"האדם העובד" מרים ראש: העובדים שהתאגדו מדברים

הרגע שבו מבינים שמותר וצריך להילחם על הזכויות; הספקנות של הקולגות; הלחץ מצד ההנהלה; והמחיר האישי ■ מנהיגי הוועדים החדשים מסכמים שנתיים סוערות של מאבקים, תסכול והרבה תקווה ■ מרימים ראש, גרסת העבודה המאורגנת

הם צעירים, נמרצים, הורים לילדים קטנים, חלקם לקחו חלק במחאה החברתית, אחרים הסתכלו עליה מהצד והזדהו. אבל כולם מסכימים שהיא חלחלה ובסופו של דבר גרמה להם לקום וליזום התארגנות עובדים במקומות העבודה שלהם.

התארגנות עובדים כזו אינה דבר מובן מאליו. בשונה מהוועדים החזקים במשק, אותם מוקדי כוח של המגזר הציבורי, המתאגדים החדשים פועלים בשדה תודעתי אחר, זה של השוק החופשי. הם עובדים בחברות שלנגד עיניהן עומדת שורת הרווח; שמתגמלות את העובדים לפי ביצועים; שמסוגלות לפטר באותו הינף יד שבו הן חותמות על הבונוסים. בשונה ממנהיגי העובדים החזקים במשק, מובילי ההתאגדויות החדשות פועלים בסביבה שבה מקום העבודה אינו מובטח לנצח, סביבה שבה אפשר לפגוע בהם בקלות יחסית.

"עד לא מזמן התפיסה הרווחת הייתה שאין צורך בהסכמים קיבוציים, שאני יכול להתקדם אם רק אזום ואהיה נורא מוצלח", מסבירה ניצן תנעמי, חברת הנהגת ארגון כוח לעובדים, שקם לפני שנים ספורות כדי לאגד עובדים שלא רצו להתארגן בחסות ההסתדרות. "היום", היא ממשיכה, "העובדים מבינים שללא יחסים קיבוציים הם נשארים מאוד מוחלשים".

התוצאה: בעשרות מקומות עבודה הוקמו בשנתיים האחרונות התארגנויות חדשות בליווי כוח לעובדים וההסתדרות. "שנת 2013 מסתמנת כשנת הפריחה של התארגנויות עובדים", מדווח ראש האגף המקצועי בהסתדרות, עו"ד אבי ניסנקורן. "צריך המון אומץ כדי לעשות מהלך כזה. אתה רואה אנשים חדורי אמונה, שמוכנים לקחת את הגורל שלהם בידיהם".

בשנתיים האחרונות מתפקדים ההסתדרות וכוח לעובדים בעיקר כמפיקים: הם מארגנים לעובדים אוטובוסים, חולצות, כובעים להפגנות, ומספקים ליווי משפטי וייעוץ תקשורתי.

מיהם אותם יו"רים צעירים וחדורי מוטיבציה? מה גרם להם לצאת למאבק? איך הם מתמודדים מול ההנהלה? והאם זה היה שווה את כל הטרחה? התשובות לפניכם.

ברק לוי | פלאפון

"מי שיגיד לך שהוא לא פוחד - משקר"

ברק לוי הפך לחצי-סלב. אולי לא מכירים אותו בפניו, אבל שמו כמי שהוביל את עובדי פלאפון לנטוש את העמדות, כאילו היה החלילן מהמלין, כבר מוכר. את מעמדו המתוקשר חייב לוי לא רק להתנהלות שלו עצמו, אלא גם לזו של ההנהלה, שטיפלה בהתארגנות באופן שגרם להחרפת המאבק עד שהגיע לדיון מתוקשר בכל כלי התקשורת.

"בשנים האחרונות היו גלי פיטורים בפלאפון", לוי משחזר את רגע ההתעוררות, "ואחרי הגל האחרון דיברתי עם שני חבר'ה אצלנו בהנדסה ואמרנו שצריך לעשות מעשה. התחלנו לגשש מה עושים. נפגשתי עם הוועד של בזק והיפנו אותנו להסתדרות. התחלנו להתגלגל".

שני המצטרפים הראשונים הגיעו מהר מאוד למסקנה שזה לא בשבילם. לוי חבר לעובד אחר בחברה, איתמר אביטן, והשניים התחילו לגייס חברים. הכול, כמובן, נעשה בחשאיות. כשהגיעו לכמה מאות חתימות החליטו שאין עוד מקום למסתורין ותכננו לצאת למהלך פומבי. ההנהלה, כפי שעולה מפרוטוקול הדיונים בבית הדין לעבודה, חשבה אחרת.

