עיתונאים מודים בתסכול: "הפוליטיקאים מביסים אותנו"

את שיטת החרם על כתבים פוליטיים לא המציאו בלשכת רה"מ של הקדנציה האחרונה. בסרט "כל אנשי הקמפיין" של ענת גורן, יושב פורום יועצי התקשורת של אהוד אולמרט ודן בהחרמתה של מזל מועלם, אז כתבת "הארץ" והיום כתבת "מעריב". במהלך כהונתו של אולמרט קם וצמח לו כלי תקשורת חדש, "ישראל היום", שמאז ועד היום ידוע באהדה גלויה למדי למי שהיה אז באופוזיציה, ראש הממשלה בנימין נתניהו. הכתב הפוליטי של "ישראל היום" שלמה צזנה סבל מיחס מבזה, לא מהתעלמות. "מה שהוא חטף מאולמרט, מול כולנו, זה היה לא ייאמן. הוא היה יורד עליו בצורה מאוד לא נעימה בנוכחות כל הכתבים האחרים", מספרת כתבת בכירה.

ועדיין, כשבאים לדבר על הקדנציה האחרונה של ביבי, הכתבים הפוליטיים מדברים על תקופה שונה. "הם העלו את זה לדרגת אמנות", אומרת כתבת "גלובס" לילך ויסמן "שדרגו את זה. הדובר של רה"מ יכול לא לענות לכתב ימים שלמים ואפילו שבועות. הוא לא צריך. הוא יודע שהם יכתבו מה שהוא רוצה ממילא. רה"מ לא מעניק ראיונות לכלי תקשורת מקומיים, רק לזרים, שלא בקיאים כמונו ולא שואלים את השאלות הקשות באמת, והוא יודע שבסוף אנחנו נסקר את הראיונות האלה גם ככה". כתב אחר טוען ש"במידה מסוימת לשכת נתניהו גילתה שאפשר להסתדר בלי עיתונאים. את הדברים החשובים שהוא אומר נכתוב בין אם נרצה ובין אם לא, כי יש עורכים, ויש סדר יום, אז אפשר לדלג באמצעות פייסבוק, ומסיבות עיתונאים ב-20:00".

אילה חסון מערוץ 1 לא מתרגשת משתיקת הפוליטיקאים. לדבריה, "פוליטיקאים לא מתעלמים מכלי תקשורת. לכל אחד יש עיתונאים שנוח לעבוד מולם, זה מאוד ברור וזה שקוף. לשכת נתניהו לא נדיבה באינפורמציה, נכון, וזה כי הם יודעים שכל מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה תפורסם בתקשורת".

הדברור של ראש הממשלה, טוענת כתבת, "נטול כל ערך מוסף: הכל מעולה, לכל יש הסבר. וזה כל כך מופרך לפעמים". אחת הטענות שעולה היא ש"היה נהוג, למשל, שביום רביעי עושים סבב שיחות עם כותבי הטורים, אבל עכשיו לא. זה לא מאסט וממש לא דחוף". נדב פרי מחדשות 10 אומר ש"במידה מסוימת המשחק של לשכת רה"מ מלוכלך, אם כי צריך לזכור שגם לשכת אולמרט החרימה את 'ישראל היום'. לא ממני אתה צריך לשמוע על הבחישות בתקשורת. הרוב נאמר ואינו רחוק מהמציאות".

גורמים המעורבים בהסברה של רה"מ מבהירים שהעיסוק בסוגיות פוליטיות רבות הוא תחת אחריות ההסברה המפלגתית, ולא של מערך ההסברה בלשכת רה"מ. גורמים בלשכה תמהים מול האשמות העיתונאים וטוענים כי "מערך ההסברה הלאומי בלשכת ראש הממשלה נגיש וזמין 24/7 לכל פנייה, והמטרה של כל אחד מהאנשים במערך היא לתת מענה לכל הפניות, והדבר כולל גם תדרוכי רקע. מטבע הדברים לא תמיד ניתן למסור מידע על כל דבר שנשאל".

