"הר הבית בידינו": חוזרים אל 6 קולות חד-פעמיים

כל ישראלי זוכר את חיים יבין מכריז על "מהפך" ואת רון בן-ישי מדווח מקו האש בלבנון ■ אך לאורך ההיסטוריה המשודרת הקצרה שלנו שזורים שדרים ועיתונאים, שהמילים שבחרו אז, במעמד המרגש ההוא, עיצבו לעד את המשותף לכולנו

"החוויה הרגשית הייתה חזקה מאוד"

רפאל אמיר, כתב קול ישראל, שידר את שחרור הכותל ואת הקריאה "הר הבית בידינו", 7 ביוני 1967

את שחרור הכותל מתאר רפאל אמיר בצניעות ספרטנית כמעט. "אני כבר לא הייתי ילד ב-1967. הייתי כתב נודד של קול ישראל, והג'וב שלי היה למסור ידיעות, ואת זה השתדלתי לעשות על הצד הטוב ביותר", אומר מי שעומד מאחורי אחד השידורים הדרמטיים ביותר בתולדות התקשורת הישראלית. אמיר, 90, מציין כי "זה היה לפני כל-כך הרבה זמן, אני מקווה שמה שאספר לך הם זיכרונות אמתיים ולא כל השכבות שמתווספות אחר כך", כרומז למיתולוגיה ההכרחית שנערמה עם השנים על המאורע שהיה שותף לו. אבל אמיר צלול לחלוטין וזוכר פרטים מרגשים מאוד מאותו יום, שלכאורה היה עוד יום עבודה.

"כשהייתי על הר הצופים, חשבתי לעצמי על הכוחות שמתחברים ממזרח וממערב במלחמת העולם השנייה. זה מה שעבר לי בראש. בסופו של דבר, התברר שזה משהו אחר לגמרי. התחושה האישית שלי הייתה שמדובר בחגיגה. תחושה של פסטיבל".

זה לא התחיל באופן כל-כך חגיגי, "כיוון שהייתי בג'יפ שלי וכנראה שצלף ירה לי בגלגל, והג'יפ הפך לחסר תועלת לחלוטין בירידה משער האריות. אז קפצתי לג'יפ של עוזי נרקיס (אלוף פיקוד המרכז דאז, י"א) ונסעתי איתו. כך הגענו לשם. אני זוכר את עצמי הולך בוויה דולורוזה, ביחד עם חיים בר-לב, ברחוב ריק לחלוטין, כשלפתע החלו יריות שנשמעו היטב, וברחוב צפוף כזה אינך יודע מאין הן מגיעות ולאן הן מכוונות, ובר-לב התכווץ ונצמד אל הקיר, וזה הרשים אותי מאוד, שהוא לא משוויץ ושומר על עצמו. כך הלכנו ביחד, עד שהגענו אל הכותל". בכותל אמר אמיר את המילים ההיסטוריות: "זהו הכותל, אני נוגע באבני הכותל המערבי", והעביר את המילים המהדהדות של מוטה גור: "הר הבית בידינו". אמיר הקליט את הדברים ב-10:20 בבוקר, אך השידור התעכב עד לשעות הערב, "כדי לא לחשוף בפני צבאות האויב את גודל הניצחון".

קיראו עוד ב"גלובס"


מבחינת הרחוב הישראלי, נזכר אמיר, "הייתה שאלה אחת ויחידה במדינה: האם כתב קול ישראל בכה בשידור? ובתי הקטנה התביישה ונעלבה, כיוון שצחקו עליה בבית הספר שאביה בכה ברדיו. ואמרתי לה, 'בתי, הירגעי. אם אביך בכה ב-10:20, הרי שכל המדינה בכתה ב-18:00'". לאמיר היה חשוב להדגיש בשידור כי סערת הרגשות שלו אינה נובעת ממניעים דתיים. "אבל זה נכס היסטורי, והחוויה הרגשית הייתה חזקה מאוד. הייתה לזה משמעות היסטורית, קשר של 2,000 שנה. כבני העלייה השלישית, לנו היה חשוב יותר לכבוש את האדמה כחקלאים, אבל אין ספק שהייתה לזה משמעות כבירה. העקרונות שלי כעיתונאי היו לספר את האמת ככל האפשר, אבל עצם ההליכה לכותל הייתה משהו אחר".

