סטייה ושמה ספורט (או: למה אין ספורט בישראל)

רק 81 אלף ישראלים משוגעים לדבר עוסקים בספורט תחרותי, אחוז בודד מהאוכלוסייה - נתון מחפיר ביחס למדינות אירופה ■ תמונת מצב עגומה (ביותר)

הספורט הישראלי ניסה להביט לעולם בלבן של העיניים בשנת 2012, ובפעם המי יודע כמה נוכח לדעת שמצבו נע איפשהו על הסקאלה שבין גרוע לגרוע מאד. המשחקים האולימפיים בלונדון היו פארסה; ביורו באוקראינה ופולין כמובן שלא השתתפנו; טניסאי לפסגת הדירוג העולמי - ברור שלא החדרנו; וגם מיתר הענפים לא הגיעו בשורות.

קיראו עוד ב"גלובס"


היעדרם של ההישגים בזירה הבינלאומית הביא רבים לקונן ולהתלונן. איך משנים את המצב הזה? מה הן הבעיות, וכיצד פותרים אותן? מחשבות רבות נזרקו לאוויר במהלך השנה האחרונה, רובן תיאוריות מיקרו שראויות לדיון, אבל לא יכולות ללמד אותנו כלום על רמת המאקרו. באספקט הרחב ביותר - יש לישראל בעיה מאד מובנית שמונעת מאתנו להביס את הגויים: פשוט אין כאן מספיק ספורטאים.

***

אולי זו היעדרה של תרבות ספורט מאז נוסדה המדינה, או סדרי עדיפויות שנוטים יותר להיבטים ביטחוניים ופחות אזרחיים, ואולי יחסי ציבור לא משופרים; בשורה התחתונה, מצבו של הספורט קשה, ויעידו על כך נתונים שהגיעו לידי "גלובספורט", מהם עולה כי רק כ-1.01% מהאוכלוסייה (!) בישראל עסקה בספורט תחרותי בשנה שעברה. במספרים, מדובר על 80.8 אלף ספורטאים ישראלים בלבד (נתונים שנכונים לאוגוסט 2012, ולפיהם מתוקצבים איגודי ספורט ל-2013; תנאי-הסף המרכזי להגדרה של מינהל הספורט בישראל "מי הוא ספורטאי תחרותי": אם הוא משתתף לפחות בארבע תחרויות בספורט אישי במהלך השנה, או אם קבוצתו מקיימת לפחות 18 משחקים בספורט קבוצתי). חשוב להדגיש: הכמות הנמוכה והמעליבה הזאת כוללת את כלל הספורטאים הפעילים - גברים ונשים כאחד, מגיל 13 ואילך ברוב הענפים (לעיתים 12).

למרות שמדובר על קפיצה של כ-75% ביחס לנתונים מלפני חמש שנים, אז עמדה כמות הספורטאים הפעילים בישראל על 45.8 אלף - עדיין בסיס הפירמידה כאן רעוע מאד ביחס להיקף הפעילות הספורטיבית במדינות אירופה, היבשת אליה מסונף הספורט הישראלי וזאת שאיתה הוא מתחרה על דרך קבע. שימו לב לשיעור העיסוק בספורט תחרותי במדינה קטנטנה כמו סלובניה - 18.5% מהאוכלוסייה. לפי נתוני מחקרים של נציבות הספורט באיחוד האירופי, הסלובנים ממש לא היחידים שמתעלים עלינו, ובגדול: בבלגיה 10% מהאוכלוסייה פעילה ספורטיבית, בצ'כיה 13%, דנמרק 29%, פינלנד 21%, צרפת 23%, גרמניה 32%, לוקסמבורג 23.5%, הולנד 24%, נורבגיה 39%, שבדיה 28%. הפער הכמותי בין ישראל לאירופה גדל, ואחרי שנים של אי-צמצומו, הדבר ניכר גם בתוצר האיכותי.

