פרשת האסיר X: מוטב מאוחר

המוסדות הרשמיים לא רוצחים אנשים ומעלימים את גופתם

האסיר / איור: גיל ג'יבלי
 האסיר / איור: גיל ג'יבלי

באיחור של כשנתיים או 36 שעות לפחות, ירד ברביעי בלילה האסימון למערכות הביטחון והמשפט בישראל. הם פרסמו הודעה שלפיה האסיר X (כלומר בן אלון) אכן הוחזק במעצר בישראל וקיבל את כל הזכויות שזכאי להן עציר.

רק חבל שהודעה כזו לא פורסמה בזמנו ומנעה את הנזק שנגרם לתדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית. זאת, משום שהניסיונות למנוע את הפרסום והשתיקה הרועמת של הרשויות סייעו לצייר את ישראל כמדינה חשוכה ש"מעלימה" אזרחים, כמו במשטרים אפלים.

האמת שונה. המוסדות הרשמיים לא רוצחים אנשים ומעלימים את גופתם. ב-2006, זמן קצר לפני מותו סיפר לי עמוס מנור, שהיה מ-1953 ראש השב"כ 11 שנה, כי מאז 1948 לא הוצא בישראל להורג חשוד בעבירות ביטחון. חשודים כאלה אף לא הוחזקו במעצר ללא משפט.

אבל גם בישראל של העשור השני למאה ה-21 יש תיקים באפלה: התיקים של הפושעים הביטחוניים. לרוב מדובר באנשי מוסד או סוכנויות אחרות של מערכת המודיעין.

נוהג זה התקיים עשרות שנים. בתנאי בידוד דומים הוחזקו במעצר בחקירתם, ולאחר שנגזר עונשם, אזרחים ישראלים שנידונו למאסר על עבירות ריגול.

בשנות ה-50 וה-60 היו אלה מרדכי קדר, שגויס לאמ"ן כדי לשמש סוכן שיוחדר למצרים ונחשד ברצח הסייען היהודי שלו בארגנטינה ולבסוף הועמד לדין בעבירות קלות יותר; אברי אלעד, "האדם השלישי" שהפעיל את רשת הריגול של הצעירים היהודים במצרים וכנראה בגד בהם והסגירם. גם כאן הורשע בעבירות אחרות; וזאב אבני, איש משרד החוץ ובלדר בשירות המוסד באירופה, שהורשע בריגול לברית-המועצות.

הם הוחזקו בתאים מבודדים, הופרדו משאר האסירים וזכו לכינוי "אסיר X" - אסירים אנונימיים; הנוהג הנפסד הזה נמשך גם במקרה של פרופ' מרקוס אברהם קלינגברג, שהיה סגן מנהל המכון הביולוגי בנס-ציונה, נעצר ב-1983 והורשע בריגול לברית-המועצות.

המשותף הוא שכדי לשמור בסוד על פרשות אלה נאלצו המורשעים להסכים שיזדהו בכלא בשמות בדויים. אחרת, איימו עליהם, יישללו מהם זכויות שונות.

יש כאן שיתוף-פעולה הדוק מדי בין קהילת המודיעין ומערכת הביטחון למערכת אכיפת החוק. לא מעט מהשופטים ממהרים להוציא צווי איסור פרסום גם על ידיעות שכבר מתפרסמות בחו"ל. וכך קרה שהציבור בעולם יודע על מקרה שהתרחש בישראל, אך המידע נמנע מאזרחי ישראל.

הודעת משרד המשפטים באה לא רק לתקן את הנזק התדמיתי. מטרתה להסיר את הפרשה השנויה במחלוקת מסדר היום. החיטוט בנושא אינו מיטיב עם האינטרסים הלאומיים, שכן הוא עלול לחשוף סודות חיוניים באמת.

בהנחה שיש אמת בפרסומים הזרים, הרי המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים עוסק במלחמת קודש: איסוף מידע ומבצעים מיוחדים נגד איראן וחזבאללה.

אבל המוסד הביא על עצמו את הצרה הזו. אם ההודעה שיצאה ביום רביעי בערב הייתה מתפרסמת בעיתה, היה הסיפור גווע לפני שנתיים. אך ההתעקשות למנוע מהתקשורת בישראל היא גישה אנכרוניסטית, שמעידה שמי שקיבל את ההחלטה מתקשה להבין כיצד פועלת כיום תקשורת ההמונים.

המוסד הוא גוף מסודר עם תרבות ארגונית יוצאת מהכלל. אך מדי פעם חודרים מבעד לרשת תפוחים רקובים. ויקטור אוסטרובסקי, צוער המוסד שהודח מהארגון ב-1990 ופרסם ספר חושפני (רובו בדותות), הוא כזה. לא היה צריך לגייסו משום שבמוסד ידעו שהוא נוכל שנתפס בהונאות כספית.

הניסיון להסתיר מידע מעורר את בלוטות הסקרנות ומעצים את העניין. מי שמתייחס לכל פיסת מידע כאל סוד מדינה, מייצר מצב של ריבוי סודות. ניסיון להגן על כל הסודות סופו שלא נשמר אף סוד, גם לא אלה שהם בליבת העניין.

המוסד ניסה למנוע מאוסטרובסקי לפרסם את ספרו. התוצאה הייתה שהספר היה לרב-מכר בארה"ב. מדוע? בשל יוהרה וגישת אני ואפסי עוד, וכיוון ששום ארגון אינו רוצה שיתפרסמו פרשות מביכות על אודותיו. למוסד עומדת תמיד הפריבילגיה לעטוף כל תקלה בתירוץ של "טובת המדינה" ושל "נזק לביטחון".

על-פי הפרסומים, הטענה שניסו במוסד להפיץ, שלפיה כל פרסום בתקשורת הישראלית יגרום נזק לפעילות, היא מופרכת. זאת, כיוון שאם בן אלון אכן עבד במוסד והשתתף במבצעים חשאיים, מרגע שנעצר בחשדות שמיוחסים לו, היה צריך להפסיק את אותם מבצעים ולהזהיר כל מי שהוא בא עמו במגע כי נשקפת לו סכנה. ואם זה לא נעשה, הרי זו רשלנות כפולה ומכופלת.

אך מכיוון שכותב שורות אלה נותן קרדיט למוסד ומאמין שמערכת בקרת הנזקים פעלה מהיום הראשון שבו נחשפו מעשיו של בן אלון - מעשים שלא פורסמו ועל כן אין ידוע מהו היו אם היו בכלל (והוא עצמו כפר בחשדות שיוחסו לו) - הרי מיחזור ידיעות זרות בתקשורת הישראלית לא יכול היה לגרום לנזק. ולכן למרות האיחור בתגובה, יש לברך על כך שהיה מי שידע להתעשת ולתקן את המעוות.

* הכותב הוא פרשן לענייני ביטחון ומודיעין בחדשות וואלה ומחבר "מלחמות הצללים" (בהוצאת ידיעות אחרונות).