תחנה ראשונה: בין רומא לשדרות
הרכבת משדה התעופה נכנסה לסטיוצנה טרמיני, התחנה המרכזית של רומא. המהגרים חסרי המעש, הבניינים המוזנחים והמלונות לפי שעה הופכים את הטרמיני לאחד המתחרים הרציניים על תואר המקום הכי עלוב ברומא, על אחת כמה וכמה אם התחרות הזו מתקיימת בלילה. אבל לרגע קצר הטרמיני נראה נהדר, ואם יש לזה הסבר הוא נובע מהעובדה שרק כמה שעות לפני כן ראיתי קופאית באחד הסופרמרקטים של נתיבות חוטפת התקף חרדה מחשש שייפול עלינו קאסם (שלא נפל בסופו של דבר), ולא מהתאורה החדשה של הרציפים בטרמיני.
אפילו על רקע העליבות הרגילה, ניכר המיתון הכבד בטרמיני. מעבר למהגרים שמסתובבים בה בלילות, אפשר למצוא גם לא מעט מקומיים שמנסים לצוד תייר מזדמן לנסיעה בתשלום. התמקחות עם אחד כזה מורידה את המחיר המבוקש משוד מזוין לסתם כייסות, ואנחנו מתיישבים בהונדה סיוויק עייפה שבעליה מתחייב שהוא מכיר את הפיצה הכי טובה ברומא: בפיצרייה הזאת, הוא מכריז, הוא אישית אכל כשעוד היה לו כסף לבזבז; הבצק שלה עדין כמו נייר והאנשובי טרי כמו חסה.
במורד ויה נציונלה הוא כבר רחוק מהבצק ובלתי ניתן לעצירה. הוא מגיע כמה פעמים בשבוע מעיירה לא גדולה, כשמונים קילומטרים מרומא, כדי לגרד עוד כמה סנטים בשביל הילדים. הדלק הורג אותו, הפוליטיקאים מעצבנים אותו, ובעיקר הוא לא יודע מה יהיה בהמשך. אבל אין הרבה אופציות אז בינתיים הוא על ההגה ומקווה לטוב. "מנג'ה לה מיזריה", הוא מסכם בקללה עתיקה. מילולית זה מיתרגם ל"לעזאזל עם האומללות", אבל בקונטקסט זו קריצה רומאית מאוד שאומרת משהו כמו "המצב חרא, אבל עוד נדפוק את השיטה".
הפיצרייה הכי טובה ברומא סגורה, אבל נהגנו אינו מהסס וחותך כמה רמזורים אדומים צפונה ומוריד אותנו בטראסטברה, אזור המסעדות של העיר. הפיאצה הומה אדם, הפונטנה הקטנה מפכפכת בעליצות, הפיצה מעולה, והגלידה, איך לא, הורסת. התמונות העצובות מנתיבות קצת מיטשטשות, ואפילו הסיפורים של הנהג נראים כשייכים ליום אחר. אנחנו שותים עוד בירה לסיום, ומסכימים שעם כל הכבוד למסלולים של גרמניה, צרפת, ספרד ופורטוגל, אין כמו ארוחת ערב טובה ברומא כדי להשכיח צרות לקראת יום מאושר על המסלול.
תחנה שנייה: העיר של פליני
באופן מפתיע, טיסת הפנים של אלאיטליה המריאה בזמן, ובאופן עוד יותר מפתיע גם נחתה בזמן ברימיני לחוף הים האדריאטי, הלוא היא עיר הולדתו של פדריקו פליני. אין לדיוק הזה הסבר רציונלי, פרט לאפשרות שזה קרה כיוון שהטיסה הופעלה בידי חברה עלומה אך שוויצרית במובהק בעלת השם הבלתי הגיוני "דארווין, נתיבי אוויר אזוריים".
רציונלי או לא, המערכת כולה נכנסה להלם קל מנחיתתנו משהו כמו שעתיים מוקדם מהצפוי. הצוות הגרמני של אאודי ליד המסלול של מיזאנו רק התחיל לפתוח את ההאנגרים, ועוד לא נגע באף אחת מהR-ים החבויות בהם, שלכבודן הגענו עד הלום. לזכות החברים מאאודי ייאמר שהם התאוששו במהירות וגייסו בריסטה לקפוצ'ינו ולפחות שני בכירים להסברים אישיים על המכונית החדשה. אלא שאחרי עשרים דקות בערך נגמרו לכולנו המילים, השאלות והקפה, מה שגרם לאחד הבכירים לשאול בהיסוס קל אם נרצה לקחת מכונית לסיבוב בחוץ, "אף על פי שעדיין מוקדם". "בטח", אמרתי והצבעתי ביד בוטחת על R8 בצבע כחול עמוק, עם מנוע של עשר בוכנות מבית למבורגיני, 500 וקצת כוחות סוס וים של רצח בלד של הפנסים. הגרמנים חייכו בהקלה ונתנו לי את המפתח.