כך, למשל, מסופר שם על מה שקרה ביום השני להתארגנות הגלויה: "בסביבות השעה 06:16 בבוקר", נכתב ברקע לפסק הדין, "הופץ לעובדי החברה מייל בלתי חתום בזה הנוסח: 'שלום, בעת הזו מופעלים לחצים על עובדים להצטרפות בהולה להסתדרות. לתשומת לבך, חתימה על טופס הצטרפות מהווה הוראה אוטומטית לניכוי של מאות שקלים משכרך בשנה. הצטרפות להסתדרות תגרום לחברה ולנו העובדים נזק אדיר ולפגיעה ביכולת התחרותית שלנו מול המתחרים. אנא שקול בכובד ראש והימנע מפעולה חפוזה בטרם קיבלת את כל המידע'".

תכתובות מייל שונות בין מנהלים לעובדים, שנחשפו באותו פסק דין, מראות את התחושה שניסתה ההנהלה ליצור: ההתאגדות תפגע בחברה, ובוודאי בשוק התחרותי שבו היא נמצאת.

"אני זוכר שקיבלתי טלפון מעובד שבכה לי שהסמנכ"ל בדרך למוקד שלהם", לוי משחזר את הלחץ על העובדים. "זו שיחה שעשתה לי מפנה בחיים: ברגע ששמעתי בחור בן 40 פלוס בוכה בטלפון מרוב פחד, הפכתי למישהו אחר. אמרתי לו: תקשיב ידידי, אתה בחור בוגר, זכותך להתאגד. מי זה הסמנכ"ל הזה שמגיע אליך? עוד בן אדם. הוא לא יכול להחליט על החיים שלך ושלי ולא על אף אחד. זכותך לעשות עם ההחלטה שלך מה שאתה רוצה. אני זוכר את השיחה הזו עד היום: הרגשתי אותו נמתח בטלפון, מרים את הראש".

ההנהלה לא ויתרה, והסיפור הגיע עד לבית הדין לעבודה, שנתן פסק דין תקדימי, האוסר עליה - ועל כל הנהלה, למעשה - להתערב בהתאגדות של עובדים.

במקביל הכריזו העובדים על סכסוך עבודה ועל החרפת הצעדים, כולל נשק יום הדין: שביתה ללא הגבלת זמן. "אנשים לא האמינו", משחזר לוי, "אמרו, ברק השתגע. אבל עשינו הערכה והבנו שנוכל לחזק את האנשים. עופר עיני לימד אותי שיטה איך 'לתדלק' את האנשים".

תומר חובשי | מחסני חשמל

"מי שמקים ועד צריך פסיכולוג צמוד"

יום אחד התעורר תומר חובשי וראה שהשכר שלו ושל חבריו אנשי המכירות עומד לרדת. "זאת לא הייתה הורדת שכר ישירה", הוא משחזר, "פשוט, אחרי שאלקטרה רכשה אותנו הם התחילו להשוות אותנו לאנשי המכירות של שקם (בבעלות אלקטרה, ה' מ'), שם אנשי המכירות הם גם מחסנאים שצריכים להוציא לך את הסחורה. כתוצאה מזה מכרנו פחות, וזה הביא לירידה בשכר".

חובשי פנה להנהלה, ובד בבד פנו אליו עובדים גם מסניפים אחרים, שידעו שיש לו "מילה מול המערכת", אבל מהר מאוד, לדבריו, הוא גילה שההידברות אינה עומדת להיות קלה. "היו שתי אפשרויות", הוא משחזר, "לעשות כמו חברים מאוד טובים שלי שלקחו את הרגליים ועזבו; או לנסות להקים ועד ולדאוג לתנאים שלנו".

חובשי פנה להסתדרות והחל את החתמות העובדים - בסתר, כמובן. כשהצליח להשיג חתימות בהיקף של 50% מעובדי מחסני חשמל הגיש את הטפסים להנהלה, בצירוף בקשה לשבת למשא ומתן.

"ההנהלה ניסתה להסביר לנו בדרכים שונות למה אצלנו לא צריכים ועד", הוא מספר על התגובה. "בישיבות מנהלים היה לי קשה מאוד: מנהלים, חברים קרובים שלי, לא רצו לשבת לידי, פחדו ללחוץ לי את היד. מי שרוצה להקים ועד צריך פסיכולוג צמוד. אם בן או בת הזוג לא תומך במהלך, זה קשה מאוד".

