עמדה: קצבאות הילדים - "אויב העם"?

כנסת חדשה. ממשלה חדשה. קואליציה חדשה. שר אוצר חדש. תקציב חדש. ורק הזמירות ישנות.

בכל פעם שמתעוררת בעיה תקציבית או מתגלה גרעון בלתי צפוי, נשלחת האצבע המאשימה והיד החמדנית לכוון קצבאות הילדים שנדמה שיש מי שרואים בו הר שקלים מיותר ובלתי נגמר. רגע לפני שמבטלים או אפילו "רק" מקצצים אותן, כדאי לדעת כמה עובדות על קצבאות ילדים ולהפריך כמה מיתוסים סביבן.

קצבאות הילדים הונהגו במתכונת הנוכחית כבר ב-1975, בעקבות המלצות ועדת בן שחר שהוא כידוע כלכלן בכיר ולא חלילה פוליטיקאי חרדי. קצבאות הילדים החליפו את שיטת ההטבות במס עבור ילדים, משום שמבחינה כלכלית זו דרך נכונה יותר וצודקת יותר.

קצבת ילדים אוניברסלית היא הדרך הטובה ביותר (טובה אפילו ממיסוי וזיכויים) לתת ביטוי למרכיב של גודל המשפחה והכנסתה לנפש. קצבת ילדים איננה תמיכת סעד ואיננה מתנת חינם, אלא ביטוי מזערי להתחשבות בהוצאות המשפחה על גידול ילדים. אין אף מדינה בעולם המערבי בה מוטל קנס על גידול ילדים, אין אף מדינה בעולם המערבי בה לא ניתן ביטוי (בקצבאות או מיסוי) לגודל המשפחה (בכל רמות ההכנסה).

קצבת הילדים נהוגה בכל העולם המערבי ואיננה פטנט ישראלי, ודאי לא המצאה ייחודית שהגו פוליטיקאים ממגזר מסוים, בישראל. הערך היחסי של קצבאות הילדים ברוב ארצות העולם המערבי, עולה במידה משמעותית, על ערך קצבאות הילדים בישראל, עוד לפני הקיצוצים הצפויים.

הקצבה לילד באיחוד האירופי (בממוצע) מגיעה ל-4.3% מהתוצר לנפש, בעוד שבישראל היא מגיעה רק ל-2.4% מהתוצר לנפש. לא רק ועדת בן-שחר (1975), גם ועדת ששינסקי (1988) המליצה באופן חד-משמעי על אוניברסליות מלאה של קצבאות הילדים, וקבעה כי זו הדרך הנאותה והמוצדקת מהבחינה הכלכלית.

קיצוץ קצבת ילדים מהווה מס לכל דבר ועניין. זהו מס שמוטל רק על משפחות עם ילדים ובשיעור גבוה. משמעות הקיצוץ היא הגדלה ניכרת במספר הילדים מתחת לקו העוני, הרעה דרסטית במצבם של הילדים שכבר חיים מתחת לקו העוני, ופגיעה קשה גם בילדים במשפחות קטנות שהוריהם עובדים ומקבלים שכר נמוך.

כאמור, מטרת של קצבאות הילדים אינה רק לסייע לנזקקים במצוקה. מטרותיה של כל מערכת ביטוח סוציאלי, הן בין השאר לבצע חלוקת הכנסות משנית בין אזרחי המדינה. חלוקה מחדש של הכנסות אינה חייבת להיות בכיוון אנכי, קרי: מהעשירים לעניים. חלוקה מחדש של הכנסות יכולה באותה מידה להיות אופקית, כלומר בין משפחות באותו סטטוס כלכלי, אשר נבדלות אחת מהשניה במאפיינים דמוגרפיים או אחרים.

קצבאות הילדים הן דוגמא מובהקת לחלוקה מחדש אופקית בין משפחות בגדלים שונים. כלומר, קצבאות הילדים מטרתן איננה להעביר משאבים מהעשירים לעניים, אלא להעביר משאבים ממשפחות בלי ילדים למשפחות עם ילדים - ולתת בכך ביטוי לגודל המשפחה. יש לזכור כי משפחה שיש בה ילדים, גם אם הכנסתה סבירה ויותר, ההכנסה לנפש במשפחה זו קטנה בהשוואה למשפחה ברמת הכנסה זהה אשר אין לה ילדים. קצבאות הילדים באות לתקן במקצת פער זה.

למרות זאת, תמיד יקום פוליטיקאי מבוסס שייתן דוגמא אישית (תיאורטית) ויסביר מדוע צריך לבטל את הקצבאות, לפחות למעמד הביניים, בהצביעו על עצמו, בקביעה: "הנה, ראו אותי, אני בכלל לא זקוק לקצבת ילדים". ובכן, איש לא מנע ממנו ומדומיו לתרום את הסכום לכל מטרה שיבחר, במקום לוותר על קצבת הילדים של אחרים שכלל לא הסמיכו אותו לתרום בשמם.

מלה על הטיעונים שעלו בעבר בלחישה וכיום יותר ויותר נאמרים בריש גלי ועניינם "השד העדתי". אם לא נקצץ או נבטל את קצבאות הילדים, מאיימים עלינו, עד מהרה יציפו אותנו המוני ילדים חרדים וערבים שפשוט משתלם ללדת אותם, בשביל קצבה של 150 שקל בחודש. זהו אולי לא הסגנון, אבל זו לבטח רוח הדברים.

מעבר לצליל הגזעני של הדברים, שחייב להרתיע בכל מקרה, כדאי גם לדעת קצת עובדות ונתונים. מתוך כמיליון משפחות עם ילדים בישראל כ-4% בלבד הן משפחות עם 6 ילדים ויותר. אגב, בשנת 1980 היה שיעורן 6.9% ובשנת 1990 - 5.5%. קצבאות "השפע", מתברר, לא מעודדות את המגזרים "ההם" ללדת עוד ועוד ילדים.

מספר המשפחות שיש בהן 11 ילדים ומעלה, הוא פחות מחמישית האחוז והן מונות בסך הכל כפרומיל וחצי מהאוכלוסייה! מדובר ב-1,063 משפחות בכל הארץ - ממש שד דמוגרפי מפחיד ומאיים...

ואם כבר באמת רוצה מישהו להיכנס לרחם של אמא כלשהי ולהשפיע על הקטנת הילודה, יש שיטות יעילות והומניות יותר, מקיצוץ או ביטול קצבאות הילדים. ידוע שככל שעולה השכלת ההורים ובמיוחד השכלת האם, יורדים שיעורי הילודה. בכל המגזרים. בכל הקבוצות. אז אולי במקום להקטין קצבאות, נשקיע יותר בחינוך במגזרים מקופחים ונרוויח פעמיים!

הרפו ידיכם מקצבאות הילדים. אין צודק, נכון ונחוץ מהן.

■ הכותב הוא מנכ"ל המועצה לשלום הילד.