אנחנו מתיישבים במכונית. השעון מראה שבסך-הכול תשע בבוקר. השמיים כחולים, האוויר נקי וקריר, ועל הכביש יש טיפונת לחלוחית וגם לא מעט תנועה.*אנחנו יוצאים ממיזאנו ומשתרכים בקצב הישנוני של תנועת הבוקר כמה קילומטרים טובים. וכאן נחדד משהו: למרות העיצוב האגרסיבי, למרות המספרים על הנייר ולמרות התנסויות עבר בז'אנר, בשלב הזה עדיין לא הרגשנו כלום מהאוטו. נחמד כזה, אתם יודעים - רעש סקסי מהמנוע, הגה חד, תא נוסעים נאה, אבל בשורה התחתונה גם פיאט פנדה הייתה עושה את אותה כברת דרך באותו הקצב.
ובעוד אני מתבונן על פנדה עתיקה שהשתרכה לפנינו וחושב את המחשבות הללו, נפתחו לפנינו שלושה-ארבעה קילומטרים של אספלט, פחות או יותר ישר ונקי לחלוטין מכל מיני מחבקי עצים במכוניות היברידיות של 900 סמ"ק. בלי לחשוב*אני מחבר את הדוושה לרצפה, ממש כמו שהייתי עושה בפנדה, ומסיט את ההגה מילימטר שמאלה לעקיפה מהירה.
מה שקורה בשלב הזה הוא הסיפור הגדול של ה-R8, הקסם הגדול שלה: בשבריר שנייה היא פותחת מבערים של חללית על סטרואידים כמו שרק מנוע של למבורגיני יודע להזריק, ובמקום הפנדה צצה מפלצת כביש שלא שמעה על פיזיקה - רועשת, רועמת, ומערבלת את הנוף בלי רחמים. אתה לא מצפה מ-500 כוחות סוס לעדינות, אבל הפראות שהמנוע הזה שולף, בשילוב הזמינות הבלתי נתפסת של כמויות אדירות של כוח, עוצרים את הנשימה ותרתי משמע.
היד של שותפי לנסיעה, שהייתה מושטת קדימה בהצבעה לעבר הכביש הפנוי, עפה לאחור ונעצרת בתקרה. בתוך שניות אחדות מצאנו את עצמנו משייטים סביב ה-220 קמ"ש. וכשאני אומר אחדות אני מדבר על חמש-שש. וזה אפילו לא דגדג ל-R את הגומי - פשוט נגמר לנו הכביש.
הדרך מטפסת לרכס תלול מעל הים האדריאטי ומתפתלת בין חורשות עבותות למצוקים שתלוים מעל הים. היא מפותלת, צרה ומלאה ברוכבי אופניים. "אף אחד לא עובד כאן?", אני שואל בקול רם. שלט ענק על מסעדה באחת הפניות נותן תשובה חד-משמעית: "סגור. נחזור במארס".
ה-R8 מסתערת על העיקולים ההדוקים, ולרגע נדמית כרכבת הרים מטורללת שברחה מהמסילה. הנהיגה היא נגד כל האינסטינקטים: רגיל להיכנס לסיבוב עם הילוך "כוח"? עדיף שתעלה שניים; המנוע כל-כך חזק, שאם אתה רק מעז להרפות מילימטר מהדוושה בהילוך רביעי ומטה (מתוך שבעה), הוא פשוט מאט את המכונית במין טלטול עצבני ולא נעים. בין לבין הופכת כל ישורת קצרה למסלול המראה, וברקע בלי הפסקה חריקות הצמיגים והנהמה הצרודה והעצבנית של ה"למבו" שבאה היישר משנות ה-70, נטולות הקטליזטורים או הפוליטיקלי קורקט.
לפני שנחזור לנהמות ולחריקות, כמה מילים על ה-R8. תרשו לי לקבוע בצניעות, ואולי לא על דעת קברניטי החברה, שמדובר במכונית הדגל של אאודי. נכון, יש לחברה צי שלם של מכוניות מנהלים מפנקות ודגמים חכמים וייחודיים וספורטיביים, אבל בעיניי ה-R8 היא מכונית הדגל, ולו רק מהטעם שיוצרה בלי חשבון ובלי התחשבנות - בלי לחשוב על עלות וכנראה גם בלי רווח; מכונית שהיא תצוגה של יכולת טכנולוגית, מכונית שאמורה לענג את בעליה ולהיות כרטיס הביקור שלו ושל היצרן כאחד.
