הפרינט חי ובועט: העיתונות בסין ממשיכה בצמיחה המהירה

סין היא כנראה המקום היחיד בעולם שבו לעיתונות המודפסת יש דווקא עתיד ורוד ■ למרות המגבלות הפוליטיות, התעשייה מתפתחת בקצב מהיר ■ סקירה מיוחדת

בזמן שעיתונים מודפסים במערב נסגרים או מפטרים עובדים, העיתונות בסין ממשיכה בצמיחה המהירה שלה.

למרות שכל כלי התקשורת שייכים למפלגה הקומוניסטית הסינית ונשלטים על-ידה, התקשורת בסין שונה מאוד ממה שהיה מקובל לראות במדינות הגוש הסובייטי או בצפון קוריאה עד היום. בסין, מגוון הקולות, צורת ההגשה, קיומן של עיתונות חוקרת ועיתונות צהובה, ותחרות על קוראים - כולם מאפיינים של תקשורת כפי שמקובל לראות במערב.

קיראו עוד ב"גלובס"


ובכל זאת, אין מדובר בתקשורת חופשית במובן המערבי. כיצד ניתן להסביר פרדוקס זה? התשובה נמצאת ברפורמות שיושמו בסין בעשורים האחרונים וביכולת ההסתגלות המופלאה של העיתונאים למודלים עסקיים חדשים.

עד לתחילת הרפורמות ב-1978 היו בכל סין פחות מ-200 עיתונים. כולם נראו אותו דבר ודיווחו בצורה דומה - שירי הלל למנהיגים, ביקורים רשמיים וכדומה. פשע, שריפות וניוז כללי לא דווחו.

כל יחידות העבודה היו מנויות על העיתון הרשמי של המפלגה, "יומון העם" (רן-מין רי-באו - Renmin Ribao), ואנשים היו מצופים לקרוא אותו. מי שלא קרא, היה שומע את אותן הכותרות שהוקראו ברמקולים בשטח המפעל.

הטלוויזיה הממלכתית, CCTV, מיחזרה את כותרות הבוקר בדיווחי הערב שלה. כמובן שלפני עידן האינטרנט לא היו מקורות מידע אלטרנטיביים, ומה שלא דווח, לא היה "קיים".

התקשורת הממסדית - העיתונות והרדיו, ויותר מאוחר הטלוויזיה - נתפסה בסין הקומוניסטית כ"גרון והלשון" של המפלגה. כך היה עוד לפני הקמת הרפובליקה העממית הסינית ב-1949 בראשות מאו דזה-דונג, באזורים שהיו נתונים לשליטת הקומוניסטים בזמן מלחמת האזרחים, וכך ביתר שאת עם תפיסת השלטון בכל המדינה.

במיטב המסורת הלניניסטית, הקומוניסטים הסינים ראו בעיתונות לא רק כלי אינפורמטיבי (או נותן שירות) אלא בראש ובראשונה כלי חינוכי, שנועד לרומם את התודעה המעמדית של האזרח ולהסביר לו את מדיניות המפלגה.

אמנם במקור תפקיד העיתונאי כלל גם את משימת איסוף תגובות העם למדיניות הממשל, כדי שהמנהיגים יוכלו ללמוד מכך - מעין פיבדק חוזר - אבל זרימת המידע התבצעה בעיקר בכיוון אחד: מן המפלגה לעם.

כל העיתונאים היו חייבים לדווח מה שמחלקת הפרופגנדה של הוועד המרכזי של המפלגה קבעה. כך עד היום, העורכים הבכירים של סין-חואה (Xinhua), סוכנות הידיעות הרשמית של סין, מקיימים שתי ישיבות יומיות עם פקידים בכירים של מחלקת הפרופגנדה ודנים במה וכיצד לדווח. בסין המילה "פרופגנדה" מעולם לא הייתה בעלת קונוטציה שלילית, אלא הייתה דומה למילה "מידע".

עידן הרפורמות

החל מ-1978, עם חזרתו של דנג ס'יאו-פינג לעמדה מרכזית בהנהגה, סין החלה לבצע רפורמות מקיפות בכלכלה, בחקלאות ובתעשייה, והחלה להיפתח לעולם, ואת התוצאות רואים כיום - סין היא הכלכלה השנייה בגודלה בעולם.

כדי להקל על הקופה הציבורית, הממשל גם החל לקצץ בהדרגה בסובסידיות לכלי התקשורת, שהחלו להבין שהם צריכים להיות כמו במערב, כלומר להרוויח את לחמם בעצמם ממכירת עיתונים (ולא ממנויים שמוכתבים מלמעלה) ומפרסומות.

במקביל החל שוק הפרסום להתפתח, גם כי נוצר המדיום שבו ניתן לפרסם, וגם כי התהוו הלקוחות - החברות העסקיות. למרות שהממשל לא התיר את הרסן הפוליטי - התקשורת היא עדיין שופרה של המפלגה הקומוניסטית - ובכדי לשרוד העיתונים הבינו שהם חייבים לשחק לפי כללי ביקוש והיצע.

זוהי הסיבה להיווצרותו של מודל היברידי ייחודי לסין - מסחור ללא ליברליזציה פוליטית, והיות התקשורת חצויה בין תכתיבי השוק ותכתיבי המפלגה, כהגדרת חוקרת התקשורת הסינית ג'או יואה-ג'ה.

בנוסף, הממשל התיר הקמת כלי תקשורת חדשים ברמה המקומית (עיתונים של הפרובינציה ושל עיר) ועל-ידי גופים ממשלתיים ומכוני מחקר. כך, למרות שבסופו של דבר אין כלי תקשורת סיניים פרטיים במובן המערבי (כולם שייכים לגוף ממשלתי זה או אחר, במידה שונה של שרשור), להלכה ההבדל בין העיתונים השונים הוא עצום. קודם כל, השפה השתנתה לגמרי, ובמקום דיווחים משמימים על ביקורים רשמיים, השפה קולחת, ונוצר דיווח עיתונאי אמיתי (וגם לא מעט עיתונות צהובה).