בזמנו, הוא מספר, כולם היו בטוחים שעל השידור הזה הוא יזכה בפרס, "אינני זוכר איזה, אלא שזכה בו דן שילון, שהג'יפ שלו עלה על מוקש במהלך שידור. אבל לא אכפת לי מהפרס. הייתה לי הרגשת סיפוק עצומה מכך שהבאתי את הסיפור המרכזי של המדינה".

"הייתה תחושה של חד-פעמיות"

אלכס גלעדי, איש רשות השידור, שידר את הזכייה הראשונה של מכבי תל-אביב בגביע אירופה בכדורסל, 7 באפריל 1977

עבור אלכס גלעדי, משחק הגמר של אליפות אירופה ב-1977 לא היה מהדברים ששינו את חייו. "המשחק כשלעצמו, לא שינה את חיי. אבל הוא היה חלק מרצף אירועים שהיוו עבורי את שנת 1977, שהייתה שנת מפתח בקריירה שלי ובחיי. לי באופן אישי המשחק הזה היה חלק משנה מופלאה: היא החלה בניצחון ההיסטורי על צסק"א ששידרתי, והפקת משדר הבחירות כשהליכוד עלה לשלטון, ובנובמבר הייתי אחראי להפקה הטלוויזיונית של ביקור סאדאת, ואחרי זה נסענו אהוד יערי ואני למצרים ושידרנו משם. הביקור במצרים פתח עבורי את המסלול לרשתות הזרות, ולכן אפשר לומר ש-1977 כולה כללה נקודות כל-כך בולטות, שרק הקמת קשת ב-1993 השתוותה אליהן".

עבור הציבור הישראלי, עם זאת, גלעדי מודה שהשידור הזה היה יוצא דופן. "כשמנצחים, אתה יכול להיות בטוח שהשידור היה טוב, אמנם, אבל אני זוכר שאמרתי לצופים: 'זכרו את היום הזה. יום יבוא ותספרו לנכדים שלכם שראיתם אותו בשידור ישיר'. אנחנו משתמשים בביטוי 'משק כנפי ההיסטוריה' בכל דבר חשוב ולא חשוב, אבל שם הייתה לי תחושה שהנה - מתרחשת היסטוריה. לא רק בגלל ההישג שהושג, אלא כי עד אז התפיסה בישראל הייתה שזה מכובד להפסיד לגדולים, וברגע הזה הגיעה למיצוי המשמעות של המשפט 'כדי להיות אלוף, אתה צריך לנצח אלופים'".

לדעת גלעדי, המשחק הספציפי הזה היה "סיום של מסע שהחל ב-1967, כשמכבי הגיעה לראשונה לגמר גביע אירופה למחזיקות גביע. טל ברודי שינה את המשחק: הוא זה שאמר ראשון 'אפשר לנצח'. הוא הגיע למשחק ב-1977 24 שעות לפני כן, ממיטת אביו החולה בארה"ב, ואז לא טסו במחלקה ראשונה. ובאימון האחרון הוא נעמד על קו העונשין ואמר: 'אני עכשיו קולע 10 מ-10 בעיניים קשורות', והוא עשה את זה. גם המאמן של וארזה אמר: 'ברודי וון דיס גיים'.

"אי-אפשר להגיד שידענו בזמן אמת שאנחנו עושים את זה, הרי אי-אפשר היה לדעת כיצד זה יסתיים, אבל הייתה תחושה של התעצמות. יש בארכיון רשות השידור קטעים מופלאים: צילמנו את התדריך לפני המשחק ואת 'דברי הציונות' שרלף קליין ושמעון מזרחי וטל ברודי נאמו לשחקנים כדי לחמם אותם, וקליין אומר שם: 'Let everybody know that Maccabi can take this cup'. אני הייתי בסך-הכול השדר, אבל זה שסיפר את עלילות הניצחון ההיסטורי. מה זו היסטוריה? כשהתרבות משתנה. וביום הזה התרבות הישראלית השתנתה. באותו רגע הסתיימה תרבות ה'הפסד בכבוד'".

