מיוחד: יואב קרני עבר לגור בהודו - ומספר על החיים שם

חילופי אקלימים, הקשר שבין דמוקרטיה להתקדמות כלכלית ולשחיתות יומיומית, וסיפור סינדרלה על גור כלבים עזוב בכיכר הומה שניצל והיגר לקנדה ■ יואב קרני עזב את וושינגטון ועבר לגור בניו דלהי ■ מיוחד ל-G

הגעתי להודו בסוף הסתיו. בצפון הודו אמנם יש סתיו, ויש אפילו חורף. ימים אחדים בחודש ינואר קר במיוחד. בעיר הבירה דלהי, ובשורה של ערים צפוניות, הטמפרטורה צונחת בלילה כמעט עד אפס. בהרים יורד שלג, לפעמים כבד. להגיע אל הודו בסתיו, ולרעוד מקור, מנוגד כמעט לכל ציפייה אינטואיטיבית, מפני שהודו אינה מתחרזת עם קור. אנשים ממזרח הים התיכון אינם נמלטים אליה כדי למצוא טמפרטורות נמוכות משלהם.

קיראו עוד ב"גלובס"


אבל זה אמצעי בדוק לרכך את הנחיתה הקשה. היא מוכרחה להיות קשה, בעיקר כאשר המטרה אינה לטייל בהודו, אלא לחיות בה. זאת אומרת, להתיישב בדירה, לשאת ולתת עם הסביבה, למצוא שוק הולם לקניות מזון, לפתור את בעיות התחבורה, להתמודד עם הפסקות חשמל תכופות ועם אוויר שרק הכתיבה עליו מעוררת את הכותב לשיעול קשה.

מאז, צריך לומר, הטמפרטורה עלתה. היא תמיד עולה. בהודו אין הפתעות. אין טעם לצפות לכך ש"גל החום יישבר" בפרוש חודש אפריל. יהיו 45 מעלות, יום אחר יום; בני אדם ויונקים אחרים יתרכזו במאמץ שיור. אה, כן, היונקים. ההפתעה הגדולה ביותר של מסעי הנוכחי להודו היא התמעטות הפרות ברחובות דלהי. בביקורי הראשון, לפני 9 שנים, פרות רבצו בכל פינת רחוב. השלטונות דחקו אותן בעדינות הרחק מן המרכז. בערים קטנות יותר הן עדיין זוללות את הזבל העירוני, והן עדיין קדושות.

יש בעלי חיים אחרים. קודם כול, לגיונות של כלבים, המחלקים את השליטה בעיר בהקפדה מרשימה. בשכונת מגוריי הכלבים הקבועים יודעים בדיוק נמרץ איזה קו אסור להם לחצות. כלבים תועים כי יגיעו ממהרים להתחרט. חתולי רחוב כמעט אין, אם כי ברור בהחלט שהמעטים הנמצאים שם פיתחו יכולת מרשימה לעמוד על שלהם. בגורגאון, שהיא, איך נגיד, בת ים וראשון לציון של דלהי, בעלי חיים קצת בלתי צפויים מתהלכים ברחובות, ומלחכים עשב ואשפה: חזירים. חזירים גדולים.

אל עניין בעלי החיים אחזור בהמשך. הם מילאו תפקיד בלתי מבוטל בהתאקלמותי החלקית.

העתיד שייך להודו. או לא

הגעתי אל הודו בעיקר מפני שתמיד התעניינתי בשלומה: בפוליטיקה שלה, בהיסטוריה, בדתותיה ובלשונותיה. אף כי ישראל אינה אלא טעות סטטיסטית לעומתה, יש צדדים מעניינים של דמיון, לפחות בשישים השנה האחרונות. אני מתכוון לעסוק בהם מפעם לפעם. הודו גם הפכה בעשרים השנה האחרונות לבעלת ברית אסטרטגית של ישראל וללקוחה מרכזית של תעשיותיה הצבאיות.

אבל גם בלי האסוציאציות הישראליות, הודו, המנסה להתעורר מתרדמת המאות, היא סיבה טובה לסקרנות. באוצר הקלישאות של זמננו שמור מקום של כבוד להנחה שהעתיד שייך להודו (ולסין, כמובן). ובכן, לא בדיוק, ובוודאי לא בוודאי. אבל עצם ההנחה מצדיקה התוודעות.