לגופו של עניין, ההנהלה טענה כי שליש מעובדי מחסני חשמל אינו יציג, שכן השליש אמור להיות מתוך כלל עובדי אלקטרה. הנושא עמד למבחן בית הדין לעבודה, שכעבור כחודשיים פסק לטובת העובדים, והטיל קנס של 180 אלף שקלים על הנהלת אלקטרה.

בעקבות הפסיקה נהנה חובשי מגל נוסף של חתימות, ובימים אלה נשלח להנהלה מכתב חדש, הכולל גם את כל החתימות החדשות. "כדי שלא יוכלו להיות להם שום טענות", הוא מסכם.

מיה יניב | סלקום

"אנחנו לא דורשים שום דבר שלא מגיע לנו"

לפני שלושה חודשים החליטה מיה יניב, רק בת 31, אם טרייה, לקחת על כתפיה את עתידם של 3,200 עובדי סלקום. זה קרה כאשר יניב חזרה מחופשת לידה וגילתה שבמסגרת שינויים שנעשו בעקבות מיזוג סלקום ונטוויז'ן, היא עוברת לתפקיד עם תנאים פחות טובים. יניב החליטה לא לחכות לגזירות אחרות שעלולות לנחות עליה ועל חבריה כחלק מהמיזוג, והחלה לגייס עובדים על מנת להקים ועד יציג.

- את אמא טרייה, עובדת בשוק מאוד תחרותי. לא נראה לך קצת מסוכן להקים ועד?

"לא. כולם מאוד תומכים: בעלי עומד מאחוריי, אפילו שלא פשוט לו; וגם ההורים תומכים - אמא שלי מטפלת בתינוק ולפעמים אני מגיעה אליה באחת בלילה לקחת אותו. הם מכירים אותי ויודעים שכשאני מציבה מטרה, אני מגיעה אליה. אני לא נותנת לכל מיני משחקי מצפון להשפיע עליי. אני לוקחת את זה בפרופורציות: זו תקופה, כשהילד יהיה יותר גדול אני אקדיש לו את הזמן שלו. כשהוא יראה מה עשיתי, אני בטוחה שהוא יהיה גאה בי. חוץ מזה, לפעמים אני פשוט יושבת מול המיטה שלו שעתיים, ורק מסתכלת עליו".

מלווים בתמיכת ההסתדרות יצאו יניב וחבריה למסע החתמה הנדרש. זמן קצר לאחר מכן קיבלו שישה מחברי הוועד מכתבי זימון לשימוע. בין לבין התקבל פסק הדין התקדימי בפרשת אלקטרה, שם חויבה ההנהלה בתשלום פיצוי של 180 אלף שקלים על פגיעה בהתארגנות, ובאופן פלאי מכתבי השימוע נמשכו בחזרה.

אבל זה לא נגמר שם: כשיניב וחבריה פיזרו פלאיירים שמסבירים לעובדים מדוע חשוב להם להתאגד, הופצו בחברה באופן אנונימי פלאיירים שמסבירים מדוע לא כדאי לעובדים להתארגן. "לא תודה, כבר הסתדרתי", אמרה הכותרת, לצד תמונה של גילה אדרעי, שהפכה בציבור הישראלי - בצדק או שלא בצדק - לסמל הוועדים הכוחניים. בין היתר, נכתבו שם מסרים כמו "התערבות חיצונית ביעדי החברה זו פגיעה בחברה! ואם להסתדרות לא יתאים שנמכור גלקסי 4?", ולבסוף, למי שלא הבין, השורה התחתונה אינה מותירה מקום לספק: "אומרים לא לוועד בסלקום נטוויז'ן".

"בכל מחלקה יודעים להפחיד בצורה אחרת, אבל הקו הוא אחד: למכור לעובדים מסר שהוועד יהרוס את החברה. האמת היא שונה לחלוטין: אנחנו אוהבים את החברה וחרדים להצלחתה. אין לנו רצון להעמיד את סלקום במצב מביך. סלקום זה הבית שלי. כל מה שאנחנו רוצים זה להכניס קצת איזון: לא הגיוני שמנכ"ל שלוקח בונוס של 1.3 מיליון שקל שולח חמישים עובדים הביתה".

