חייזרים או שופטים?

אזהרה: מאמר זה לא יעסוק בבחירות.

אשר גרוניס נתן שיעור מעניין, אולי מאלף, לפוליטיקאים ועיתונאים שקטנותם, וגם קטנוניותם, היא אומנותם. הם ביצעו בנשיא בית המשפט העליון את האקט האהוב עליהם: גורמים שמאליים הדביקו על מצחו של גרוניס את תווית הימניות.

לפני שהתמנה לנשיא הייתה איזו בעיה פרוצדורלית, ומפלגות הימין דחפו את המינוי כאילו נפשם הייתה תלויה בכך. כל זה מכיוון שהאמינו שהשופט בעל התווית הימנית יביא אל בית המשפט העליון את האיזון המיוחל כל-כך על-ידי גורמים ימניים המחפשים איזון, אבל כזה שיהיה לטובתם.

התווית שהכזיבה

כמעט מיד לאחר שגרוניס קיבל את המינוי לנשיא, הוא סירב לבקשת המדינה לדחות את פינוי מיגרון. אחר-כך הורה גרוניס לפנות את מאחז עמונה עד אפריל 2013.

לאחרונה הוביל גרוניס הרכב של 9 שופטים לפסול את החלטת ועדת הבחירות של הכנסת למנוע מחנין זועבי להיות מועמדת בבחירות הכלליות. שוד ושבר, לא לזה ייחלו תומכיו של גרוניס, שהדביקו לו את התווית על לא עוול ימני או שמאלני או צד כלשהו בכפו. ללמדנו שצריך להיזהר מאוד מהדבקת תוויות בכלל, ולשופטים בפרט.

אבל אני מדבר כאן על תוויות פוליטיות. לעומת זאת, יש נושאים שבהם כן מוצדק לתת בשופטים סימנים ואפילו באופן קולקטיבי. סימן אחד ברור כזה הוא הנטייה הברורה השוררת אצלנו להימנע מפסילת שופטים. לא פסילה בשל מעשה בלתי ראוי, או העדר כישורים או כל סיבה אובייקטיבית אחרת. אלא החלפת שופטים מטעמי חשש לניגוד עניינים.

יחסי חברות קרובים

הנה מעשה שהיה בימים אלה: נגד הקרן לירושלים הוגשה תביעה כספית. התיק הגיע אל שופטת המחוזי בירושלים, נאוה בן-אור, שלה יחסי חברות קרובים עם עו"ד תמי בן-דוד, החברה בדירקטוריון הקרן. התובעת, חברת השקעות מסוימת, ביקשה מהשופטת לפסול את עצמה. השופטת סירבה. התובעת ערערה על החלטת השופטת.

בדחותו את הערעור על החלטת השופטת בן-אור לפסול עצמה, קבע נשיא העליון כי "לא הוכח כי חברות זו תשפיע על הכרעה בתביעה או כיצד תושפע בן-דוד (התובעת) באופן אישי כתוצאה מהכרעה בה. בטוחני כי כבוד השופטת אינה משוחחת עם גברת בן-דוד על ענייני התביעה הנדונים לפניה".

ביטחון שכזה

המשמעות המתבקשת מהנמקה זו היא שהשופטת בן-אור עומדת מעל - לא, לא מעל החוק, אלא מעל הטבע האנושי. כאן המקום לציין ולהדגיש כי לגבי העובדות לא הייתה מחלוקת. השופטת הודתה בלי בעיה שהיא אכן נפגשת עם עו"ד תמי בן-דוד לעתים מזומנות בבית-קפה ירושלמי, כפי שטענה התובעת. אבל "עובדה זו לא הייתה כלל בתודעתי בעת שהוקצה התיק הנדון לטיפולי ובמהלך כל הדיונים שהתנהלו בו עד כה".

הוא שאמרתי, מעל הטבע האנושי. יושב אדם עם חברו, ואחר-כך נפגש בו בבית המשפט, והעניין בכלל לא חודר לתודעתו? שום דבר? כאילו במהלך פגישותיהן בתוך ומחוץ לבית המשפט לא ראו זו את זו, לא היו מודעות למשפט שבו מעורבות שתיהן? האם בחייזרים אנחנו עוסקים? ואיך יכול גרוניס להיות בטוח, כטענתו, שבין תה לקפה, השופטת לא משוחחת עם חברתה בן-דוד על המשפט שבו הן מעורבות? אפשר להניח, לחשוב, לקוות - אבל להיות בטוח??? להסמיך החלטה שיפוטית על "ביטחון" כזה?

למה בכלל צריך להיכנס לפלפולים אלה? יש פה, ובמקרים דומים אחרים, חשש ברור למשוא-פנים ולניגוד עניינים. למה לא לעשות את הדבר הפשוט וההגיוני, ולהעביר את התיק לשופט אחר שאינו שותה קפה עם אחד הצדדים? לא יותר פשוט והגיוני? לא יותר הוגן?! לא יותר מונע לזות שפתיים? לא יותר מונע מראית-עין לא מחמיאה לבית המשפט? למה ההתנשאות הזאת של אנחנו ישרים והגונים ולא יעלה על הדעת שננהג כאחד האדם?

matigolan@globes.co.il