התוודעות, אמרתי? צריך להעז פנים במיוחד, כדי להעמיד פנים שאפשר להתוודע אליה מנקודת תצפית רחוקה בעיר הבירה. תמר גולן, העיתונאית והדיפלומטית המהוללת, נהגה לספר על פגישתה לפני חצי מאה עם כומר קתולי בלגי זקן בקונגו. הוא התגורר שם כמעט חצי מאה, והיא קיוותה לשמוע מפיו הערכות היסטוריות נוקבות. "מצטער", אמר הכומר, "אני מתקשה אפילו להעיד על הכפר שבו אני מתגורר".

ענווה היא מתנה מידי שמיים, ואיני יכול לטעון שניתנה לי. אבל אני מנסה להזכיר לעצמי את הלקח המשווני, אשר שיננה תמר גולן. אף כי אני מקווה להיות בהודו זמן מה, מותר לי לכל היותר לשאוף למעמד של עד ראייה חלקי. ועניין אחד שאני להוט לראות ולהעיד עליו, הוא התהליך הארוך של הבחירות הכלליות.

הן יתקיימו במחצית הראשונה של השנה הבאה. ישתתפו בהן אולי 800 מיליון בני אדם. ההצבעה בלבד תארך שישה שבועות. ההודים אוהבים להקניט את שכניהם הפקיסטנים. סמוך למעבר הגבול שבין שתי הארצות הם הציבו שלט ענק: "ברוכים הבאים לדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם" - תזכורת לא כל-כך סובטילית לכישלונותיה החוזרים של פקיסטן להסתגל לדמוקרטיה. שום ממשלה אזרחית מעולם לא הוציאה בה את ימיה.

מותר להם להתגאות. יש להם יתרון לא רק על-פני פקיסטן, אלא גם על-פני כל שכניהם. למען האמת, אין ארץ אחת בכל יבשת אסיה, חוץ מיפן, ששמרה אמונים לדמוקרטיה כהודו (חוץ מהפסקה טרגית של שנתיים, 1977-1975), וחזרה והחליפה ממשלות בדרכי שלום. בהודו היו תמיד אופוזיציה פעילה, עיתונות חופשית, דעת קהל תוססת; אבל שטות תהיה לייחס לדמוקרטיה ההודית את תכונותיה של הדמוקרטיה המערבית, לא רק מפני שאין היא מערבית, אלא גם מפני שפגמיה לפעמים רבים מדי.

אקט של הצבעה חופשית אמנם הכרחי לחלוטין בכל דמוקרטיה, אבל היא נמדדת גם על-פי מה שקורה בה בין בחירות לבחירות: באפקטיביות של ממשלותיה, במעשיה של זאת המכונה "החברה האזרחית", ובמידה שבה המעמד הפוליטי משרת את טובת הציבור (ולא את כיסיו).

אני מקווה שיהיו לי הזדמנויות לשתף את הקורא בתהליך ההתוודעות החלקית שלי אל החוויה הפוליטית ההודית. בינתיים אני עומד מחוץ לבית הדירות הקטן שבו אני מתגורר, בשכונה בלתי טיפוסית, שרחובותיה נקיים ושקטים יחסית, גנים ציבוריים שזורים לאורכה ולרוחבה, וחומת אבן (לא הרמטית) מקיפה אותה. היא נמצאת במרחק הליכה מכמה משכיות החמדה של דלהי, וגם מפצעיה הפעורים; אבל היא רחוקה מספיק משאון העיר כדי לשמש מקלט לילה.

השמירה על השקט בשכונה מתחלקת בין שומרים שכירים לבין כלבים מתנדבים. ברית כרותה לכלבים עם השכנים: הכלבים מדווחים על כל פעילות חשודה, והשכנים מאכילים אותם. זוג כלבים כאלה ירשו את הרחוב הצדדי שבו נמצא ביתי, ושום נובח זולתם אינו מורשה להיכנס לשם. היא פארו (בהשראת רומן הודי מפורסם מתחילת המאה שעברה), הוא קאלו (בהשראת צבעו השחור).

