ביקורת: תערוכת ואן גוך alive - ואן גוך באוהל הקרקס

התערוכה "ואן גוך alive", שנפתחה השבוע בגני התערוכה בת"א, בהשקעה של 5 מיליון שקל, הופכת את היצירות של ואן גוך למוצר פופולרי, קרקסי להמונים

05/02/2013, 16:16
ואן גוך תערוכה / צילום: יחצ
ואן גוך תערוכה / צילום: יחצ

נתחיל מהסוף: אני בעד ואן גוך, בכל דרך ובכל מצב צבירה. את ואן גוך קשה לקלקל וכל יוזמה שתזכיר את יופיין של יצירותיו ותקרב אותו לקהל הרחב, טובה בעיניי מראשיתה.

מבחינה זו התערוכה "ואן גוך alive", שנפתחה השבוע במרכז הירידים בתל-אביב, עושה את העבודה ומספקת מפגש עם האמן ועם יצירתו, יותר טוב מכל סרט תיעודי בערוץ נישה.

אולם מכאן ועד להצהרה שזוהי "דרך חדשה לחוות אמנות" פעורה תהום של פערי ציפיות והגדרות. יותר משמוצגת כאן תערוכה מדובר באירוע ראווה, שחורג מהגדרות המדיום המקובלות. הקרנות ענק של יצירות נפלאות, בתקריבים מרשימים, מ-40 מקרני HD המכוונים אל קירות, אל עמודים ואל רצפת החלל רחב הידיים - עוטפות את הצופים והופכות אותם לשחקנים בהצגה על ואן גוך.

נבהיר: זו לא תערוכת אמנות אלא תערוכה על אמנות. קירות שחורים בתוך אוהל לבן מכניסים אותנו לתוך תפאורת מולטימדיה, סרט רב-ערוצי, ערוך בקפידה, חלקו באנימציה - הפירוש המילולי של "יצירות מתעוררות לחיים", כפי שמפיקי התערוכה שנרגיש.

הם לא חסכו באמצעים: 5 מיליון שקל השקיעו בהבאת התערוכה לארץ, מתוך מחשבה שזהו הדבר הבא בעולם הצמא ל"חוויות". הקרקס שבא לעיר, נוסח המאה ה-21.

והרגש אכן מתעורר. קודם כל בזכות היופי הבלתי מעורער של הנופים, הפרחים ואפילו הדמויות הקודרות. אחר כך בזכות התנועה החופשית שלנו, הצופים, בחלל והתקריבים המוגדלים ומודגשים של פרטים בציור או של משיחות צבע עבות.

ללא קנה המידה של הצופה הניצב משתאה לא רחוק מאיתנו, היה קשה להתרשם עמוקות מהגודל המשמעותי של ההקרנה. אפקט הגודל והמעטפת מועצמים באמצעות מוזיקה קלאסית - יצירות של הנדל, שוברט, ליסט ועוד - שנבחרו בקפידה כדי להכניס את הצופים לאווירה התקופתית ולטעת בהם תחושת התעלות קתדרלית.

ציטוטים של ואן גוך, כמו גם צילומי המכתבים הצפופים והמצהיבים שכתב באובססיביות לאחיו היקר תיאו, מקרבים אותנו להיכרות עם האדם שהיה ועם אורח מחשבתו הקיצוני. סיפור חייו מסופר כאן באופן נגיש ותמציתי, ללא עטיפת השפה האוצרותית המכבידה, המקובלת בתערוכות אמנות "מסורתיות" יותר.

פרח אציל

התערוכה הזו לא ממציאה את הז'אנר. ואן גוך נישא על גלי התרבות הפופולרית כבר עשורים רבים. הפוסטרים שהפכו את החמניות שלו לפרח אציל, שירו של דון מקלין שהפך את וינסנט לגיבור טראגי ואת יצירתו "ליל כוכבים" לאיקון מכונן עבור כל מתבגרי שנות ה-70, כל אלה שימשו להיכרות הקהל עם אמנותו, לצד תערוכות איכות יוקרתיות ומחירי העתק שבהן נמכרות יצירותיו במכירות הפומביות.

ואן גוך אמנם אינו מתעורר לחיים בתערוכה הקיטשית, אך הוא עדיין לא צריך להתהפך בקברו, כאשר אנשים שלא היו מטריחים את עצמם מעולם לביקור במוזיאון מגיעים לצפות ביצירותיו בהקרנת ענק, משל היו מופע של ביונסה בהפסקת הסופר-בול. כי בואו לא נכחיש זאת, ואן גוך הוא אמן המונים פופולרי, שלו היה חי היום היה מתקשה להדוף את הפפראצי מסף דלתו. אלא שבאופן ההנגשה שלו להמונים, נכנס אלמנט של פופוליזם ברוטלי, שמעיב על הניסיון החשוב לספק לצופה תחושת התעלות לרגע.

גני התערוכה תל-אביב, מדי יום 9:00-20:00, מחיר כרטיס: 85 שקל (יש מבצעי הנחות) גלובס לחודש היכרות – כל הכתבות, המאמרים וטורי הדעה אצלך מדי ערב >>

 
חזרה למעלה