הגורמים הללו מזכירים שמרבית הפעילות של ההסברה בלשכת רה"מ היא מול כתבים מדיניים ולא פוליטיים, ומציינים שמול כתבים אלה יש תדרוכים רבים (גם אם לא קבועים), אולם כאמור לטענתם כל כתב זוכה להתייחסות רצינית, ולראיה "בשנה וחצי האחרונות, מסיום מחאת הקיץ, הושם דגש מיוחד בלשכת ראש הממשלה על טיפול בכתבים לענייני כלכלה".

משיחות עם הגורמים האלה עולה התחושה שהם מרגישים שהדברים עושים לצוות שלהם עוול, צוות שלטענתם מסור לחלוטין לעבודת הדברור מסביב לשעון. לגבי הטענה על אי מתן ראיונות לתקשורת המקומית טוענים שם בפשטות כי מספר הראיונות שהוענקו לתקשורת הישראלית גדול מזה הניתן לתקשורת הזרה. עם זאת, קשה להתעלם מרצף הכתבות הבולט בעיתונים חשובים בעולם על נתניהו, שנחגגו על ידי מקורבי רה"מ כהצלחה, כשבראשם שער מגזין "טיים" אשר הכתיר את נתניהו כ"קינג ביבי".

"ביבי פושר ביחסו לכולם"

"אולמרט היה נקמן וחד-משמעי. הוא לא סבל את 'ישראל היום' ופשוט החרים אותו עד שהיועץ המשפטי לממשלה הורה לו אחרת, וגם אז הוא נהג בו בזלזול", מספר גורם המעורה ביחסי הכתבים וראש הממשלה. "לעומתו, ביבי מחזיק בתפיסה שאין יחסי אמון עם העיתונאים. הוא חש שכל מה שנאמר לעיתונאי סופו להתפרסם, אין אוף דה רקורד, ולכן גם אין עיתונאים מועדפים ואין לסמוך על אף אחד. הוא אובייקטיבי במובן שהוא נרתע מכל התקשורת ולא מתמסר אפילו לכלי תקשורת שבאופן מובהק מעניקים לו סיקור הוגן, כמו 'ישראל היום'.

"ביבי לא יגיב כמו שאולמרט הגיב נגד כלי תקשורת כזה או אחר. גם כשיש סיפורים חריגים מאוד נגד שרה והילדים, הוא יישב עם הכתבים, כולל אלו שפרסמו עליו באותו הבוקר את הדברים האלה. לא יתייחס נקודתית לאנשים ולעיתון, רק לנושא עצמו. הוא פושר ביחסו לכולם, לכל הכיוונים. ברגע שאתה מתדרך ונותן מידע משלים, זה מעניין יותר מדברי ראש הממשלה. ביבי רוצה שמה שיתפרסם זה מה שהוא אמר, הוא רוצה את הציטוט שלו וזה מה שהוא מקבל, וכיוון שאין חומרים מעבר לכך - זה גם מה שהתקשורת מעבירה".

בעצם, נתניהו ואנשיו יודעים את מה שמבין כל צרכן תקשורת בישראל. הרי מראש ברור שכל החלטה או מעשה של ראש הממשלה יזכה לפרגון מקיר לקיר ב"ישראל היום", לתמיכה גורפת ברשות השידור ולביקורות קטלניות ב"ידיעות אחרונות". וכשסדר היום כל כך ודאי וצפוי חבל על הטרחה והאנרגיה.

"בצדק מאשימים עיתונאים וכלי תקשורת שהם מוטי אג'נדה", מצהיר נדב פרי. "אז הפוליטיקאים מסתכלים על העיתונאים לא רק כמדווחים וכמספרי הסיפור, וזה מעורר אצלם את הרצון להראות להם למי יש יותר גדול ומי יותר חזק. 'תדברו כמה שאתם רוצים ואיך שאתם רוצים, אבל אנחנו נבצע את המהלכים ואתם לא תדעו עליהם עד שנרצה. דעו את המקום שלכם'".

