אמני כל העולם התאחדו: הביאנלה לאמנות תיפתח בוונציה בסוף השבוע

ביאנלה ה-55 לאמנות בוונציה נפתחת הערב לסיורים מוקדמים ותיפתח לקהל הרחב בסוף השבוע. תחת הכותרת השאפתנית "הארמון האנציקלופדי", מנסה אוצר-העל של הביאנלה, מסימיליאנו ג'וני, להכניס סדר במגדל בבל של לשונות האמנות, המתקבצים אליה מקצות תבל. הבחירה במטאפורה של "כל היידע שבעולם", ככותרת מאחדת של הביאנלה, מנסה לתאר את האתגר שעומד בפני האוצרים, למצוא מכנה משותף בין אמנים המציגים בביתנים הלאומיים של מדינות שונות, ומבקשים לייצג בעיקר את עצמם.

במהדורה ה-55 שלה, הביאנלה של ונציה היא עדיין מפגש הפסגה החשוב ביותר של עולם האמנות, ושאיפתם של עמים רבים להיכלל בה מעידה על הסטטוס הגבוה של השייכות ל"משפחת העמים התרבותיים", שהיא מייצגת. השנה משתתפות בביאנלה כ-90 מדינות וגופים לאומיים, ובין אחרוני המצטרפים, שזוהי שנתם הראשונה בתערוכה, נמנים איי הבהאמאס, איחוד האמירויות, ניגריה ומדינת הוותיקן (Holy See בלטינית).

"הסדנה" של גלעד רטמן

אין זה עניין של מה בכך שבסדר העדיפויות הכלכלי שקיים היום בארץ, ישראל עושה מאמץ להציב ביתן לאומי ייצוגי בביאנלה בוונציה. את ישראל מייצג השנה האמן גלעד רטמן (39), מהאמנים הבולטים בשנים האחרונות בארץ. רטמן נבחר על-ידי ועדה מיוחדת במשרד התרבות והוא מציג בסיוע משרדי התרבות והחוץ.

הפרויקט של רטמן, "הסדנה", באוצרותו של סרג'יו אדלשטיין, ראש המרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב, מציג סיפור מסע בדיוני. קבוצת אנשים עושה דרכה דרך מחילות תת-קרקעיות המובילות מישראל לוונציה, ופורצת לחלל הביתן הישראלי מבעד לרצפה. הקבוצה מקימה לעצמה בביתן סדנת עבודה, ואנשיה מפסלים את דמויותיהם בחמר שהביאו עימם מישראל.

המיצב שהקים רטמן משלב הקרנות וידיאו ופעולה מתועדת מרובת משתתפים. בשיחה עימו לפני היציאה לביאנלה אמר רטמן, שהמפגש האמנותי הוא אחד הכלים המפרים והחשובים ביותר לאמן יוצר.

"זו תנועה דו-כיוונית. צריך לחשוב לא רק על איך מוציאים אמנות ישראלית החוצה אלא גם איך מביאים אמנות טובה פנימה ויוצרים דיאלוג, בכל הרמות, בין אמנים ואספנים, מוזיאונים ותוכניות רזידנסי (תוכנית שהות ועבודה לאמנים - ח.פ.ר)".

התקציב שמעמידה המדינה לאמן הנבחר להציג בוונציה עומד על כמיליון שקל. רטמן, כמו קודמיו, מעיד שהתקציב מספיק לכמחצית מהפרויקט, כיוון שחלקו העיקרי מיועד למימון התפעולי של הביתן בתערוכה, שנמשכת חצי שנה. את שאר התקציב הנחוץ הוא מגייס בעזרת גלריה ברוורמן, המייצגת אותו ובסיוע תומכים.

יפעת בצלאל בארמון בוונציה

לצד התערוכה הראשית, מתקיימות בוונציה עשרות תערוכות לוויין משלימות, כחלק מהאירועים הרשמיים בעיר או ביוזמות פרטיות. אחת התערוכות המעניינות שמוצגות השנה במסגרת הרשמית של הביאנלה היא time-existance-space, ב"פלצו במבו".