יש מקום אחד נוסף שראוי להתעכב עליו: שווייץ. המדינה הפסטורלית מהווה את אבן הבוחן הגדולה ביותר לישראל. גודל האוכלוסייה השווייצרית הוא 8 מיליון תושבים, כמו כאן, אבל שם 26% עוסקים בספורט תחרותי. רק בחמשת המשחקים האולימפיים האחרונים קטפו השווייצרים 32 מדליות, 10 מהן מזהב. אצלנו סופרים 7 מדליות בכל המשחקים האולימפיים לדורותיהם, ורק אחת מהן מוזהבת (גל פרידמן, אתונה 2004).

הפערים בין ישראל לשווייץ בולטים במיוחד בגילאי הנוער, שהם מנוע הצמיחה הספורטיבי וגם מהווים את הבסיס ההישגי. רוצה לומר: לא רק ששווייץ יותר טובים מאתנו היום, גם דור המחר שלהם יהיה טוב יותר. לפי נתוני השנתון האחרון של משרד הספורט בשווייץ, 664 אלף בני נוער בגילאים 10-19 עוסקים בפעילות תחרותית מסודרת של איגודי הספורט השונים. כלומר, רק בני הנוער בשווייץ מציגים שיעור של יותר מפי ארבעה מכלל העוסקים בישראל בספורט.

***

שלא במפתיע, הכדורגל, ענף הספורט הפופולרי בעולם, ממשיך להוות את מרכז הכובד של הפעילות הספורטיבית-תחרותית בישראל, עם קרוב ל-29 אלף שחקנים ושחקניות. הכדורגל רושם עלייה מתמדת בכמות הפעילים בו במהלך העשור האחרון (ר' גרף), אבל חלק מהעלייה הזאת היא מלאכותית, ובמיוחד הקפיצה שנוצרה בין 2009 ל-2010 בעקבות שינוי שיטת ספירת הכדורגלנים והכנסה של עוד שחקנים למעגל (לדוגמא, שחקני קט-רגל).

כדורגלנים פעילים בישראל

בכל אופן, מי שמוטרד מרמתה של ליגת העל בכדורגל ומכישלונותיה החוזרים ונשנים של הנבחרת, יודע למה: מספרם של שחקני הכדורגל בישראל הוא זעום ביחס למדינות האחרות החברות באופ"א. אם נחזור שוב לשווייץ, הרי שהיא מציגה 252 אלף שחקני כדורגל, פי 8.6 יותר לעומת ישראל.

המגמה הזו נמשכת ברוב מדינות אירופה. מה תגידו על סלובקיה, מדינה שיש בה יותר מ-167 אלף כדורגלנים פעילים מתחת לגיל 18 - כמעט פי שישה מכלל הכדורגלנים בכל הגילאים בישראל? וזה במדינה של 5.4 מיליון תושבים. פלא שלפני שנתיים הם הגיעו לשמינית גמר המונדיאל בדרום אפריקה, ואנחנו עדיין מספרים סיפורים על שער הרואי של מוטל'ה ממקסיקו 1970?

עקב אכילס גדול מאד של הכדורגל בישראל הוא היעדרן של שחקניות. רק 763 שחקניות (נערות ובוגרות) בועטות כאן בכדור, מספר מגוחך ביחס לפעילות כדורגל הנשים בשאר העולם. שיעור הנשים המשחקות כדורגל בישראל הוא 2.65% מכלל שחקני הכדורגל. תחת נתונים כאלו, ברור שעילוי כמו סילבי ז'אן יכולה לגדול כאן פעם ב-50 שנה. כהשוואה, באירופה שיעור הנשים הממוצע מבין כלל שחקני הכדורגל הוא 8%. מצד שני, אם נפסיק לרגע את ההלקאה העצמית, אפשר להתעודד קצת מהעובדה שיש מדינות עם כדורגל גברים מפותח ביותר, שמזלזלות בטיפוח כדורגל הנשים כמעט כמונו: באנגליה ובצרפת רק 5% מכלל הכדורגלנים הן נשים (אם כי במדינות אלו קיימות ליגות נשים מקצועניות, שעבור השחקניות הן מקור פרנסה לכל דבר - בעוד כאן מרוויחות הכדורגלניות הבכירות ביותר בליגה הראשונה 4,000 שקל לחודש).