פרי מגדיר זאת כ"הרפזיציה של הסיקור הפוליטי". "פרשת הרפז הייתה מקרה קיצון של סיקור שמושפע ממיקומו של העיתונאי. אי אפשר להכחיש שיש עיתון וחצי שלא מקיימים שום קשר עם לשכת ראש הממשלה ועיתון וחצי שנתפס כעושה דברה של הלשכה, ותחנת שידור שמזוהה כך, ואחרת שמזוהה הפוך".

ראש הממשלה ולשכתו אינם היחידים שמסתדרים היום ללא עזרת התקשורת. באופן כללי נראה, לפחות למתבונן מהצד, שהנוהג הפורה של הדלפות ושיתוף פעולה עם כתבים מאפיין הרבה פחות את נבחרינו בשנים האחרונות. עדות בולטת לכך מצויה באינפלציה המטורפת של מהלכים פוליטיים דרמטיים, שלא נצפו מראש וגררו ביום שאחרי כותרות כמו "רעידת אדמה". בין היתר, איחוד הרשימות של ישראל ביתנו והליכוד (אם כי יוסי ורטר ב"הארץ" רמז משהו שבועות לפני שהמהלך התרחש בפועל); פרישת משה כחלון מהחיים הפוליטיים; פרישת אהוד ברק מהחיים הפוליטיים; ההתפרעות הנבואית בקשר למועד חזרתה של ציפי לבני, שמדי שבוע היה מי שטען ש"השבוע זה קורה"; חוסר הבהירות לגבי צעדיו של אהוד אולמרט; והאחרון, המעבר של עמיר פרץ מהעבודה ל"התנועה". וזה בלי לספור אירועים רחוקים יותר, כמו הצטרפותו של שאול מופז לממשלה ופרישתו המהירה ממנה.

גם פוליצר היה נכשל

"עובדתית, הפוליטיקאים הפתיעו את כולם, כולל את העיתונאים", אומר נדב פרי, הכתב והפרשן הפוליטי של ערוץ 10, "אלמנט ההפתעה הפך לפרוורסיה של חלק מהפוליטיקאים. אחד התגמולים בהעברה מוצלחת של מהלך מסריח זה הפתעת הכתבים, ומי ששואב מזה אושר וקורת רוח במיוחד הוא אהוד ברק, שתמיד אהב מבצעים חשאיים". גם שלום ירושלמי, הפרשן הפוליטי של "מעריב", אומר בחיוך על ברק ש"זה ממש תחביב אצלו".

אבל פרי ממהר לסייג: "שמענו לעייפה טענות של 'איך לא ידעתם' ו'נתפסתם עם המכנסיים למטה'. יש לך מספר זעום של שותפי סוד שרוקמים מהלך, שאחד מיסודותיו הוא חשאיות - זה לא ידלוף. המחשבה שנתניהו וליברמן יסגרו משהו בחדר סגור ושהתקשורת תעלה על זה היא פשוט לא רציונלית. עוד לא נולד העיתונאי, גם לא פוליצר בעצמו, שיוציא משהו מחדר סגור שבו יושבים ליברמן, אשל ונתניהו".

עמיתו של פרי בערוץ 2 (ושותפו בערוץ הכנסת), עמית סגל, אומר דברים דומים: "נתניהו, ברק וליברמן הוכיחו את יכולתם לשמור סוד ליומיים-שלושה, וזה באמת הישג ישראלי מרשים וניצחון מזהיר על הפרשנים, אבל אין לו משמעות אמתית. אם ברק מחליט לפרוש ולא אומר אפילו לשלום שמחון, הציפייה שאני ככתב אדע על כך הזויה. בניגוד למשטרה, אין לי היכולת להפעיל מכונות אמת ולסגור פוליטיקאי בחדרי חקירות. על חלק מהאירועים מגיעים רינונים לאוזניי, אבל כאשר הנוגעים בדבר מחליטים להעמיד מצג שווא ולהכחיש, אני לא יכול לפרסם".

"פוליטיקאים הם מדליפני צמרת", אומרת חסון, "וזה מוכיח שכשהם רוצים להסתיר משהו שיכול לחבל באינטרסים שלהם הם יעשו את זה בדיסקרטיות, מתחת לרדאר, וימדרו גם את המעגלים הקרובים שלהם".

