שומרי הסף: משחק מכור

האם זה באמת רק אנחנו, או שגם הפלסטינים תורמים להעדר מגע?

בכלל לא התכוונתי לכתוב על זה, אבל לאחר שראיתי מה עושים מהסרט "שומרי הסף", חשבתי שיש מקום, אולי אפילו צורך, בהערה והארה. ראיתי את הסרט בבכורה בסינמטק לפני כמה ימים. האנשים במקום הזה מכירים אלה את אלה באינטימיות של קביעות, משהו כמו המבקרים הקבועים בבית-כנסת שכונתי.

היה ברור מההתחלה, עוד לפני ההקרנה, שבמקום הזה ל"שומרי הסף" לא צפויים קשיים. הצופים היו משוכנעים שמדובר ביצירה מצוינת, אם לא הרואית ממש, עוד לפני שראו תמונה אחת. אלה צופים המכירים את היוצרים, ויודעים מה אפשר לצפות מהם, וגם מה אי-אפשר.

החיזיון הזכיר התכנסויות בחדר האוכל של הקיבוץ לפני עשרות שנים. עוד לפני שהעסק מתחיל כבר יש נאומי ברכה והרבה טפיחות עצמיות על השכם. "סרט מיוחד במינו", לחשו לי כמה פעמים, והמילה אוסקר גם היא נשמעה במקום.

כתבה, לא סרט

אבל מה הרגיז אותי, אתם אולי שואלים? ובכן, מאז ההקרנה אני לא מפסיק לקרוא ביקורות המהללות ומשבחות את הסרט, לפעמים אפילו במונחים סופרלטיביים.

זה לא ש"שומרי הסף" הוא סרט לא טוב. וזה לא שהוא טוב. הוא פשוט לא סרט. אפילו לא ממש דוקומנטרי. למעשה מדובר בכתבה טלוויזיונית, מן הסוג המוכר: ראיונות (עם 6 ראשי השב"כ לשעבר), בין הראיונות משולבים קטעי ארכיון, כמקובל.

בעצם, אין בסרט שום חדש. כלום. אין מילה אחת היוצאת מפי ראשי השב"כ שהם לא ביטאו אותה בתקשורת עשרות פעמים, וכמובן שכל קטעו הארכיון כבר שודרו לעייפה במשך השנים.

הדברים מוגשים בצורה מקצועית, אבל לא יותר מאשר היית מצפה מכתבה בטלוויזיה. ראשי השב"כ מתבטאים ברהיטות. עד כאן אין חדש. לטעמי, אם יש חשיבות כל שהיא לכתבה זו היא האמירה האחידה של ראשי השב"כ שאין לנו עתיד ללא הסדר עם הפלסטינים. אם בדברי ראשי השב"כ אין חדש, הרי שהבאתם במרוכז מפיחה בהם עניין וכוח שכנוע.

איפה הצד השני?

אבל בכוח הזה יש גם חולשה גדולה. אנחנו שומעים בלי סוף על הפאשלות שלנו בתחום זה של חתירה להסדר, ומעט מאוד, אם בכלל, על הצד השני. האם זה באמת רק אנחנו, או שגם לפלסטינים יש חלק, אולי מכריע, בעובדה שאין הידברות? קשה לקבל על כך תשובה. כי היוצרים אצלנו, רובם ככולם, באים מאותו הכפר, ויוצרים בשביל אנשי הכפר הזה.

ספק אם בכל העדר של הסינמטק יש ולו "כבשה שחורה" אחת שתעשה סרט אמיתי בעניין. ומכיוון שלפלסטינים אין סינמטק, ואין "סינמטקאים", גם משם לא תצמח ישועת הידיעה.

וכך אנחנו יוצאים מהסינמטק עם צד אחד של התמונה. זה לא בדיוק מתכון ראוי לגיבוש דעה בעלת ערך. אז מה הועילו קלישאים ביצירתם?