אהבת פארו לקאלו היא שם דבר. לפארו ניתנת אפודת צמר בסוף הסתיו. קאלו נאלץ להסתדר בלי. פארו מתנהגת ככלבלב קטן - כל אימת שמורעפת עליה אהבת בני אדם היא פולטת קולות עונג, מתהפכת על גבה, ומגלה את כרסה לצורך דגדוג. היא הופכת לזאב טורפני כאשר היא מגלה מסתננים, בני אדם או כלבים.

בדלהי יש כנראה מאות אלפים כפארו וקאלו. אני גדלתי בין חתולים. כלבים עוררו בי עניין מוגבל. זה השתנה מעיקרו בדלהי, וזה שינה באופן רדיקלי את חייה של קאג'ו.

לאן יהגר כלב רחוב הודי?

את קאג'ו פגשתי באזור הפיננסי ההומה של מרכז דלהי, סביב כיכר קונוט (המקום היחיד המוסיף להיקרא על-שמו של נסיך אנגלי. הדוכס מקונוט היה אחי המלך ג'ורג' החמישי, שהוכתר לקיסר הודו לפני מאה שנה). אני מוצא את עצמי בכיכר קונוט בייחוד מפני ששם נמצא מכון הכושר שבו אני חבר (אגב, הוא יקר כפליים ממכון הכושר שלי בוושינגטון, ונופל ממנו במידה ניכרת). שם, בתחילת דצמבר, על מדרכה צפופה להחריד ורבת מכשולים פיזיים, נתקלתי בפעם הראשון בכלבלב קטן, שישן שנת ישרים בין אלפי רגליים מתרוצצות. הוא היה כחוש ומטונף, והתקיים על פירורי לחם עבשים ועל אורז.

מאותו יום ואילך הייתי חוזר אל כיכר קונוט עם אוכל של ממש. הכלבלב התנער מעט מן הפלגמטיות של קיומו, כשכש בזנבו, ואפילו נבח נביחות טריטוריאליות לעומת כלבים זרים, מהם גדולים ממנו פי שלושה או ארבעה. בזכות השגרה הזאת גם התוודעתי אל כמה מסוחרי הכיכר ורוכליה, ובהם סוחר שטיחים מקשמיר, המוזג לי תה רב תבלינים כל אימת שאני מופיע. הוא גם מכר לי שטיח, אבל זה עניין נפרד. הוא גם הזמין אותי אל ביתו, לפגוש את אשתו ואת ילדיו, אבל זה באמת עניין נפרד.

לבסוף אימצתי את הכלבלב. הווטרינרית גילתה לי, לבושתי, שהכלבלב הוא בכלל כלבלבה, היא בת ארבעה חודשים פחות או יותר, והיא בריאה ובת-אימוץ. מאחר שאחת מאוזניה חומה והשנייה לבנה נתתי לה את השם "קאג'ו", שפירושו בהינדית פיסטוק חלבי. קאג'ו עוררה את רחוב מגוריי מנמנומו. היא המיסה את לב השומרים, והם הצטרפו אל קאג'ו ואליי בריצות יומיות סביב הפארק. היא עלתה להם במספר הגון של קלוריות ובהתגברות קצב פעימות הלב. איני בטוח שהם זכו לכל-כך הרבה אתלטיקה מאז ילדותם.

בכיכר קונוט היא שלטה בתחום של כמה מטרים רבועים. היא מעולם לא ראתה דשא. היא מעולם לא רצה, מפני שאילו ניסתה הייתה נדרסת. כאן, בשכונת הגנים השקטה, קאג'ו חזרה והתוודעה אל טבעה האמתי. לחופש נולדה.

פארו וקאלו, הכלבים הקבועים, לא העריכו את בואה. השומרים היו צריכים להגיף את השערים לגן הציבורי, כדי להגן עליה מפני קנאתם המסוכנת של הנובחים הוותיקים. למרבה העצב, קאג'ו לא יכלה להישאר. זה נגד את חוזה השכירות, וזה גם לא התיישב עם העדפותיהם של דיירים אחרים - שני חתולים וושינגטוניים שנגררו בעל כורחם לדלהי תמורת הבטחה משתמעת שהם לא ישמשו כדורי טניס או צעצועים בני חלוף במלתעותיו של גור כלבים מתבגר.