אז האם החשאיות שגוזרים על עצמם הפוליטיקאים מנקה את העיתונאים מכל אשמה? לא כולם סבורים כך. ירושלמי חושב ש"התקשורת לא ביצעה את תפקידה, לא הצליחה לעלות בזמן על כמה אירועים דרמטיים. במובן הזה, הפוליטיקאים מביסים את התקשורת. יכול להיות שידענו יותר בעבר, שהריפוטרים נעשו עצלנים". ויסמן חריפה יותר: "אין תירוצים. אי אפשר להגיד שהכל נעשה בחדרי חדרים ולכן מותר לנו לא לדעת. נפלנו, נרדמנו בשמירה. עובדה שזה קרה כל כך הרבה פעמים השנה".

"נרדמנו בשמירה? יכול להיות", אומרת חסון, "אולי בתפיסה שהולכת להיות מערכת בחירות משעממת כי נתניהו חזק. הקונספט הזה קרס ומערכת הבחירות התגלתה כמלאה באינפורמציה ותנודות וזעזועים. יש בזה משהו גרוטסקי. התפרקות מערכים, מאידיאולוגיה, מחפשים רק איזו מפלגה לחנות בה, שופינג פוליטי בשבע מפלגות עם שבע תפיסות עולם שונות".

פרי וסגל מציגים אנלוגיה לכתבים אחרים. והרי, הם אומרים, אף אחד לא מצפה מהכתבים הצבאיים לדעת מראש על חיסולו של ג'עברי או מהכתבים המשפטיים לדעת מראש מה הכרעת הדין בפרשות אולמרט. אלא שהתפיסה השלטת היא שדווקא בכך נבדלים הכתבים והפרשנים הפוליטיים מהעמיתים שהזכירו פרי וסגל.

"אנשים שוכחים שתפקידנו אינו לחזות את העתיד", אומר סגל, "אלא להראות מה קורה עכשיו, לנתח את העבר בכלים ביקורתיים ולדווח על העתיד רק במידה שיש לנו ודאות עיתונאית במה שעומד להתרחש". גם בדברים האלה יש מידה רבה של צדק, מלבד העובדה הפשוטה שלקורא העיתונים, לצופה הטלוויזיה ולמאזין הרדיו יש תחושה שדברים השתנו: פעם חזו בשבילו את העתיד, ואילו היום כבר לא.

"הפוליטיקאים נפגעו מזה שנתנו סיפורים בלעדיים, והדוברים הבינו שלא צריך את הטכניקה הזו", מנתח אותו גורם המעורה ביחסי הכתבים וראש הממשלה. "העיתונים עובדים היום לפי מהירות, לא לפי בלעדיות. העיתונים לא נותנים מציאות חדשה, אלא משקפים את מה שיש באינטרנט. הודעה מתומצתת ונכונה עושה את העבודה לרוב הכתבים, וזה מספיק להם. העתיד תלוי בעיתונאים, שיהיו יותר חרוצים. פעם סגרו בפניך את הדלת, טיפסת אל החלון. היו בונים סולמות לחלונות הכי גבוהים. היום כשסוגרים את הדלת הכתב הולך לבית קפה. מה שקורה כרגע הוא התייאשות. אפשר לכתוב פרשנות בלי מידע, לתקוף בלי מידע, העיתונים נותנים לעשות את זה בצורה חופשית, אז למה להתאמץ?".

נהירת העיתונאים אל מעבר לקווים והצטרפותם למערכת הפוליטית פוגעת אף היא ביחסי האמון. "תוך שעה הם עוברים מהמערכת לכנסת, והניטרליות שלהם מתגלה כפסאדה", אומר עיתונאי, "בעבודה יש הרבה מאוד אנשים חרוצים שעבדו הרבה שנים ועכשיו הם רואים את העיתונאים מגיעים משום מקום ותופסים את המקומות הראשונים ברשימה".

לעומתם טוענת ויסמן ש"מעולם לא היה אמון, אז גם אין משבר. הם פשוט מצאו יופי של שיטה, דרך המלך. למה הם צריכים אותנו, שמפריעים להם בעבודה? פשוט מדלגים מעלינו".

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"