ה-R8 הראשונה, דו-מושבית עם מנוע מרכזי ועם הנעת קוואטרו, הוצגה ב-2006. היא תוכננה בסדנת השיפורים של אאודי והיא חולקת לא מעט מכללים עם הלמבורגיני ג'יארדו, לרבות המנוע המפלצתי וחלקים מהשלדה; בנוסף היא זכתה לשדרוגי*אלקטרוניקה וטכנולוגיה שהיו בזמנו ייחודיים וייעודיים. השם שנבחר, R8, הושאל מדגם מירוץ מצליח של אאודי - ולא במקרה: החברה*הכריזה, ומאז גם פעלה לא מעט בתחום, שהיא רוצה שהבעלים המאושרים של ה- R8 גם ייקחו אותה לתחרויות. עוד פרט טריוויה מעניין הוא שה-R8 מורכבת ידנית, עניין נדיר יחסית בתעשייה, אם כי פחות בז'אנר הספציפי הזה. בסך-הכול יוצרו עד תחילת השנה הנוכחית כעשרים אלף מכוניות, ובהן משהו כמו 15 נחתו בישראל. המחירים בארץ, אגב, נעו בין 1.2 ל-1.4 מיליון שקלים ולא ישתנו.
עכשיו הגיע הזמן לעדכון ולמתיחת פנים. יש די הרבה הבדלים וניואנסים, אולם החשובים שבהם הם שיפורים קלים במנוע, שינויים קלים בעיצוב וגיר חדש. הגיר הרובוטי הקודם נחשב לנקודת תורפה, והחדש נהנה משני קלאצ'ים, מפעולה רכה ונעימה ומשדרוגי תוכנה שמאפשרים, למשל, הורדה של כמה הילוכים בבת אחת. נקודה אחרת ששווה אזכור נוגעת לשימוש הנרחב בחומרים מורכבים כדי לחסוך במשקל. כך, למשל, השלדה העירומה שעשויה בעיקר מאלומיניום ומסיבי פחם (קרבון פייבר) שוקלת עכשיו 210 קילוגרמים בלבד. לשם השוואה, שלדה זהה מברזל הייתה שוקלת כמעט פי שניים. המכונית כולה שוקלת קצת פחות מ-1.6 טונות.
ה-R8 מוצעת בשתי גרסאות, קופה וספיידר, ועם שלושה מנועים: 4.2 ליטרים (V8, 430 כוחות סוס, 4.3 שניות למאה קמ"ש ומהירות מקסימלית של 300 קמ"ש); 5.2 ליטרים שעימו פתחנו את היום (V10, 525 כוחות סוס, 3.6 שניות למאה קמ"ש ומהירות מקסימלית של 314 קמ"ש); המנוע השלישי הוא בעצם אותו מנוע, רק משודרג, אם אפשר לקרוא לזה כך (550 כוחות סוס, שסוגר 317 קמ"ש ושלוש וחצי שניות למאה). ה-R החדשה תגיע לשוק בעוד כחודש, ואחת כבר הוזמנה על-ידי לקוח ישראלי ותנחת בארץ באזור פברואר.
תחנה שלישית: עוד סיבוב
חזרנו למיזאנו מטולטלים כדבעי רק כדי למצוא שאף אחד עדיין לא הגיע ושכל ה-Rים (והיו איזה שמונה) מתחממות משועממות בשמש. "אולי תעשו עוד סיבוב?", מציע אחד הבכירים, ואנחנו לא ממש מתנגדים. הפעם החלטנו להיות עממיים והלכנו על השמונה צילינדרים 4.2 ליטרים, ועל אותו סיבוב בדיוק.
אודה ולא אבוש: יותר אהבתי. במנוע של הלמבו, כמו שמצופה ממנוע של למבורגיני, יש משהו שהוא על סף הפסיכוטי, משהו שדורש מלחמה בכל רגע נתון. זה תענוג גדול, אבל גם נורא מעייף, אם אתה, למשל, בדרך לעבודה עם כוס קפה במחזיק הכוסות. ה-V8 הרבה יותר ידידותי למשתמש. הוא נעים מאוד, חד ומהיר, ועם 430 כוחות סוס אני מבטיח שאף אחד לא יתלונן על מחסור בכוח. אם אני צריך לנחש, את הסיבובים על הרכס הוא עשה יותר מהר מהאח הגדול. בקיצור, הבחירה הנכונה לכל מי שלא סיים בית ספר לנהגי מירוץ וגם לכאלה שיכולים להרשות לעצמם רק אוטו אחד.