לווטרינרית היה פתרון מפתיע: הגירה. לאן יהגר כלב רחוב הודי? מה השאלה, למערב קנדה כמובן. הווטרינרית, ד"ר צ'אודרי, עשתה יד אחת עם גמלאית קנדית מופלאה, להטיס כלבי רחוב לוונקובר, בירת הפרובינציה הקנדית של בריטיש קולומביה. שם, ד"ר ברברה גארד, קצבאית מדופלמת (תואר בחינוך מאוניברסיטת הרווארד) אוספת אותם לחוותה, ומציעה אותם לאימוץ. 225 כלבים הודיים היגרו לקנדה, ומצאו בה משפחות מאמצות. ב-25 בפברואר הצטרפה קאג'ו אל המושבה הגדלה של "כלבי דסי" (desi הוא "יליד" בהינדית). אתם מוזמנים לבדוק את עמוד הבית של ד"ר גארד בפייסבוק: desidogsvancouver.

הנהג המקומי שבשירותיו אני משתמש, נענע בראשו באי-אמון כאשר שמע את הסיפור. "אני בעצמי הייתי שמח להישלח לחווה במערב קנדה", הוא הצטחק באנגלית רצוצה. הוא לא ידע שצילומו, עם קאג'ו על ברכיו, יעטר את עמוד הפייסבוק של ד"ר גארד.

לצפירות יש תחביר ודקדוק

הנהג, ששמו (לצורך הרשימה הזאת) הוא נישאנט, היה ממדריכיי הראשונים להוויית דלהי. הוא שייך למעמד משנה (בלתי פורמלי) של שכירים בשירות זרים. משפחות שלמות, דור אחר דור, מועסקות במושבה הדיפלומטית הענפה. העבודה בשירות הזרים כרוכה לא רק בשכר קבוע, אלא גם במגורים. היחסים המתפתחים עם הבוס טבועים בחותם כמעט פיאודלי. ההפרדה בין מעסיק למועסק אינה נשמרת, בדרך כלל לטובת היחסים, אבל לפעמים גם לרעתם.

אשתו של נישאנט מבשלת ומנקה בביתו של קונסול מערבי. הם מתגוררים בדירה צנועה מאוד עם שני בניהם, בשנות העשרים שלהם. הדירה נמצאת כמטחווי אבן מביתו של הקונסול. גם אביו של נישאנט עבד בשביל דיפלומט זר. שלושה מחמשת אחיו נוהגים זרים.

זרים אינם מוכרחים להיות בעלי בעמיהם כדי לשכור נהג. אם הם רוצים מכונית פרטית, פשוט אין להם ברירה אלא לשכור. ניסיון לנהוג לבד הוא קודם כול אקסצנטרי, ושנית הוא מסוכן. בעיר, שהסטטיסטיקה מעמידה את מספר עבירות התנועה שלה על 11 מיליון ליום, מוטב להפקיד את ההגה בידי מי שמסוגלים לחזות את התנהגות זולתם.

היכולת לחזות את התנהגותו של נהג הודי מצריכה שלב מתקדם מאוד באבולוציה. התנועה בדלהי מתנהלת אגב קקופוניה מזעזעת של צפירות. הן בוקעות מכל רכב, קטן כגדול, בהפרשי זמן בלתי קבועים, מסיבות שערפל דק אופף אותן. חוץ מן הצורך הדחוף של כל נהג להודיע על קיומו, לצפירות האלה יש תחביר ויש דקדוק. יש להן אפילו אינטונציות, לפחות במשתמע. ההודי היושב אצל ההגה יודע מתי צפירה מחייבת תשומת לב מיוחדת. כתובת רגילה על פגושיהם של כלי רכב מפגיעה בנהג שמאחור, "צפור בבקשה". שכה אחיה.

נישאנט צוחק כאשר אני מתפעל מיכולתו להתקיים בג'ונגל התנועה של דלהי, ולא להיבהל מפני האגרסיביות של עמיתיו. גם אני צוחק, אבל אני חדל לצחוק כאשר נישאנט עובר לצד הימני של הכביש רחב הידיים (בהודו נוהגים בצד שמאל, מורשת השלטון הבריטי). "אתה נוסע נגד התנועה", אני מנסה להגיד, אבל המלים אינן בוקעות. נישאנט סוטה כלאחר יד למסלול הנגדי, כדי לעקוף את התור הארוך המזדנב לפני הרמזור. הוא אינו היחיד. אם איני טועה, לפחות חמישה מ-11 מיליוני עבירות התנועה של היום נרשמו במרוצת מסעי מן הבית אל יעדי במרכז העיר.