רוני רז | כלל ביטוח

שיבינו שגם העובדים הם חלק מהארגון"

באחד מימי שישי ב-2012, ישב רוני רז בקפה בפרדס חנה עם חבר, שהוא עצמו בוועד של עובדי דיסקונט. המצב רע אצלנו, רז שטח בפני החבר, יש שחיקה בתנאי השכר, החברה כבר לא מוציאה את העובדים לסופ"שים ולצ'ופרים, והכי חמור - ישנו חשש (כפי שהיה באותו זמן בדיווחים בעיתונות הכלכלית) שפעילות החברה תימכר בלי שידאגו לזכויות העובדים. החבר שמע והציע לרז להפגיש אותו עם עורך הדין בני כהן, שמלווה את בנק דיסקונט. אחרי הפגישה הזו החל כבר תהליך ההתארגנות.

- ככה, במקרה? לא הרגשת שזה גדול עליך?

"לא. זה נראה לי פינאטס. אני עושה מלא תפקידים רוחביים, מכיר את כל המנהלים, ולא נראה לי שזה ביג דיל. ברור שהיה לי חשש. אבל גיליתי שההסתדרות רחוקה מהתדמית שלה. מלא חבר'ה צעירים, עורכי דין".

הם התחילו לפעול בחשאיות וגייסו כאלף חתימות בתוך יומיים: "הייתי נכנס למחלקה, אוסף 50 איש, ומהר מאוד היו לי מתוכם 45 חתימות, והייתי ממשיך הלאה למחלקה הבאה".

אלא שהתארגנות כזו קשה לשמור מתחת לרדאר לאורך זמן. ואז התחילה מלחמת התשה. פתאום, מתוך אלף החתימות, 300 עובדים ביקשו לבטל. רז עצמו זומן לשימוע לפני פיטורים וקיבל מכתב - מהלך שבסופו של דבר לא יצא אל הפועל.

גם כאן הגיע השינוי ממקום לא צפוי: תוך כדי המאבק הוחלף המנכ"ל, ולנעליו נכנס איזי כהן, שהוביל מהלך פיטורים שכלל, בין היתר, גם מנהלים שנלחמו בוועד. המהלך הזה, מספר רז, גרם לעובדים להבין שאין סנטימנטים: "הגיעו אליי מנהלים שנלחמו בי, שהודו שעשו טעות, ושכנעו את העובדים שלהם לחתום".

לאחרונה סיים לגייס את השליש הדרוש לוועד כלל ביטוח, ואז ביקשו עובדי כלל פיננסים וכלל מימון להצטרף: "אנחנו רוצים שינוי סדרי עדיפויות - פחות למנהלים ולבעלי המניות, שיבינו שגם העובדים הם חלק מהארגון".

- עם כל המחיר האישי, היה שווה את זה?

"בהחלט. המשפחה שלי מלווה אותי הרבה שנים בכלל ביטוח והם ראו איך בשנים האחרונות אני חוזר הביתה. הייתי הולך בכיף לעבודה ובשנים האחרונות אני חוזר עצבני. הם תומכים בי ב-150% ונותנים את כל הגיבוי שרק אפשר. שני הבנים הגדולים, החיילים, מעלים מדי פעם סטטוסים בפייסבוק בסגנון 'איזה אבא תותח'; הקטן, בן שמונה, מתגאה כשהוא רואה תמונה אבא בעיתון".

שמעון שטרית | סונול

"אנשים נעצרו, החליפו לנו מפתחות במשרדים"

לפני ארבע שנים, במפגש מנהלי תחנות של סונול, פגש שמעון שטרית קולגה ותיק שסיפר לו כי הוא מחתן את בתו, ושהוא צריך לקחת הלוואה מהבנק כדי לממן את החתונה. "נו", אמר לו שטרית, "אז תיקח הלוואה בבנק". "זו לא הבעיה", השיב החבר, "הבעיה היא שאני לא יודע אם אשאר בשבוע הבא בעבודה".

"בנקודה הזו", שטרית משחזר, "הבנתי שלאף אחד מאיתנו אין ביטחון תעסוקתי ושכולנו יכולים מחר לעוף הביתה".

לשטרית עצמו לא היה חסר דבר: היו תנאים טובים והוא היה עובד מצטיין, "אבל החלטתי שאי-אפשר לשבת בחיבוק ידיים ולהגיד שאני בדימונה והכול בסדר איתי. החלטתי להקים התארגנות".

