הנמל ברוממה שבירושלים

סיפורה של רשות השידור - משל לשאיפות ההפרטה באשר הן

זקני רשות השידור מחייכים היום למשמע הביקורת הממשלתית העולה סביב נמלי הים. הם כבר עגנו בחוף הזה. כבר מאז קמה רשות השידור, ביקשו להעמיד לה תחרות "אזרחית", חופשית, אך פעם אחר פעם גורמים פוליטיים טרפדו את המהלך.

המוטיבציה לייצר אלטרנטיבה לשידור הציבורי צברה תאוצה ברגע שברשות קמו הוועדים הבלתי מנוצחים. ב-1987 הובילו ועדי רשות השידור להשבתה הגדולה בתולדות הטלוויזיה בישראל, ולטובת שיפור תנאיהם נותקה המדינה במשך כמעט חודשיים משידורים. במדינת ישראל הלכה והתחדדה ההבנה (שהתבשלה במהלך שנות ה-80) כי קום יקום הנמל החדש - ערוץ 2. הייתה זו אחת ההפרטות הישראלית הראשונות.

קיראו עוד ב"גלובס"


20 שנה אחרי הקמתו של הערוץ השני, וקצב הסחורות שמגיעות אל נמלינו, הצופים, רק הולך וגובר. הטלוויזיה שלנו מלאה מאי-פעם, והספינות עוגנות היום ב-3 ערוצים מרכזיים ובאין-ספור ערוצי תוכן בטלוויזיה בכבלים ובטלוויזיה בלוויין.

התחרות מורגשת, אך הרפורמה הדרמטית ההיא מ-1993 - אולי המשמעותית מאז תחילת השידורים מירושלים - כשלה. עדיין, מבלי ששמנו לב, מיליארדי שקלים מכספי הציבור ירדו לטמיון.

הסכמי עבודה פתלתלים

רשות השידור ספגה מהלומה משמעותית, אך התחרות כלל לא היטיבה עמה. היא לא סייעה לאיכות שידוריה ולא העבירה זרמי אדרנלין בעורקי אנשיה. הסכמי העבודה הפתלתלים והמורכבים של הגוף הציבורי לא איפשרו פירוק אמיתי של הוועדים, שבממשלה מאשימים אותם בתחלואי המדינה כולה.

לכן, עד היום הנמל ההוא ברוממה-ירושלים לא מגיע לכדי הבראה אמיתית. בעוד קמו לו מתחרים לרוב, לו עצמו - בשל הלפיתה הבלתי אפשרית של המדינה - לא ניתן הכוח להילחם בהם כשווה זכויות.

אז הוא נשאר על כנו, על 1,700 עובדיו והתאגדויותיהם, והזרמות הכספים הבלתי הגיוניות שלנו אליו. ההבדל המשמעותי היחיד הוא שלשביתות שמתקיימות שם עכשיו, אף אחד כבר לא שם לב.

גדר ההפרטה

לו רק היה מצבם של המתחרים החדשים שקמו בטלוויזיה מאז טוב יותר. לא רק שהמדינה לא השכילה אז לעשות טיפול אמיתי ברשות השידור ולהכינה לתחרות אמיתית, היא לא הצליחה לאפשר למי שקם אחריה להיות חופשי באמת.

על השחקנים החדשים שקמו הוטלו כל-כך הרבה מחויבויות רגולטוריות, כך שזה נראה היה כמו תחרות חופשית, אבל לא יותר מדי. המדינה, שכה מקדשת שוק חופשי, מופרט ותחרותי, ממשיכה עד היום להגות חוקים שלא היו מביישים את קומץ המדינות הקומוניסטיות שעוד קיימות בעולם. רק בחוק ההסדרים החדש מבקשת המדינה לקבוע את גודל חבילות הטלוויזיה בכבלים, עלותן, מהותן ותוכנן. ומתוך כל זה היא גם גוזרת קופון.

את היחס אל התקשורת הישראלית, של ממשל זו וגם של קודמיו, לא ניתן להשוות לאף מגזר אחר. מאז ומעולם היה זה יחס חשדני ואמביוולנטי, מצד אחד הרצון לפרק אותה, מצד שני לקיים אותה צמוד לחזה.

אך סיפורה של רשות השידור הישראלית (כמו של רבות אחרות בעולם) עשוי להיות משל לשאיפות ההפרטה באשר הן. ללא טיפול נכון בגוף הקיים, פרצה לה התחרות, שהייתה לא הוגנת ודורסנית, גם אם מוצדקת, ורוויית פגמים מולדים בקרבם של כל השחקנים בזירה.

במקרה זה של השידור בישראל, גם 20 שנה אחר כך, מלאכת ההפרטה הזו עדיין לא הושלמה. את המחיר של חסרונו של שידור ציבורי ראוי, ואת המחיר של שידור מסחרי ורב-ערוצי נאבק, משלם הציבור הישראלי. שם לפחות, עדיין לא הגענו לחוף מבטחים.