לנישאנט אין מכונית משלו. גם אילו היה באפשרותו לרכוש מכונית - יש קטנה וזולה אחת מבית טאטה, ענק התעשייה ההודי, ששמה "נאנו", והיא שקולה כנגד קטנוע עם ארבעה גלגלים - הוא לא היה יכול להרשות לעצמו את הדלק. עיניו מתרחבות כל אימת שהוא ממלא את מכל הטנדר: 3,500 רופיות (בסביבות 65 דולרים), או שליש שכרו החודשי. רוב הנהגים הפרטיים משתכרים עוד פחות, לפעמים הרבה פחות. הוא רוכב אפוא על אופנוע.

יום אחד, בנו הצעיר רכב על האופנוע אל פרוור מרוחק, מבלי שהיה לו רישיון. השוטרים הפקיעו את האופנוע, ונישאנט הוזמן להתייצב בבית המשפט. השופט הטיל עליו קנס של 1,000 רופיות, כמעט 20 דולרים. נישאנט חרק שיניים - ושילם. הוא סר אז אל תחנת המשטרה, כדי לפדות את אופנועו מן השבי. "רגע אחד", אמר לו השוטר התורן. "ומה עלינו? וכי לא מגיע לנו תה? וביסקוויטים? וכיבוד?". נישאנט הוציא שטר של 100 רופיות, והגיש לשוטר. "מצטער", אמר השוטר, "אולי תנסה מחר, האופנוע לא כאן". "לא כאן?", שאל נישאנט. "איך זה ייתכן?" והושיט עוד 100 רופיות. השוטר התרכך, ורמז שעוד 100, או מוטב 150, יגדילו במידה ניכרת את הסתברות הפדיון.

נישאנט נפרד באותו היום משמינית שכרו החודשי. הוא כמובן לא הופתע. שלמונים ושוחד הם המס שכל הודי חייב לשלם כדי לקבל שירותים בסיסיים מן השלטונות.

השחיתות היא יומיומית

חללה של הודו מלא בגילויים מסמרי שיער על שחיתות. גניבות מסיביות מתרחשות מקופת הציבור, והחמורה ביותר בשנים האחרונות נוגעת למכירה פומבית של תדרים לטלפונים סלולריים. אבל השחיתות הקמעונאית, היומיומית, היא המתישה ביותר בשביל הודי מן המניין. היא משפיעה על משמעת, שוחקת את המוטיבציה, מגדירה מחדש לויאליות (הנרכשת באמצעות בונוסים, טיפים ובקשישים); היא משפיעה על יחסו של היחיד לחברה, לסביבה, לממשלה; היא מקיפה את חיי היומיום בחומות של חרדה ושל ציניות.

מיותר לומר שהיא אינה בלבדית להודו. בסין, המתפארת בהרבה יותר משמעת, פקידי מפלגה וממשלה בכירים מוצאים להורג על שחיתות. שחיתות היא לחם חוקן של חברות בכל מה שקראו פעם "העולם השלישי"; ואם איני טועה, אפשר למצוא כיסי שחיתות אפילו בדמוקרטיות תעשייתיות מתקדמות. אבל בהודו, בהכרח, יש הרבה יותר שחיתות מפני שיש הרבה יותר מכל דבר.

השחיתות וחוסר המשמעת פחתו במידה ניכרת באמצע שנות ה-70. זאת לפחות הגרסה העממית של ימי "מצב החירום". הטילה אותו אינדירה גאנדהי (למדתי בינתיים שכך יש לכתוב, גאנדהי, לא גנדי). היא הייתה בתו של ראש הממשלה הראשון, אמו של ראש הממשלה השביעי, אולי סבתו של ראש הממשלה הבא. כלתה היא המנהיגה דה-פקטו של ממשלת הקואליציה, השולטת בהודו זאת השנה התשיעית.