אחרי שהחתים שישים מנהלי תחנות הגיע שטרית להסתדרות. אז הם עוד לא כל-כך ידעו איך "לאכול" את ההתארגנות החדשה. וגם בהנהלה לא. "למחרת הודעתי למנהל האזורי שגייסתי שליש, כך שבעצם יש לי ועד. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. הוא אמר לי, שמעון, אני אוהב אותך, אתה בטוח שאתה רוצה שאני אגיד את זה להנהלה? אמרתי כן. למחרת הוא מגיע אליי עם פנים זעופות ומודיע לי שהוא עושה לי עכשיו שימוע. באותו יום ההנהלה ערכה שימועים במקביל לעוד 33 מנהלים, מאלה שחתמו". הנהלת החברה טענה בזמנו שמדובר בחלק מתהליך התייעלות ללא כל קשר להתאגדות, ובתגובה לראיון שנערך בזמנו עם שטרית ב-G, אף אמרה כי "התארגנות העובדים במקורה נבעה מתוך כוונה למנוע מהלך התייעלות שיזמה החברה".

שטרית יצר קשר עם ההסתדרות ועיני הבטיח להגן עליו, אבל בתמורה הטיל עליו משימה קשה - לגייס את השליש מקרב כל 1,700 עובדי סונול, ולא רק מקרב מנהלי התחנות.

שטרית ארז תיק ויצא לאסוף חתימות: "במשך שלושה ימים עברנו איש איש בחברה. החברה קראה למשטרה כדי לפנות אותנו, אנשים נעצרו, החליפו לנו מפתחות במשרדים. אחרי שלושה ימים גייסנו 950 חתימות". כשזה קרה, ההנהלה נכנעה והכירה בוועד. בהמשך הנהיג סכסוך עבודה, שביתה ליום אחד, ואחרי כן עיצומים במשך שישה ימים. כשזה הגיע לבית הדין העובדים נחלו הצלחה. שעתיים לאחר הפסיקה הודיע המנכ"ל דאז, תמיר פוליקר, על התפטרותו.

יונתן גולד | שנקר

"פתאום אנחנו חלק ממשהו"

לפני למעלה משנה החלה הנהלת שנקר בקיצוצי שכר בקרב המרצים מן החוץ, בהיקף של כ-25%. מחלקת האמנות הייתה האחרונה בסבב, אך כשההנהלה הגיעה להכריז על הקיצוץ, חיכתה לה הפתעה: יונתן גולד, מרצה מן החוץ במחלקה זה שלוש שנים, החליט לארגן את כל המחלקה.

הדיון היה סוער, ולאחריו המשיך גולד את הוויכוח מול ההנהלה, עד שגורם שם זרק אמירה בסגנון: "אם אין לכם ועד, אין עם מי לשאת ולתת". בנקודה הזו גולד החליט שהוא נוטל את המושכות: הוא פנה לכוח לעובדים והתחיל להקים את ההתארגנות. עד היום גייסו הוא וחבריו כ-150 חתימות.

השאיפות שלהם גדולות: "אנו הולכים על שינוי עומק רציני - לבטל את המעמד של מרצים מן החוץ, שהם בעצם עובדי קבלן, אין להם שום זכויות. כל ארבעה חודשים מסתיימת ההעסקה שלהם והם מועסקים מחדש. יש אנשים שמועסקים ככה עשרים שנה".

לשינוי התודעתי מאז המחאה היה חלק במהלך?

"לגמרי. ב-2007 חזרתי לארץ אחרי כמה שנים של מגורים בברלין, וקיבלתי שוק. הרגשתי שזה נהיה כאן דיר חזירים כלכלי. המחאה החברתית הכניסה לראש שחייבים שינוי".

- אבל הקמת ועד זה לא כמו להפגין ברחובות, משלמים מחיר על זה.

"ברור. זה בא על חשבון הכול, על חשבון עצמי - הפרודוקטיביות יורדת; וכמובן שגם על חשבון המשפחה, אם כי כולם מאוד תומכים".

- מה הציפיות שלך, בסופו של דבר?

"אני יודע שהמהלך הזה יעזור לשנקר להפוך למקום יותר איכותי: אם המרצה מן החוץ מרגיש יותר בטוח במעמד שלו, ולא רק עובד כנותן שירותים, איכות ההוראה תשתפר. אני חושב שגם חשוב שהמוסד יהיה ערכי והומניסטי: אתה לא יכול להוציא אנשים אחרי עשרים שנה בלי פנסיה".

הכתבה המלאה - במגזין G