האב בזבז את ירושת הבנים

מעשה ב-3 אחים מחיפה, שאמם הלכה לעולמה בלא שהותירה אחריה צוואה. להוריהם של האחים הייתה דירת מגורים בבעלותם וכן חסכונות שונים שצברו במהלך 40 שנות נישואיהם, ואשר הגיעו לטענת האחים למעל למיליון דולר.

מאחר שרכושם של ההורים היה משותף, על-פי חוק הירושה, המחצית שהגיעה לאם ברכוש הייתה צריכה להתחלק כך שמחצית מחלקה, כלומר רבע מהרכוש המשותף, עובר לילדים, והמחצית השנייה עוברת לבעל שנותר בחיים, שהופך לבעלים של שלושה רבעים מהרכוש.

הילדים היו ביחסים טובים עם אביהם, השתתפו ביגונו על לכתה של רעייתו האהובה לאחר 40 שנות נישואים, ולא רצו להוסיף על צערו בהעלאת נושאים רגישים כמו כספים ורכוש. גם כשעברה תקופת האבל הראשונית, האחים הסכימו עם האב שאין טעם בהוצאת צו ירושה עבור עיזבון אימם המנוחה, משאין להם כוונה לפעול למימוש הנכסים שירשו מכוחו בחייו של האב.

האחים סברו כי ממילא האב ימשיך לחיות בדירה שהייתה שייכת להורים, גם אם רבע ממנה הגיע להם על-פי דין, ולאחר אריכות ימיו, כל הרכוש, לרבות חלקם המקורי, יעבור אליהם. תחושתם שהכול יהיה בסדר אף התחזקה לאחר שהאב הראה להם שערך צוואה, במסגרתה הוריש להם את כל רכושו.

עברו מספר שנים נוספות, ולחייו של האב נכנסה אישה חדשה. לאחר זמן מה נודע לאחים, לתדהמתם, כי אביהם העביר ללא תמורה את מחצית הדירה הרשומה על שמו לבעלותה של האישה החדשה. לאחר שהאב נפטר זמן קצר לאחר מכן, התברר לאחים כי האב גם שינה את צוואתו, ועתה הוריש גם את רבע הדירה שהוא ירש מאימם לאישה החדשה.

האחים הגישו תביעה כנגד האישה החדשה ועתרו לקבל את מחצית הרכוש שהיה שייך לאימם והגיע לידיה, אך השבוע, לאחר 9 שנות התדיינות, תביעתם נדחתה.

היכן טעו האחים בהתנהלותם, וכיצד ניתן היה למנוע מצב שבו חלק ניכר מירושת אימם המנוחה הגיע לידי האישה החדשה?

ראשית, בית המשפט לא קיבל את טענת האחים על קיומן של הסכמות בעל-פה בינם לבין אביהם בנוגע לרכוש, אשר התבססו לטענתם על יחסי האמון בינהם, וקבע כי העובדה שהאחים נמנעו מלפנות לבית המשפט בבקשה להוציא צו ירושה במשך כל השנים מהווה ויתור מצידם על זכויותיהם.

תביעה הנוגעת לרכוש שהוגשה באיחור של יותר מ-15 שנה, אם הרכוש הוא מקרקעין, או 7 שנים, אם הרכוש אינו מקרקעין, נדחית על הסף מפאת התיישנות, ובית המשפט קבע כי מועד ההתיישנות נספר ממועד מותה של האם, ולא מהמועד שבו גילו האחים שהאב מעביר רכוש לאישה החדשה.

בניגוד לדעה הרווחת בציבור, גם אם האחים היו חותמים עם האב על הסכמות בכתב, לפיהן הם לא יפעלו למימוש ירושתם בחייו, אך לאחר מותו יוריש להם את הרכוש, לא היו מסייעות לאחים, מאחר שהחוק קובע כי אדם אינו יכול לערוך הסכמים שיתממשו לאחר מותו, אלא באמצעות צוואה.

צוואה אינה הסכם, וממילא ניתנת תמיד לשינוי על-ידי המצווה, ולפיכך, האחים גם לא יכולים להסתמך על הטענה כי בשעתו הם ראו שהאב כתב צוואה לטובתם, והדבר הרגיע את חששותיהם באשר לגורל רכושה של אימם המנוחה.

בית המשפט דחה גם את טענת האחים כי מגיע להם לקבל את חלקם בכספים שנותרו לאחר מותה של אימם המנוחה, וקבע כי לאחר 14 שנה, לא ניתן עוד לשחזר מה היה חלקה של האם, והאם הכספים נאכלו על-ידי האב במהלך השנים. האב והאישה החדשה ניהלו חשבונות משותפים, והכספים נטמעו והתערבבו ללא יכולת להפרידם.

בית המשפט לא הסתיר את חוות-דעתו השלילית על טענותיהם של האחים על העלמות הכספים, וקבע כי ילדים אינם רשאים להכתיב לאביהם את אופן ניהול חייו ולדרוש שינהל רמת חיים צנועה, רק מאחר שחי עם אישה אחרת, על מנת שישארו להם כספים ונכסים לירושתם.

בשורה התחתונה, על-פי פסק הדין, הדרך היחידה שבה האחים יכלו להבטיח שיקבלו את החלק המגיע להם בירושת אימם המנוחה, הייתה לפעול להוצאת צו ירושה במועד סמוך למותה.

עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לענייני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".