מבלי להיכנס בעובי הקורה של הפוליטיקה שהניבה את "מצב החירום", הוא קירב את הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם למעמד של מדינה אוטוריטרית, שלא לומר טוטליטרית. לא זאת בלבד שהאופוזיציה דוכאה וחופש הביטוי נרמס, אלא שהמוני "בלתי רצויים" ניצודו ברחובות, ונשלחו לניתוחי עיקור. הרכבות והאוטובוסים יצאו בזמן, ואנשים הופיעו לעבודה בזמן, בייחוד בשירות הממשלתי. הרחובות היו בטוחים, וההתכתשויות המפלגתיות פסקו.

החדשות מן הרחוב היו כל-כך טובות, עד שאינדירה השתכנעה בפופולריות של מעשיה. היא השעתה את מצב החירום, ערכה בחירות, ונחלה בהן תבוסה ניצחת. בסופו של דבר, מביסיה סלחו לה. היא ומשפחתה חזרו אל השלטון שלוש שנים אחר כך.

זה לא היה קורה בסין

האומנם הודו זקוקה למשמעת, הנובעת מאגרופה הקמוץ של ממשלה אוטוריטרית? באסיה לא קשה למצוא מליצי יושר רהוטים מאוד לשיטת שלטון כזאת. הסינים בטוחים בהחלט שהתקדמותם הכלכלית הפנומנלית ב-35 השנה האחרונות היא ראיה ליתרונות הנתונים של שיטתם הפוליטית, זאת הממהרת לכבות כל זיק של מחשבה חופשית.

עיר המדינה הקטנה של סינגפור, עם אחת ההכנסות הגבוהות ביותר לגולגולת בעולם, מייחסת את הצלחתה לדה-פוליטיזציה של תהליך קבלת ההחלטות. אמנם יש בה מראית עין דמוקרטית, עם בחירות כלליות ועם רסיסים של אופוזיציה, אבל למעשה נשמע בה רק קול אחד זה חצי מאה. משטרים אוטוריטריים בכל העולם נעטפים במחלצות סין וסינגפור, כדי להצדיק דיכוי פוליטי. כמעט מיותר לומר שדיכוי לבדו אינו מניב הצלחות כלכליות.

הודים נוהגים לייחס את הקצב הבלתי אחיד של התקדמותם הכלכלית לכורח הנסיבות. הדמוקרטיה שלהם מצריכה פשרות, ופשרות משולות לשולחן זכוכית שברירי. אי-אפשר לחבוט בשולחן הזה לעתים קרובות מדי. אי-אפשר להקל ראש בטענה הזאת, אבל גם אי-אפשר לקבל אותה על כרעיה ועל קרביה. הפיגור העצום של הודו בתשתית, למשל, אינו רק תוצאה של דמוקרטיה. הוא קשור לסדרי עדיפויות לקויים, לחוסר יעילות ולשחיתות.

מערכת הכבישים של הודו מזעזעת. כיום יש בה רק שתי אוטוסטרדות מהירות, העומדות באמות מידה בין-לאומיות. כבישיה הבין-עירוניים הם לעתים קרובות חד-מסלוליים, ונוטים להיעלם במטר הראשון של עונת המונסון. כיוצא בזה, הודו מתקשה לנצל את אחד ממשאביה החשובים ביותר: המים משלגי ההימליה, הזורמים במורד נהרותיה. סכרים על הנהרות האלה יכולים להפיק חשמל, למנוע שיטפונות קטלניים, לייעל את החקלאות.

למציאות הזאת יש בהחלט קשר לתרבות הפלורליסטית של הודו. כל פיתוח מצריך הפקעת קרקעות, או בירוא יערות, או דילול מים בנתיבי מים מקודשים. קבוצות לחץ מקומיות וארציות אוסרות מלחמת חורמה כמעט על כל תוכנית פיתוח כזאת. זה, מזכירים ההודים למאזיניהם הזרים, לא היה קורה בסין.

לא מדויק. אמנם אין בסין עולם של עמותות ציבוריות - מה שמכונה בלעז NGOs (ארגונים שאינם ממשלתיים) - אבל יש בה לחץ ציבורי נגד פיתוח בלתי מבוקר. יש בה גם התפרצויות תקופתיות של התנגדות אלימה לפיתוח כזה. שטות תהיה להניח שממשלת סין יכולה לעשות ככל העולה על רוחה. אפילו בדיקטטורה יש דעת קהל.

