ביום חמישי. בלילה אני ישן כמו אבן.

סוף שבוע בתל-אביב. האזעקה של שבת תפסה אותי עם הילד, ביום קרבות של חוג הג'ודו. בדיוק השארתי אותו לבד לכמה דקות והלכתי לקנות לי משהו לאכול, ומצאתי את עצמי רץ בחזרה לאולם מול זרם של מאות הורים וילדים שממהרים למרחב המוגן. זה בכלל לא היה כמו בסרטים, אף אחד לא דחף ואף אחד לא רמס, מצאתי את הילד בקלות ונדחסנו עם ההמון. לא נרשמה בהלה. אנחנו, התל-אביבים, יכולים להיות ממזרים קשוחים, ודאי אלה מבינינו שזוכרים את מלחמת המפרץ הראשונה, שלא לדבר על תקופות הפיגועים הגדולים. הבחורות הצעירות פוחדות יותר.

בלילה יצאתי לחוש את האנרגיות. המשוואה די פשוטה: ככל שמקום הבילוי יותר יקר, כך הוא היה יותר ריק. הברים הקטנים ובתי הקפה השכונתיים היו נראים במצב תפוסה רגיל.

יום ראשון בבוקר ואני ברכבת לאשדוד. מחלון הרכבת אני רואה את כיפת ברזל בעוד 3 יירוטים מוצלחים, ואזעקה מקדמת את פניי כשאני יורד בתחנה. אני יוצא בשריקה קלה מהמרחב המוגן ונוסע למרכז המסחרי של שכונה א' לשתות קפה. המקום רגוע למדי, הים שולח בריזה מלטפת והיום יפה. עוד לא הספקתי להזמין, ועוד צבע אדום. רצים למרחב המוגן - חדר המדרגות של המרכז המסחרי. אנשים הולכים מהר, אבל לא רצים. אישה באמצע צביעת שיער. מוכר פלאפל שמודאג מזה שהשאיר את הגז דולק.

יירוט מעל תל-אביב, מכונית בוערת מרסיס שנפל, נתניהו נואם בטלוויזיה וכולם מסתובבים אליו, אינסטינקטיבית. קולו נוסך ביטחון. אני נפרד משמסיאן והולך ברגל לכיוון השוק של רובע ב'. בדרך אני רואה כמה תושבים יושבים סביב מקלט ציבורי, מספר 45, ואני ניגש לשבת איתם קצת. הם שמחים לדבר, לא להצטלם. אימא צעירה עושה הפעלות לילדים הקטנים, ואישה בשם רותי מעשנת בשרשרת ומספרת על התקפי החרדה שלה; השכנים, גם הם מעשנים בשרשרת, מהנהנים. "יש לי בעיות בלב עוד מעופרת יצוקה", היא אומרת, "אבל אני מוכנה לסבול הכול - רק שיגמרו עם זה. אנחנו כבר לא יכולים עם ההתשה הזו יותר".

נוסעים לאשקלון. בדרך עוד ועוד יירוטים של כיפת ברזל. אנחנו מגיעים לשכונה שבה הייתה הנפילה. שכונה קטנה עם בתים פרטיים ישנים. חצי מהשכונה בחוץ, חצי מהם בפיג'מות. אנחנו עוצרים ליד בית פרטי שרסיס נפל בחצרו. שלוש בחורות נחמדות וצחקניות - ענת, סמדי ורויטל - מסתובבות עם קופסת גליליות ומחלקות לכולם, במיוחד לי. "מה נעשה", שואלת ענת, "נבכה?". היא ספרית. המספרה סגורה היום. הן מדריכות אותנו לבניין שנפגע, מרחק הליכה משם, ממש מאחורי המכולת. "תראה מה זה", אומרת ענת, ושולפת בקבוק וודקה מתיקו של אחד השכנים שעומד שם.