העיתונאים השתנו גם הם. לצד שליחים בשירות המפלגה בלבד, ישנם לא מעט עיתונאים חוקרים אמיצים שחושפים שחיתויות, ולפעמים משלמים על כך בישיבה בבית סוהר. ישנם גם עיתונאים שלא מעניינת אותם אידיאולוגיה, לא בעד ולא נגד המפלגה, והם רואים בעבודה העיתונאית פרנסה ותו לא.

התפוצצות מידע

התחרות הגוברת בין כלי התקשורת השונים והצורך להקשיב לא רק למפלגה אלא גם לצרכן (אף זה מושג חדש) יצרה בהכרח בידול בין העיתונים. כך למשל, יש כיום עיתונים ומגזינים הפונים לצעיר היאפי העירוני, שמתעניין באופנה ובמותגי יוקרה. ישנם שמדווחים על טכנולוגיה וכאלה שמוקדשים לטיולים ופנאי. יומון העם עדיין נקרא על-ידי פקידי המפלגה ועל-ידי חוקרים מהמערב שמעוניינים לדעת את עמדת ההנהגה בנושאים שונים.

ב-2009, יומון העם הקים עיתון חדש בשם "גלובל טיימס", שהפך למעין המהדורה הבינלאומית שלו, והוא יותר פתוח למגוון דעות. לאחרונה ה"גלובל טיימס" אפילו פירסם מאמר שמבקר - בעדינות, יש לציין - את מדיניות התמיכה של סין בצפון קוריאה.

קמו עיתונים וכתבי עת שמוקדשים לכלכלה ופיננסים, וישנם עיתונים כמו "Southern Metropolis Daily" שמתמחים בעיתונות חוקרת. בסך-הכול ישנם כיום לפחות 10 עיתונים שמדפיסים יותר ממיליון עותקים ביום כל אחד.

התוצאה של כל הרפורמות האלה, ותחילת הקמת האינטרנט ב-1993, הייתה התפוצצות מידע חסרת תקדים. לאחר 3 עשורים של רפורמות יש בסין כמעט 2,000 עיתונים - יותר מפי עשרה מ-1978, וקרוב ל-10,000 כתבי-עת (9,884).

מספר העיתונים המודפסים בשנה צמח באותה התקופה כמעט פי ארבעה, מ-12.78 מיליארד עותקים ל-46.74 מיליארד בסוף 2011 (עלייה של 3.4% לעומת 2010) - כלומר כ-128 מיליון עותקים מודפסים בסין בכל יום.

על-פי הערכות, בשנת 2012 מספר העותקים המודפסים כבר עבר את ה-50 מיליארד.

מתוך 100 העיתונים הנמכרים ביותר בעולם, רבע הם עיתונים סינים. להררי הנייר האלה מצטרפות כ-270 תחנות טלוויזיה אזוריות ומקומיות וכ-250 תחנות רדיו. אגב, הרדיו הבינלאומי הסיני מפעיל גם אתר בעברית, והתקשורת הסינית בכללותה מתעניינת מאוד בישראל.

בניגוד לימים שלפני הרפורמות, רוב כלי התקשורת האלה כבר לא מקבלים תקציבים מהממשל, ובניגוד למערב, עיתונים בסין עושים חיל מבחינה פיננסית.

לדוגמה, ההכנסות של עיתונים וכתבי-עת מפרסום בלבד עלו מ-6.66 מיליארד דולר ב-2010 ל-8.34 מיליארד דולר ב-2011 ועוד ל-10.27 מיליארד דולר ב-2012. המספרים האלה אמנם עדיין קטנים מהמערב, אבל הם צפויים להמשיך לצמוח בשל הגידול הכללי בשוק התקשורת בסין.

אחד המאפיינים של התקשורת הסינית, השונים מן המוכר מהעולם המערבי, הוא המשך הגידול המקביל הן של הדפוס והן של המהדורות הדיגיטליות, כלומר האינטרנט לא גורע מרווחי הדפוס.

בסוף 2012 היו בסין 564 מיליון גולשים. המספר מרשים, אך מדובר באחוז חדירה של פחות ממחצית האוכלוסייה. כך, שלמרות שמרבית העיתונים וכתבי העת בסין מחזיקים אתרי אינטרנט מצליחים, מספר העיתונים המודפסים ממשיך לצמוח, בין השאר בשל היעדר גישה למדיה דיגיטלית בכל רחבי סין, מה שמאפשר מרחב למגוון רחב של כלי תקשורת (יש לציין כי הטלוויזיה היא עדיין המדיום המועדף של הסינים וגורפת את רוב תקציבי הפרסום).

אם הכסף מפרסום לא מספיק, אז ניתן לפנות לדרך של הנפקה. כך עשה יומון העם, כאשר גייס 225 מיליון דולר בהנפקה לציבור של האתר שלו באפריל 2012.

רשת סין-חואה, הקול הרשמי של סין, הגישה בקשה בינואר להנפיק את אתר החדשות שלה.

הממשלה השקיעה מאמצים רבים וכסף רב בקידום העמדה שלה בזירה הבינלאומית, דרך עיתונים ושידורי טלוויזיה באנגלית, וצעדים אלה הם חלק מאסטרטגיה עקבית של הממשל הסיני להגביר את "הכוח הרך" של סין ולהעלות את הפרופיל של התקשורת שלה בעולם.

העיתונות המודפסת בסין

* הכותב הוא יועץ בנושא תקשורת וניו-מדיה בסין.