פלורליזם מבורך תמיד, אבל הוא עלול לשתק חברה, בעיקר כאשר נחוצים לה חזון ויעדים משותפים. העמידה על אינטרס קבוצתי מול רודנות מעוררת הערצה. אבל העמידה עליו מול דמוקרטיה, מתקרבת לשמוט את הקרקע מתחת לרגליה של הדמוקרטיה. ישראלים יודעים את המציאות הזאת היטב.

בהודו אין מליצי יושר גלויים לטובת יד חזקה ולמען צמצום החירויות הפוליטיות. מתפשטת בה לעומת זאת ההכרה, שהמערכת הפוליטית נקלעה למבוי סתום, ואינרציה בלבד לא תוכל להביא את ההישגים הכלכליים של עשרים השנה האחרונות להבשלה. זה זמן מה פועלים בחלל הפוליטי קבוצות וארגונים שניחוחות של קיץ ישראלי בשדרות רוטשילד נודפים מהם.

אין להם סיכוי של ממש להצמיח שרירים, לפחות לא לפי שעה. הקושי העיקרי הוא לוגיסטי. פשוט אין אפשרות טכנית להגיע אל 800 מיליון מצביעים. הנתיב היחיד אל לבם ואל קולם עובר דרך בוסים מקומיים, דרך מנהיגים של כתות ושל חמולות מורחבות. ההודים מכנים את אמצעי הגיוס הזה "בנק הקולות".

בנקים עוברים מיד אל יד, על-פי אינטרס עצמי שהמנהיג מגדיר. אין זאת אומרת שהבחירות אינן חשאיות. איכשהו, גם בחשאי, המזומנים האלקטורליים משתלמים על-פי המוסכם. בדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם יש הרבה יותר מדי בני אדם, המוכנים לשעבד את רצונם החופשי לרצונו של אדוניהם.

המכניזם הזה, תהיה הדעה על תוצאותיו אשר תהיה, מקשה מאוד הופעת כוח חדש בפוליטיקה ההודית. כוח כזה, שישראלים יוכלו לטעום בו את טעם יאיר לפיד, מנסה להופיע, אבל חזקה עליו שהוא יפרוץ דרך רק בערים הגדולות, אם בכלל. בהודו, הערים אינן מנצחות בבחירות.

"הודו עם בהאראט"

צירוף נסיבות הסמיך את הגעתי להודו, בחודש נובמבר, למאורע אנושי ופוליטי יוצא דופן, אשר המחיש גם את פוטנציאל השינוי, וגם את המרחק ממנו: אונס קבוצתי אכזרי במיוחד בתוך אוטובוס בשעת ערב מאוחרת. כל זה לא היה קורה אלמלא לקתה דלהי בחוסר משמעת כרונית, ואלמלא משלה השחיתות בכל חלק של החברה ההודית.

יש בדלהי, בהכרח, הרבה אוטובוסים. רובם שייכים לממשלה, אבל מיעוט גדול שלהם שייכים לחברות פרטיות וליחידים. "צ'רטרים", קוראים להם. הם מתנהלים כרצונם. הם עוצרים כשהם רוצים, הם אוספים נוסעים על-פי החשק, הם גובים מחירים כאוות נפשם. נהגים פרטיים משחדים נהגים ציבוריים כדי שיאחרו להגיע לתחנות האיסוף.

בנסיבות האלה, במוצאי סוף שבוע, עלה זוג צעיר, באמצע שנות העשרים לחייהם, על אוטובוס פרטי. הם היו מאורסים. היא הייתה בתם של איכרים אביונים מן המדינה הגדולה ביותר בהודו, אוטאר פראדש (שאוכלוסייתה משתווה לזאת של ברזיל - 200 מיליון ויותר). מלבדם היו באוטובוס רק ידידיו של הנהג.

הם יצאו למסע הערבית הזה כדי לאסוף כסף לאלכוהול. עוד לפני הלגימה הראשונה הם תקפו את האישה ואת בן זוגה. הם לא רק אנסו אותה, איש בתורו (שישה בסך-הכול), אלא גם תקעו מוט ברזל בפי הטבעת שלה. שבוע ימים לחמה האישה הצעירה על חייה (איננו יודעים את שמה, ארבעה חודשים ויותר לאחר המאורע).