האמנית הישראלית יפעת בצלאל מציגה בתערוכה את המיצב Personal Structures (תצורות אישיות), המורכב מרישומיה בעיפרון על גיליונות ענק ומעבודות וידיאו. למרות שהרישום הוא המדיום העיקרי של עבודתה, בצלאל מתמקדת בעיקר במיצבים מורכבים, בבריאת עולמות פרטיים, שאותם הציגה בשנים האחרונות בעיקר בחו"ל.

"הדימוי המרכזי שלי בתערוכה הוא בהשראת ציור 'הנאהבים' של מגריט. אחת העבודות נעשתה על-פי צילום ישן משנות ה-30, מופיעות דמויות של שומרים בישראל שלפני קום המדינה, רכובים על סוס כשראשיהם עטופים בבד, נגד יתושים כנראה, אך הם נראים כמו 'הנאהבים' עם הבד על פניהם.

"אני לא אמנית פוליטית אבל מאוד מעניין אותי מה שקורה לנו בארץ, לאור המלחמה הרדומה, שלא מורגשת במובהק באזורים המרכזיים בארץ. איך היא משפיעה על מערכות יחסים - איך המצב הישראלי משפיע על מי שאנחנו. ואני לוקחת את זה למקום גלובלי".

בצלאל חיה ביפו, עובדת בסטודיו ומלמדת, בין היתר, בבית הספר לאמנויות בתל-אביב. אולם בשנים האחרונות היא מסתובבת בעולם. בין היתר הציגה בתערוכה שהוקדשה לאליס בארץ הפלאות - אחד הנושאים המרכזיים ביצירתה, המופיעה בעבודותיה המפורסמות ביותר - תערוכה שהחלה בטייט ליוורפול ומשם נדדה להמבורג ולאיטליה.

"החלל שבו אנחנו עובדים הוא ארמון משפחתי ענק שהיה שייך למשפחה שתרמה אותו לשימוש באמנות", היא אומרת בשיחה עם "גלובס" מוונציה. "אני מציגה כאן בחדר שלם בארמון, שלושה רישומים המקיפים את החלל ועוד אחד שחוצה אותו. צבעתי את הקירות בכחול כהה מאוד ושילבתי יצירות וידיאו בנקודות שונות בחדר. אחת מהן על הדלת העתיקה ואחת מוקרנת על גבי הרישום הגדול ויוצר תעתוע".

ציוריה של בצלאל בכלי הכאילו-ילדותי, התמים של עיפרון על נייר, יוצרים תחושת ניגוד חד: מצד אחד היא מציירת באופן ריאליסטי-קלאסי, נאמנה למסורת אירופית של רישום הנראה כ"כתיבה תמה" של נופים או סצנות. מצד שני, נראה כאילו ציוריה פרומים בשוליהם, זולגים לעולמות סבוכים של יערות ומים, של קירות נעלמים ותהומות נפערים. האווירה הסוריאליסטית מתעצמת בזכות מידותיהן של יצירותיה, ההופכות מרישום על דף לחדרים שלמים.

"אני עוסקת בדלות החומר אך לא בדלות הטכניקה. אני באה מרישום קלאסי ועובדת בעיקר בעיפרון. "אין לי הסבר מדויק לכך, חוץ מההתרגשות שהעיפרון מסב לי. אני נהנית לעבוד עם העיפרון והתהליך הזה שבו אני מחזיקה את העיפרון ורושמת - יש בו משהו מרפא. "הצניעות של המדיום, שאין בו קשת צבעים, מאפשרת לי חופש", היא מתארת.

לשאלה אם גילה הצעיר הוא פרט משמעותי בתמונה הכללית היא משיבה: "המידע הזה כנראה מוסיף משהו אקזוטי לתיאור של האמנים, אבל אם לדבר בכנות, מה שמשמעותי יותר הוא אם העבודה מדברת בפני עצמה ואם היא עומדת במבחן הזמן".