מה לדת ולימי זיכרון?

אפילו לפי המאמינים, אלוהים נטל חלק בשואה, כמו באסונות אחרים

כמו ישראלים רבים, גם אני איבדתי את מרבית בני משפחתי בשואה. לכן, כשמגיע היום שבו מציינים את האירוע הזה, אני רוצה בכל מאודי להתייחד עם היום הזה, לעשות אותו לחלק בלתי נפרד מחיי. לחוש אותו. אבל לא נותנים לי לעשות זאת. הופכים את היום הלאומי הזה למשהו שאני, ובוודאי רבים כמוני, לא יכולים להזדהות אתו. יותר מכך, גורמים לי, בוודאי לרבים כמותי, לחוש ריחוק במקום הקרבה המתבקשת והמבוקשת.

בשבילי השואה הייתה אירוע טרגי (איזו מילה רכה לעומת מה שהיא אמורה לתאר!!) של העם היהודי, של בני העם הזה, של הפרטים שאיבדו בו את חייהם. אבל אצלנו מתעקשים להפוך את היום הזה לעוד "חג" דתי. בכל מקום שבו נערכים טקסים לזכר הנספים נתקלים ברבנים ממלמלים פסוקים מתוך ספרים הקדושים להם - אבל אינם קדושים לרבים אחרים. אולי לרוב אזרחי ישראל.

כוהנים ותשמישים

ובמקום שבו אין כוהני דת, יש תשמישים וסמלים דתיים לרוב. מנהיגינו לא יעזו לדבר או אפילו להופיע באירועים כאלה בגילוי ראש, ולא מדובר במנהיגים דתיים או של מפלגות דתיות. גם החילוניים ביותר נהפכים ביום הזה למעין דתיים.

התופעה הזו אופיינית, אם כי במידה פחותה, גם לעמים ודתות אחרים. כל מקום שהמוות כרוך בו, מקבל צביון דתי. אין כמעט מעמדי זיכרון שבהם לא מתפללים לאלוהים כזה או אחר. נראה כי יש אנשים שלנוכח אירועים הקשורים במוות, זקוקים להאמין שהם חוסים תחת כנפיו של כוח עליון המסמל, אולי, את הגורל?

מודים לאחראי

בעיני יש כאן תמיהה גדולה ומוזרה. הרי אפילו על פי אנשים מאמינים, אלוהים נטל חלק בשואה, כמו גם באסונות אחרים. כמובן שמוצאים, בכל הדתות, הסברים האמורים להצדיק, אם כי לא להבין. מודים שאותו כוח עליון אחראי לאסונות, כמו גם לכל תופעה אחרת. אבל באותה נשימה מודים לו על כל מעשיו - כולל האסונות.

אפשר לנסות להבין את האנשים הדתיים באמת שבשבילם אין, אסור שיהיו, תהיות והסתייגויות. אבל למה החילונים משתפים פעולה עם זה? למה זה מתקבל כחובה לכסות את הראש בטקסי זיכרון? למה לא מאפשרים מרחב מחיה לשיקול הפרטי, לאמונה האישית? אז נכון שאין חוק משפטי המחייב או אוסר.

אבל יש חוק חברתי שהשפעתו אינה פחותה. איך קרה שמדינה חילונית נשלטת על ידי חוק דתי? ובכן, זה לא מעשה שמיים. זו פוליטיקה. והיא מסלפת במפגיע את חופש הביטוי, את החופש לעבוד את אלוהיך, כל אחד את אלוהיו. גם את החופש של המתים, שאולי היו רוצים להביע מורת רוח כלפי הכוח העליון שלא הגן עליהם, שהפקיר אותם. מתי יקומו אנשי הציבור שיופיעו במפעלי זיכרון גלויי ראש, ולמי שישאל ישיבו: זה לא עניינכם!!!