אנחנו חוזרים אחרי עוד שישים קילומטרים עם ה-4.2, ולא מסוגלים לחשוב על עוד סיבוב אף שהספיידר מחכה. זוכרים את רכבת ההרים שירדה מהפסים? עכשיו דמיינו שעה וחצי רצוף בתוכה. כל מה שמתחשק לך זה שקית הקאה, כוס מים ואקמול. אבל חנות הממתקים של אאודי פתוחה, ובכלל, איך אפשר לשבת לצד מסלול מירוצים (גם אם הוא מיועד בעיקר לאופנועים) כשיש Rים פנויים חונים בכניסה? וזה עוד לפני שהזכרנו שבשביל המסלול אאודי שמרו את הדובדבן.
תחנה רביעית: מציאות מדומה
אני עושה שני סיבובי לימוד איטיים מאחורי נהגת ניסוי של אאודי, מהנדסת ממוצא טייוואני, שמפגינה קו יפה ונקי, אבל בשם הבטיחות שומרת על קצב איטי יחסית. ואז היא מסמנת עם היד משהו שאני מבין כ"תרגיש חופשי". אני מתקדם לדגל המשובץ שמחכה לי, ורק לי, ורק לחמש-שש הקפות, ונעצר בהמתנה לכיול של הסטופר או מה שלא מחכים לו. לא משנה כמה פעמים נהגת במסלולים, ההמתנה לדגל המשובץ מלווה תמיד במכת אדרנלין ובהתרגשות; אתה יושב שם ויודע שבעוד רגע המציאות תשתנה ותהיה מהירה, מאתגרת, ולא בהכרח סלחנית, שילוב שהוא אולי ילדותי, אבל אין "פטרול הד" שלא מתמסטל ממנו.
הדגל יורד. אני מחבר את הדוושה לרצפה ומיד חוטף מכה עצבנית בגב. המנוע הבכיר אולי אינו שונה מהותית "על הנייר", אבל כמה שזה נשמע בלתי אפשרי הוא יותר פראי ופרוע מאחיו הכמעט תאום.*התצוגה הדיגיטלית של הספידומטר קופצת בכפולות של שלושים, ומול ההגה אני מנסה לשנן את סדר הסיבובים ולהבין כמה חמצן הברקסים הקרמיים הענקיים האלה ייתנו לי בשעת פקודה. ודי מהר קורה מה שקורה על מסלול: ההתרגשות הראשונית שוככת, הריכוז מתחדד והמציאות החיצונית מתפוגגת. אני נבלע בתוך ציר זמן-מרחב שמה שחשוב בו הוא הקו הנכון לפני העיקול, הנקודה האחרונה לבלימה, וכמובן היכולות של האוטו. ול-R החזקה אין שום עכבות בקטע הזה. הישורות במיזאנו קצרות, אבל ה-V10 מעיף אותך אל מעבר למאתיים, רק כדי שהקרמיים הענקיים יאטו אותה בפראות כמה מאות מטרים אחר כך, על מנת לאפשר לשילוב של שלדה-קוואטרו לטפל בעקומה.
ההקפות חולפות, ובכל סיבוב אני משוכנע שאי-אפשר יותר מהר, רק כדי למצוא בזה שאחריו שהמכונית דווקא יכולה ושהמגבלות הן בפחדים שלי; ושם, כשכל ארנסל האלקטרוניקה של הנהיגה הספורטיבית מופעל - מהמתלים המגנטיים שמונעים הטיה, עבור בכיול מנוע/הגה/גיר וכלה בבקרת האחיזה הייעודית למסלול - אני נכבש בקסמו של המנוע הענק. פתאום הפסיכיות שלו מתחברת לפאזל הכולל של המכונית; פתאום אני מבין למה חייבים, אבל ממש חייבים עשרה צילינדרים, איך החיים אינם חיים בלי ברקסים קרמיים או הנעת קוואטרו, ולמה 550 כוחות סוס זה המספר הנכון.
האיש עם הדגל מנפנף, ואני נוחת בפיט ובמציאות שבה אני לא שייח סעודי ולא טייקון היי-טק, ושאפילו מסלול אין בטווח של אלפיים קילומטרים ממקום מגוריי. מהצער אני מיד משנורר עוד הקפת פרידה.
אפילוג: קנס? איזה קנס?
כמה שעות אחר כך, בארוחת הערב, אנשי אאודי מספרים ששוטרים מקומיים עצרו יום קודם כמה עיתונאים איטלקיים על מהירות. אף אחד אינו מדבר על קנס, כך שאני מוכן להתערב שזה נגמר בסיבוב שהשוטרים לקחו באאודי ובסיגריה משותפת. באיטליה, מכוניות שוות נהנות מעוד כמה יתרונות. אפשר לסכם את זה כך: מתא הנוסעים של R8 דולצ'ה ויטה זה כנראה לא רק סרט ישן של פליני.
כתבות
ני"ע
