שטייף לא מתאפקת, וחבל

אם ייימצא שרוזן עבריין מין, נדע. על אופיה של שטייף אנחנו למדים מדי יום

לרגע אחד נחמד נדמה היה לי שהנה הכול מסתדר, על אף הדם על הקירות, על אף המתקפה האנונימית הכעורה. זה קרה לקראת סיומו של הפאנל המרתק שהתקיים היום (ב') במכללה למינהל בעקבות פרשת עמנואל רוזן, בהשתתפות הדס שטייף, כתבת הפלילים של גלי צה"ל, עו"ד רוויטל סוויד, דן שילון, גדי סוקניק, ד"ר דליה לירן-אלפר (מומחית לחקר המגדר בתקשורת) וד"ר רותי לזר (מומחית למשפט פלילי ומגדר).

קיראו עוד ב"גלובס"


ממש רגע לפני הפיזור, קם סטודנט מהמכללה ושאל את שטייף מהו הגבול שבו תהיה מוכנה לקחת צעד אחורה, להניח למשטרה לעשות את עבודתה, כלומר: לחקור. "זה מאוד ברור", ענתה שטייף, "ברגע שהמשטרה התחילה לחקור, אני את שלי עשיתי".

יפה. סוף סוף - גם אם באורח מעוות לחלוטין - ראיתי כאן תמונה מתקבלת על הדעת: יש תלונות, יש מתלוננות שהולכות איתן למשטרה, יש משטרה שחוקרת - ויש עיתונאים שמתבסמים בחלקם, ובצדק, בדחיפת הגלגל. מעולה.

אלא שאז קמה סטודנטית, שואלת אחרונה בהחלט, ותהתה: הכול כל-כך מעורפל, היינו רוצים לדעת - מה בעצם הוא עשה, עמנואל?

שטייף, שזה עתה סיימה להבטיח כי היא מפנה את הבמה למשטרה, ענתה לה מיד את התשובה-שלא-תיאמן הבאה:

"אני אגיד לך. עדות אחת מדברת על זה שעמנואל רוזן התחיל עם בחורה שהייתה מפיקה שלו ברדיו 102FM, והוא הגיע אליה הביתה. שימו לב שכל העדויות מדברות על זה שהוא משיג טלפונים ואז מגיע הביתה, פולש להן לפרטיות.

"היא פתחה את הדלת, היה לה בן זוג שלא היה באותו זמן בבית. רוזן התחיל איתה, שלח ידיים. היא הרגישה שהיא תיכנע לו, כי הוא היה הבוס שלה. הם שכבו. היא אמרה לו לא קודם, אבל לא באותו זמן. וזה חזר על עצמו, גם כאשר היא עברה דירה.

"כמה זמן לאחר מכן, אבא שלה צלצל אליה ואמר לה שרוזן מכין עליו כתבה שתהרוס את חייו. היא התקשרה לעמנואל רוזן וביקשה שלא יעשה את הכתבה. אז הם נפגשו, ועמנואל אמר לה שהוא לא יעשה את הכתבה, אם הם ישכבו בכל מקום וזמן שהוא ירצה. היא הסכימה אבל לא עמדה בזה והקיאה. והוא פרסם את הכתבה על אבא שלה. זה המקרה הכי חמור, אבל יש עוד".

אין לי שמץ מושג אם הסיפור הקשה והדוחה הזה אכן יתברר, בסופו של דבר, כאמת. אלא שכמה דברים ברורים כבר עכשיו: 1. הסיפור מציב את רוזן בעמדה של אנס וסחטן מיני. 2. הסיפור נבדק, ממש ברגעים אלה יש להניח, על-ידי משטרת ישראל.

מדוע שטייף לא הייתה מסוגלת להתאפק ושיתפה אותנו בו, גם לאחר שהמשטרה כבר החלה בחקירתה? מדוע לא הייתה יכולה לענות לסטודנטית: "הצטברו אצלי סיפורים קשים, אבל המשטרה חוקרת אותם, ואני מעדיפה לא להתערב?"

אם יימצא - בחקירת המשטרה, אחר-כך בבית המשפט - שעמנואל רוזן הוא אכן עבריין מין מתועב, נדע על כך בקרוב. על אופיה של הדס שטייף אנחנו למדים מדי יום, מדי שעה. היא יכולה לייבב שעות שתוקפים אותה, שכל הקולגות קנאים (ורק גדי סוקניק גיבור, נניח), אבל האמת שהיא פשוט לא יודעת להתאפק ופוגעת לא מעט בקמפיין שלשמו יצאה אל הדרך. הדלי כבר שם, והוא מלא. זה עדיין לא אומר שמוכרחים לבעוט בו.

אם המטרה היא להביא לדין את עמנואל רוזן, ולדאוג שפרקליטיו לא יוכלו להיאחז בחוזקה בטענות על גזר דין ציבורי-תקשורתי מוקדם, הדרך לשם חייבת לעבור בחדילה מלאה של האשמות אנונימיות. זה זמן המשטרה. די לברבורים האנונימיים, הפייסבוקיים, על מעשי אונס והטרדה. זה זמן הראיות וגיבוש כתב אישום.