אזעקה. אנחנו נדחסים בממ"ד, שהוא בעצם חדר השינה של הזוג. מביך. האישה מתכופפת לרצפה, רועדת. אי-אפשר לסגור את דלת הממ"ד בגלל כל הלכלוך מהטיל הקודם. מחכים כמה דקות ויוצאים. אני מדבר עם הבחור ממס רכוש. בני הזוג יוצאים ונכנסים לדירה, מנסים להשיג איזו שליטה על הסיטואציה, איזו תחושה של היגיון. בתוך הדירה המופגזת ומכוסת האבק הם מסדרים תפוחי עץ בתוך כלי פלסטיק. זה נוגע ללב, אבל אין זמן להתרגש - יש עוד אזעקה. ושוב אנחנו נדחסים בממ"ד הקטן, ושוב האישה מתכופפת לרצפה. הפעם זה ממש קרוב. הבית רועד. "יירוט", לוחש האיש ממס רכוש. "יירוט", מנסה הבעל להרגיע את אשתו. היא רק מייבבת חרש. אנחנו יוצאים מהממ"ד והיא חוזרת למיין את התפוחים. אני יורד למטה, חייב אוויר.

ממשיכים במסע. הכיוון: כפר עזה. אנחנו כמעט לבד על הכביש משדרות לנתיבות, שם אנחנו עוצרים לאכול משהו. בצומת סעד מחסום צבאי שלא נותן לעבור, אבל איכשהו אנחנו עוברים ומגיעים לכפר עזה. הקיבוץ ריק כמעט לחלוטין. מי שיש לו ילדים קטנים עלה צפונה. אנחנו נכנסים לחמ"ל שליד חדר האוכל, והוא נראה בדיוק כמו שאתם מדמיינים חמ"ל בקיבוץ. ארבעה אנשים שלא יכולים להיות דבר מלבד קיבוצניקים, יושבים סביב שולחן ומקבלים אותנו בסבר פנים יפות, בטח אחרי שאני מספר להם שיש לי משפחה פה בקיבוץ.

"אל תכתוב נטוש", הם מבקשים בחיוך, "תכתוב מאוורר". כשהם אומרים "החבר'ה", הרבה פעמים הם מתכוונים לחמאס. "החבר'ה שלנו", זה צה"ל. חברת קיבוץ יושבת וצופה בטלוויזיה. הבוקר נפל טיל מחוץ לבית שלה, נקבר אמנם באדמה, אבל עשה לה לא מעט נזק ואין לה כוח, פשוט אין לה כוח, ללכת ולהתחיל לטאטא. היא בעיקר דואגת למכונת הכביסה שלה.

אזעקת צבע אדום. פה, בכפר עזה, זה כבר ממש מפחיד. גורם לך להתגעגע לזמן התגובה שיש לך בשדרות. אנחנו נכנסים למרחב המוגן. כשאנחנו יוצאים משם אריה נוסע לחמ"ל ואנחנו נשארים להשקיף קצת על עזה. צבע אדום אחד או שניים אחר כך אנחנו עוזבים את הקיבוץ. כשהטלפון שלי מצלצל בכיס אני מזנק בבהלה ונשמתי כמעט פורחת מקרבי.

נוסעים לבאר-שבע, אבל לפני שאנחנו הולכים לראות עוד נפילות ובתים פגועים, אנחנו מרגישים שמגיעה לנו בירה קרה. יושבים לבד בפאב חמוד בשם עשן הזמן (עמוד ענן / עשן הזמן - נשמע כמו התחלה של שיר). הסטודנטים, שממלאים אותו בימים רגילים, אינם פה, ולבאר-שבעים, נדמה, אין הרבה חשק לבלות היום. אני עושה כמה טלפונים לעיתונאים אחרים, לשאול איפה האקשן. "נסעתי לאופקים", עונה אחד מהם, "כדאי לך לבוא". אז אנחנו גומרים את הבירה שלנו ונוסעים לאופקים.

אנחנו מגיעים אל הבית שספג פגיעה ישירה, בלב שכונה של בתים פרטיים קטנים. על הגג מול הבית שנפגע התמקם ערוץ 2 שהגיע עם צוות מפואר למדי, ועל הגג השני התמקם ערוץ 10 שבא מינימליסטי יותר. השכונה כולה יצאה מהבתים והיא עומדת ברחוב וצופה בדני קושמרו וברוני דניאל. נראה שהם חשים שנוכחותם של אלה, ודאי של דניאל, מביאה להם כבוד איכשהו.

הגוף שוב כואב ותפוס ומכווץ, אבל טיפה פחות. אני תוהה אם זה בגלל שהתרגלתי או שפשוט אין לשרירים לאן להתכווץ יותר. כיפת ברזל ממשיכה לעבוד בשמיים. אני מתקשר הביתה. הילדים משחקים בחיילים. עוד מעט הם הולכים לישון.

הכתבה המלאה - במגזין G