אחרי הכדורגל מגיע הכדורסל עם כ-18 אלף שחקנים ושחקניות, ויחד מהווים שני ענפי הכדור שיעור של כ-58% מכלל פעילות הספורט בישראל. הדומיננטיות של שני הענפים האלה מאפילה על שאר הפעילות של עשרות איגודי הספורט בישראל.

כדורסל הנשים בישראל מפותח בהרבה מכדורגל הנשים, כששיעור הכדורסלניות בישראל מגיע ל-20% מכלל העוסקים בענף. מספרן הגבוה יחסית של הנשים המשחקות כדורסל הוא פאקטור משמעותי בגידול בשיעור הכולל של הנערות והנשים העוסקות בספורט בישראל - שמגיע לכ-17% מהספורטאים בארץ. שיעור זה נמוך במקצת ביחס לשנתיים הקודמות, אבל עדיין ממשיך את המגמה החיובית, ביחס למצבן של הספורטאיות לפני הקמתה של מועצת ספורט הנשים בישראל, והזרוע המקצועית "אתנה" - שכן בראשית העשור הקודם היה שיעור הנשים 13%-14% בלבד מכלל ספורטאי ישראל.

ספורטאים בישראל - פאי

אגב, בחלוקה בין ענפי הספורט הקבוצתיים לאישיים עולה תמונה ברורה: הקבוצתיים מרכזים את מרב הפעילות הספורטיבית בישראל, עם 56 אלף ספורטאים (70% מכלל הפעילות). כלומר, הרבה יותר קשה למשוך ספורטאים לענפי הספורט האישיים, אולי גם כי הכסף הגדול והיכולת להתפרנס מסתכם רק בענפי הכדור הבכירים.

***

בסיס הפירמידה הרעוע של הענפים האישיים מקרין במהירות על הפער ההולך וגדל מהעולם. הבעיה העיקרית מודגמת במספר העוסקים באתלטיקה הקלה, מלכת הספורט, שמהווה את הבסיס הספורטיבי לרוב המכריע של ענפי הספורט (אפשר לעשות כדורגלן מאתלט, אבל לא אתלט מכדורגלן). האתלטיקה מובילה את הספורט העולמי בחשיבותה ומרכזיותה במשחקים האולימפיים, אבל בשנת 2012 רק 831 בני אדם בישראל עמדו בתנאי הסף להיחשב ספורטאים בכלל מקצועות האתלטיקה הקלה - מספר כה מצומצם שהוא בבחינת מראה לכלל הספורט בישראל: אם מקצוע הבסיס כה מוזנח, ודאי ששאר ענפי הספורט ילכו בעקבותיו. ההצטיינות הישראלית ב"ספורט חשיבה" (כ-5,500 פעילים בברידג' ובשחמט) מאבדת את המשמעות שלה על רקע הכישלון האדיר דווקא בענף החשוב ביותר.

הטניס הישראלי נחשב פופולרי ומעורר עניין תקשורתי. אבל הוא לא רושם הצלחות ברמת היחידים, ואפילו הניצחונות של נבחרת הדייויס (האחרון על יפן) מעוררים שאלה מה יהיה אחרי שבכירי הטניסאים יפרשו. בין אנדי רם ויוני ארליך, שכבר נמצאים בשלהי הקריירה, לבין דור ההמשך - פעורה תהום. ענף ספורט כה מרכזי בעולם, שממלא אצטדיוני ענק ומגלגל מיליארדים, מושך אליו פחות מ-2,500 שחקנים תחרותיים בישראל, שמהם קשה לגלות ולהצמיח שחקניות ושחקני טניס שיהיו באופן קבוע בין 100 הטובות והטובים בעולם. בקצב הזה, נצטרך להמשיך להמתין לפחות עוד דור או שניים עד שיגיעו העמוס מנסדורף והשחר פאר הבאים.