לימים הפך גלעדי, אז ראש מחלקת הספורט ברשות השידור, לפיגורה משמעותית בעולם הספורט הבינלאומי, כחבר הוועד האולימפי וכסגן נשיא NBC האמון על המשדרים האולימפיים בארה"ב, "אבל גם היום, כשאני מספר לחברים מהעולם על הגביע הזה, רואים את החיוך שלהם. הם מתרגשים מהסיפור על קבוצה ממקום נידח שבאה משום מקום ולוקחת את גביע אירופה בשנייה האחרונה, בנקודה הפרש. היום זה נראה לנו מובן מאליו, אבל אז זה היה טהור מאוד. ראיינתי אחרי המשחק את רלף קליין, שאמר: 'אני לא חושב שזה יקרה עוד פעם'. מאז השנים עוברות ומצפים ממכבי כל שנה להגיע למעמד הזה. אבל אז לכולם הייתה תחושה של חד-פעמיות".

"אישית, חשתי שהעולם חרב"

יורם ארבל, שדרן ספורט בערוץ 2, שידר את הידיעה הראשונה על ההתנקשות ברבין, 4 בנובמבר 1995

יורם ארבל הגדיר פעם את השידור שבו הכריז על ההתנקשות ביצחק רבין "הרגע החשוב ביותר בקריירה הטלוויזיונית" שלו. "מבחינה אמוציונלית, זה לא דומה לשום דבר אחר שעשיתי", הוא אומר היום, "אתה נמצא בתוך צומת מרכזי כל-כך, בזמן שאישית אתה חש שהעולם חרב. ללא ספק באותו יום חשתי את התחושה הכי כבדה שהייתה לי אי-פעם בחיי המקצועיים". לימים, מסביר ארבל, השידור הזה פינה את מקומו בתודעה הלאומית לטובת הודעתו המצמררת של איתן הבר על מותו של רבין. "ההיסטוריונים של התקשורת זוכרים את השידור שלי, ואני ודאי זוכר, אבל בציבור זה נדחק הצדה, ואין בלבי על כך".

ארבל נקלע למעמד הזה לגמרי במקרה: "באותו יום הגשתי כדרכי את 'הדקה ה-91', וכשסיימנו את התוכנית, העורך אמר לי שהיו יריות בעצרת השלום בכיכר ושרבין נפגע. לא היה לנו קשר לחברת החדשות, ניסינו ליצור עמם קשר, ובסופו של דבר, הוחלט שאני פורץ לשידור. אני לא זוכר את הנוסח המדויק. אם אני זוכר נכון אמרתי שרבין נפצע מירי על-ידי מתנקש יהודי. ידענו שהמצב אנוש, אלה השמועות שהגיעו אלינו, אבל לא אמרנו שהוא נפטר, אלא חיכינו, ואז הגיעה ההודעה של הבר".

עבור ארבל "כל האירוע קצת מעורפל, כי כולנו היינו במצב של הלם. פעלנו כמו מכונות, הרי זה היה דבר שלא ייאמן. עבורי זה היה מקרי לגמרי - הייתי האיש שהיה באותו רגע במקום, לא היה מישהו אחר, ואי-אפשר היה להזעיק מגיש מחברת החדשות".

ארבל נזכר באירוע נוסף שבו נקלע לשידור היסטורי - 5 ביוני 1967, פרוץ מלחמת ששת הימים: "כבר לא הייתי איש חדשות, אבל הוזעקתי לתגבר את המערכת ונפל בגורלי לשדר את פתיחת המלחמה. זו הייתה תחושה אחרת לגמרי, אבל שם זו הייתה הודעה לקונית, וגם לא אמתית לגמרי, בעוד השידור ביום ההתנקשות ברבין היה סערת רגשות.

"השידור כשלעצמו לא שינה את חיי, אבל שינה את תפיסת הגורל שלי. לרבים מאיתנו רבין סימל תנועה קדימה, לכיוון שהאמנו בו וחשבנו שהוא טוב, והרצח גדע את התקווה. מלבד העצב, אני זוכר את היום הזה כמלא בתחושות תסכול איומות".

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"