סקרים זה כמו בושם

אצלם הבחירות הוכרעו כבר, ואיש לא יקלקל להם את החגיגה

מי לא עוקב אחרי הסקרים המוצגים בכלי התקשורת בימים אלה. הם הפכו למעין ספורט לאומי לימי הבחירות, וממלאים את תפקיד המסרונים בתוכנית ריאליטי פוליטית. הבעיה היא, שסקרים אינם בידור, אלא חלק מתהליך דמוקרטי, או לפחות לכך הם נועדו. מה שעצוב יותר הוא העובדה שהעיתונות הפכה את הדיווח הפוליטי המבוסס על "סקרים" למשהו שמתקרב לגניבת דעת.

אין דרך אחרת לתאר מצב שבו הדיון על מרווח טעות הדגימה של תוצאות הסקר הוא "שעמום", שאין בו מידע על שיעור המשיבים אשר טרם החליטו בעד מי להצביע, וכן אין כל מידע על הרכב המדגם.

בימים אלה מקבלים מכוני הסקרים תזכורת לתוכן של חוק הבחירות, בחלק הדן באמצעי תעמולה. בעקבות יוזמה של ארגון "מרכז קשב", ששם לעצמו מטרה להעמיק את ההגנה על הדמוקרטיה, פנה יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט העליון אליקים רובינשטיין, לארגון הסוקרים, ודרש מהם לרענן את דרישות החוק: פרסום של כל סקר צריך לכלול נתונים על שיעור הטעות במדגם, על האוכלוסייה שנסקרה, ועל שיעור האנשים אשר סירבו להשיב.

מעבר ללשון החוק, הסוגיה האמיתית היא ההתנהגות של כתבים ופרשנים שאמורים להציג תמונה מדויקת של ממצאי סקרים, ולא גרסה אשר בינה לבין המספרים שהתקבלו יש קשר חלקי, אפילו רופף. דוגמה לכך היא כותרות מהסוג של "גוש הימין מתחזק". מי לא ראה כותרת כזו? אם להאמין לאמצעי התקשורת, הרי מדובר בניצחונו הצפוי, המוחץ, של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל בן-בריתו השר אביגדור ליברמן.

מה חסר בפרשנות הזו? התשובה המיידית היא: "מרווח הטעות של תוצאות המדגם". לכל סקר מרווח טעות משלו. כאשר השיעור הוא 3%-4%, אין כל משמעות למשפט "גוש הימין מתחזק" אם מדובר בהתחזקות בתוך אותו מרווח. באותה מידה, אפשר שגוש הימין דווקא ייחלש, וגם זה משהו שהסוקר בדרך-כלל מוסר לפרשן. מבחינה סטטיסטית, הסיכוי שגוש הימין יזכה ל-67 מנדטים עשוי להיות זהה לסיכוי שהוא יזכה ב-62 מנדטים, אך המשמעויות הפוליטיות של שני המצבים הן שונות לחלוטין.

מרווח הטעות בדגימה אינו אלא מרכיב אחד בתוך ה"סיפור" שכתבים ופרשנים מבשלים. אזרחים שעוקבים אחרי סקרים אינם יודעים מה הוא כרגע שיעור הבוחרים המתלבטים, ומה שיעור ההשתתפות הצפוי בבחירות. למעשה, יש היום עדיין שיעור גדול למדי של אנשים - 15%-20% מהמשיבים - אשר הצהירו שהם טרם החליטו כיצד יצביעו.

סיכוי גדול לטעויות

לרוב, בדיווח העיתונאי אין לכך זכר. מה שנמסר לציבור הוא חלוקה למנדטים, המבוצעת, במקרה הטוב, לאחר שהסוקר מבצע מעין פיענוח של אותו שיעור גדול של מתלבטים, או לא משיבים. כל סוקר מקצועי אמור להזהיר את הלקוח שלו - אותו כתב או פרשן - כי פיענוח כזה חודש לפני הבחירות הוא עניין לא פשוט, עם סיכוי גדול לטעויות.

את רוב הפרשנים הפוליטיים דקויות כאלה כנראה לא מעניינות. אצלם הבחירות הוכרעו עוד לפני שהתחילו, ואיש לא יקלקל להם את החגיגה, גם אם יש סיכוי שבסופו של דבר המתלבטים יתנהגו אחרת ממה שנצפה על-ידי המודל של הסוקר. העיקר הוא להנדס כותרת, ולא להיצמד לעובדות.

לבסוף, נדגיש את הצורך להתייחס למילים "מדגם מייצג של האוכלוסייה בישראל". בבחירות, משפט כזה הוא בעל חשיבות עצומה. איך מרכיבים את המדגם? איזה משקל נותנים לכל קבוצה? כאשר המדגם נותן משקל-יתר לקבוצות "ימניות" או "שמאליות", הדבר יביא לטעויות שיטתיות בתוצאות.

עוד שאלות מהותיות לסקרים הן - האם מישהו ראה איך הורכבו המדגמים? מה המשקל של תושבי תל-אביב לעומת ירושלים, למשל? מה משקל של צעירים בגוש דן? כמה בוחרים פעם ראשונה?

אם כך, אין לקורא או לצופה בסקרים כל אפשרות לשפוט עד כמה הסקר הוא אמין או עד כמה הוא מוטה; הקורא/הצופה מקבל בעיקר את ה"כותרת", ולא הרבה יותר מזה. את כל אלה כדאי לזכור בפעם הבאה כשאיזה פרשן פוליטי ינסה לגנוב את דעתו של הציבור.