התשתית האנושית של רוב ענפי הספורט בישראל מסתכמת במאות בודדות של ספורטאים מתחרים באופן סדיר. ענפי הספורט השייכים לתוכנית המשחקים האולימפיים ונחשבים מובילים בספורט הישראלי, הם כמעט מחתרתיים: השיט עם 549 ספורטאים הוא בבחינת נס אלכימאי, ונחשב ליוצא מן הכלל בספורט המקומי, שכן הוא מצליח לייצר רמה תחרותית כה גבוהה, שכוללת מדליות אולימפיות, עולמיות ואירופיות לאורך השנים - למרות מיעוט ספורטאים.

הטקוואנדו, שאמנם לא שיגר ספורטאי למשחקי לונדון 2012, ראוי לציון לשבח, כי הוא מושך אליו ספורטאים רבים ומציג יעילות ארגונית. לעומתו, גנאי מגיע לענף האופניים, שבמשחקים האולימפיים מאפשר להתחרות בארבעה מקצועות שונים (כביש, ולודרום, הרים ו-BMX) ושהפופולריות שלו גואה בשנים האחרונות בכבישי ישראל - אבל הוא פשוט לא מצליח למשוך אליו ספורטאים תחרותיים (רק 507 ספורטאים שקיימו את תנאי-הסף). הישראלי הממוצע מעדיף את האופניים שלו כתחביב עממי לא מחייב לסופי השבוע עם החבר'ה, ומבזבז על התחביב הזה לרוב סכומי עתק בצורה של ציוד איכותי. אבל ככל שמדובר על מקצוענות, או אפילו סתם התמדה תחרותית - הישראלי מתרחק מאופניים כמו מאש.

***

לאור כל הנתונים האלה, ברור שמצבו של הספורט בישראל בכי רע. הספורט כאן מתקדם בצעדים קטנים ומדודים מדי. מחיר הצעידה במקום מתבטא בהתרחקות מהעולם שממשיך לצעוד קדימה, אם לא לרוץ בשעטה. נותר לקוות שבשנים הקרובות כמות הספורטאים כאן תגדל בכמה אחוזים. לא ש-3%-4% יהפכו אותנו לאיזו מעצמה - אבל כנראה שזה יגרום לנו לקצת פחות אכזבות, התרסקויות ותירוצים.

כמות ספורטאים תחרותיים בישראל (אוגוסט 2012): הרשימה המלאה

כדורגל 28,753 ■ כדורסל 17,961 ■ ברידג' 3,952 ■ כדוריד 2,440 ■ טניס 2,426 ■ כדורעף 1,745 ■ שחמט 1,524 ■ טקוואנדו 1,317 ■ שחייה 1,236 ■ התעמלות אמנותית 945 ■ טניס שולחן 873 ■ כדורמים 870 ■ אתלטיקה 831 ■ קריקט 818 ■ ג'ודו 759 ■ פוטבול 758 ■ גולף 702 ■ אגרוף 635 ■ רכיבה 625 ■ קליעה 604 ■ טריאתלון 555 ■ שייט 549 ■ אופניים 507 ■ הוקי קרח אינליין 487 ■ הוקי אינליין (גלגיליות) 480 ■ ניווט 452 ■ ביליארד 442 ■ כדורת 424 ■ גולשי גלים 370 ■ פטנק 355 ■ שחייה אמנותית 353 ■ משיכת חבל 349 ■ סופטבול 341 ■ הוקי קרח קלאסי 331 ■ רוגבי (7) 321 ■ ג'יו ג'יטסו 280 ■ בייסבול 264 ■ סיוף 254 ■ בדמינטון 250 ■ תעופה זעירה 230 ■ התעמלות מכשירים 217 ■ כדורעף חופים 208 ■ אושו קונג פו 205 ■ הוקי קלאסי (גלגיליות) 195 ■ טיפוס ספורטיבי 194 ■ גלגיליות אמנותי 192■ כדורת דשא 172 ■ קרלינג 172 ■ טיסנאות 154 ■ סקי מים 152 ■ רוגבי (15) 146 ■ חתירה 139 ■ משקולות 121 ■ צלחות מעופפות 116 ■ קיאקים 113 ■ דמקה 105■ קשתות 101 ■ קרטה 95 ■ סקווש 69 ■ החלקה על הקרח 60 ■ קנדו 47 ■ טרמפולינה 40 ■ פיתוח הגוף 23 ■ סקי שלג 1