אי שוויון מכוח ההרגל

תפעה נפוצה היא כי על מגרש בודד קיימים כמה בתי מגורים והמגרש מחולק בפועל באמצעות גדר הקיימת מזה שנים רבות בין הבתים.

תופעה זו נפוצה בקרקעות מינהל. זהו מצב שמינהל מקרקעי ישראל החכירה למספר חוכרים מספר בתים באותו מגרש בטרם המגרש עבר פרצלציה ורישום.

בשנת 1964 בכדי לזרז את רישום הזכויות של החוכרים במרשם מקרקעין נחקק "חוק רישום שיכונים ציבוריים". מטרת החוק הייתה להביא את רישום הזכויות על בסיס תוכנית מדידה המתארת את מצב הנתונים בשטח כפי שהם, ולרשום את החלוקה בין הבתים.

לעתים גרמו תוכניות אלו ליצירת חלקות לא רגולריות ובעייתיות לשימוש ולניצול, ולעתים לא תאמו את הציפיות של החוכרים וחוזיהם.

כזה היה המצב שנידון לאחרונה בפני השופטת ענת ברון בבית המשפט המחוזי בתל אביב. לויכמן יש חלקת אדמה ועליה בית מגורים. גרינברג מחזיקים בחלקה הסמוכה וגם עליה בית, אך שתי החלקות אינן שוות בגודלן. בעבר שתי החלקות היוו מגרש אחד ועליו שני בתים שהוחכרו מטעם המינהל באמצעות עמידר לבעלי הזכויות . בשנות השמונים, בוצע תרש"צ (תוכנית רישום שיכון ציבורי) ומודד של התוכנית מטעם המדינה חילק את המגרש לפי המצב העובדתי בשטח והגדר שעברה בין שני הבתים באופן לא שוויוני. התוכנית פורסמה ואושרה כדין.

ויכמן טוען כי הוריו לא היו מודעים להליכי אישור התוכנית, כי החלוקה נוגדת את הסכם המכר בינם לבין המינהל, ומכאן שיש לתקן את הרישום כך ששתי החלקות שנוצרו מהמגרש יירשמו בחלקים שווים. השופטת ברון קבעה כי אמנם החלוקה בשטח לא הייתה שוויונית וכי התרש"צ רק צילמה את המצב ומכך יש להסיק שאם במשך עשרות שנים הורי ויכמן עצמם החזיקו חלק מהמגרש באופן לא שוויוני, סימן שכך הבינו את ההסכם שלהם עם המינהל.

מסקנת השופטת היתה כי כשהסכמי העבר משתמעים לשני פנים, דעת הצדדים לגביהם נלמדת מהתנהגותם בפועל. לאור קביעות אלו היא דחתה את התביעה וקבעה כי תוכנית התרש"צ שיקפה את המציאות כפי שנהגו הצדדים, והינה כדין והחלוקה לשתי חלקות וכך גם תישאר.

ת.א. 1422/08 ויכמן נ' גרינברג

הכותב עו"ד ומומחה לדיני תכנון ובנייה