בדלהי התחילו ההפגנות מיד לאחר שנודע האונס. מספרי המפגינים גדלו, ההפגנות התפשטו לערים אחרות. מקרי אונס, גם אונס קבוצתי, מדווחים מעשה שגרה בהודו. אבל הפעם השתררה התחושה שנגדשה הסאה. מדוע? כמובן, בגלל הזדון: עצם האלימות המינית לא הספיקה לאנסים, והיה עליהם לרטש את איבריה הפנימיים של האישה; אבל גם מפני שסאות נגדשות תמיד מבלי שיש לנו היכולת לחזות את רגע הגדישה, או את תוצאותיה.

האישה הוטסה לבסוף לסינגפור, לבית חולים המתמחה בהשתלת אברים. לא הייתה כל תקווה. אי-אפשר להשתיל כבד, כליות, טחול ולבלב בעת ובעונה אחת. היא מתה. צעירי דלהי יצאו אל הרחובות. המספרים לא היו עצומים. שום הפגנה לא התקרבה כלל אל הדגם של כיכר מלכי ישראל/יצחק רבין. אבל כולן הצטיינו בספונטניות, בכאב ובנחישות.

התהלכתי בין המפגינים ברחובות המרכזיים של דלהי בואך "אינדיה גייט", סמוך לבנייני הממשלה ולארמון הנשיא. בשעת ערב מאוחרת ביקרתי אצל מדליקי הנרות. מאלף במיוחד היה כישלונם החרוץ של הפוליטיקאים להגיב על הכאב. אמפתיה אינה תכונה בולטת בחיי הודו.

בניגוד לפוליטיקאים אמריקאים, ההודים אינם ממהרים "להרגיש את כאבם" של בוחריהם. הם נמנעו מלצאת אל המפגינים, ללחוץ את ידיהם, לנחם אותם. אדרבה, הם פחדו מהם. שר הפנים רב-העוצמה אפילו השווה את המפגינים לארגון הטרור המאואיסטי, המהלך אימים על שורת מדינות במרכז הודו. בנו של הנשיא, בעצמו חבר פרלמנט, לגלג על עקבי נעליהן של הנשים ועל האיפור על לחייהן.

פוליטיקאים בולטים פחות, בעיקר בפרובינציות, הטילו על נשים את האחריות לאינוסן. בעיני אחדים, הפשע באוטובוס ותוצאותיו הטרגיות הפגישו את "הודו עם בהאראט" (Bharat). הודו הוא שמה המודרני של ארץ, הידועה לפחות לרוב ההינדי שלה בשם ההיסטורי בהאראט.

בשעה שהודו מייצגת התנערות, בהאראט מייצגת נאמנות למסורת. הנאמנות הזאת ראויה לא פעם להערצה. אבל היא ראויה קצת פחות, כאשר היא מטיפה בגלוי נגד ערכים ליברליים. התעללות בנשים, או במיעוטים, נכללת בהתנגדות הזאת.

פוטנציאל יאיר לפידי

זהירות גדולה מתחייבת מצד אלה המנסים להקיש ממצב הרוח של עיר הבירה על מצב רוחה של הארץ כולה. זה נכון כמעט בכל מקום, גם כאשר הבירה היא העיר הגדולה ביותר. פריז אינה צרפת, ברלין אינה גרמניה, קהיר אינה מצרים, טהרן אינה אירן.

פגישות אקראיות עם תושבי דלהי, בייחוד עם צעירים, מעוררות את הרושם שהכול מאסו במעמד הפוליטי. מפלגה אחת, המבטאת את התחושה הזאת, היא "אאם אדמי", או מפלגת "האיש הפשוט".

יש בה פוטנציאל יאיר לפידי מעניין. אבל הבחירות לא יוכרעו בדלהי. הן יוכרעו בכפרים, שבהם מוסיפים להתגורר הרוב הגדול של תושבי הודו. אף סקר דעת קהל רציני אינו מתיימר לשקף את דעת הכפריים.

תעלומה מתארכת אפוא בשמי הודו. על כפות המאזניים מוטל שלומם של 1.2 מיליארד בני אדם, המתדפקים על שערי העולם ורוצים מקום טוב באמצע. החיזיון הזה ראוי לצפייה תקופתית.