מדרום לירקון, מצפון לנחל

מי שזכה ללמוד במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים בשנות ה-70 וה-80 זוכר את שמו של ד"ר אברהם זלוצ'ובר, סוציולוג מארקסיסט. בסוף שנות ה-60 כתב זלוצ'ובר את התזה שלו לתואר דוקטור, ובה טענה שאז נשמעה מקורית ומהפכנית: היסוד החברתי של מפלגת מפא"י, מפלגת עבודה, מורכב מאנשים אשר הפכו לשכבת המנהלים המבוססת במדינת ישראל, אך אנשים אלה הגדירו את עצמם, וראו את עצמם, כחלק מ"תנועת הפועלים" או מ"מעמד הפועלים".

בטענה זו הייתה מקופלת תחזית לגבי עתידה של "תנועת העבודה" בישראל, והיא אכן התממשה במשך השנים. בסופו של דבר, העניין התודעתי, כמו סגנון החיים, דפוסי ההצבעה ומערכת האמונות של אותה שכבה חברתית התיישרו עם ההוויה התעסוקתית ועם מיקומה של אותה שכבה חברתית במבנה הכלכלי.

המצב השורר היום בישראל מזכיר במידה רבה את המציאות של התזה של אותו סוציולוג, אולם במהופך. היום אין בישראל מי שיגדיר עצמו כ"חלק ממעמד העובדים", שכן כולם "מעמד בינוני". בעבר, שכבת המנהלים שלאחר קום המדינה ביססה את הגדרתה העצמית על שיוכה הפוליטי, אך ההגדרה הנוכחית היום מתבססת על מעין מדרג של הכנסות: בין העשירון השלישי לעשירון התשיעי כולם מעמד בינוני, גם מנהלים בכירים וגם עובדי קבלן.

כל זה חשוב, כי בימים אלה יו"ר "יש עתיד" יאיר לפיד עומד להתמנות לשר האוצר, ולפיד הבטיח והצהיר בשמו של "המעמד הבינוני" להנהיג "מדיניות כלכלית אחרת". לפיד בא לפוליטיקה הישראלית עם "מפה" חברתית, ובה אותו מעמד בינוני גדול ורחב; כשמולו עומדות שלוש "קבוצות כוח" - חרדים, טייקונים וועדים גדולים. מדיניותו הכלכלית אמורה להיות מבוססת על אותה מפה.

השאלה היא, האם אפשר לנסח מדיניות כלכלית-חברתית אשר תהיה מקובלת גם על-ידי מי שעיקר דאגתו נתונה לביטחון תעסוקתי ולמניעת העסקה פוגענית, ועל-ידי מי שרואה ב"עודף רגולציה" את עיקר בעיותיה של ישראל. האם ניתן לנסח מדיניות מיסוי אשר תהיה מקובלת על מי שרואה במיסוי נמוך פתרון לבעיית הצמיחה, לבין מי שרואה במערכת המס כלי לחלוקה מחדש של ההכנסות. האם ניתן להתייחס למערכת הפנסיה במונחים של "שוק ההון", או האם מדובר בהבטחת הביטחון הקיומי של עובדים לאחר פרישה.

מדרג העדיפויות של הממשלה

בדומה לכל דבר כמעט בחיים, ובכלכלה, לשאלות האלה אין תשובה פשוטה או חד-ממדית. עם זאת, גם כאשר מדובר בסוגיות מורכבות, יש חשיבות לא קטנה לדגש ולמשקל שנותנים לשיקולים השונים. יתר על כן, הצורך בהגדרות ברורות יותר מתחדד כאשר מדובר במדיניות כלכלית אשר מהלכה הראשון יהיה לתכנן ולבצע תקציב ל-18 חודשים. זאת, כאשר במרכזו חור תקציבי של 20 מיליארד שקל עד 40 מיליארד שקל. בתנאים אלה, חייבים לשאול מי ישלם את המחיר, איך הדבר יתבצע ומה יהיה מדרג העדיפויות של הממשלה.

כך, למשל, יהיה מי שיצדד בהצעות לקצץ בשכר במגזר הציבורי, בחקיקה למניעת שביתות, וכן בקיצוצים בקצבאות של הביטוח הלאומי. מנגד, יעמדו אלה אשר יתבעו דווקא חקיקה להגנה על זכויות עובדים, במיוחד זכויות התארגנות, הגבלות על פערי שכר בתוך חברות ציבוריות, הבטחת זכויות פנסיה, והבטחת סל של שירותים ממשלתיים.

הבעיה היא, ששתי ההשקפות האלה לא יכולות לדור ביחד תחת הכיפה המשותפת של "המעמד הבינוני", ואין הן יכולות להיות חלק ממערך פוליטי משותף.

כל זה בא לומר, כי בשנים הקרובות יהיו מספיק אנשים אשר ההגדרה של "מעמד בינוני" כבר לא תספק אותם, בגלל הפערים האלה שיתגלו בין מי שיראה את עצמו נפגע ובין מי שיראה במדיניות הכלכלית מהלך מבורך. לא מדובר בעניין של מונחים או של סמנטיקה. מדובר בחידוד תחושות לגבי מה אמור להיות תפקיד המדיניות הכלכלית, מה נכון ומה לא נכון, מה "צודק" ומה "לא צודק.

הבידול בין קבוצות החל, במידה מסוימת, כבר במערכת הבחירות האחרונה, לפחות על-פי מה שעולה מהדיווחים באמצעי התקשורת. דפוסי ההצבעה והשוני בין אלה שחיים מצפון לירקון ובין אלה מדרום לו אינם מייצגים מקריות; והעובדה שאלה נמצאים בקואליציה ואלה באופוזיציה אינה תוצאה של תמרון פוליטי כזה או אחר.