טלי עומר לא הצליחה להזיל דמעה בהלוויית אמה, סופרת הילדים דבורה עומר, וגם לא בשבעה. כמו האם, היא שמרה על פאסון ועצרה כאב מפלח עצום. "אנחנו משפחה מאוד מאופקת. בקיבוץ לא נוגעים ולא מחבקים, גם לא בוכים. בלוויה, כשהורידו את הארון, הרגשתי קריעה נוראה בגופי. הרגשתי מה שאמא חשה כל השנים: יתומה".
עומר, 52, גרושה בשנית ואם לשתי בנות (17 ו-25), נולדה למשפחת אצולה תרבותית ישראלית. היא גדלה בקיראון, ולאחר מכן, כשהייתה נערה, עברה המשפחה לכפר מעש. אביה, שמואל, היה מנכ"ל תיאטרון הבימה, ואמה זוכת פרס ישראל שכתבה 90 ספרים, המעידים יותר מכל על הצורך שלה לחיות דרך כתיבתה. טלי, שנחשבת למומחית בתחום תקשורת לוויינית, תקשורת זרה ובניהול שידורים חיים, ברחה מחשיפה ומעולם לא התראיינה.
"אמי הייתה ביישנית ונחבאת אל הכלים. כל חייה לקחה איתה את ילדותה. היא התייתמה מאם בגיל 11, כשלא היה ברור כיצד היא מתה. אביה נישא שוב, והיא מצאה עצמה בודדה ולא רצויה. היא הייתה בטוחה שעוד רגע יסלקו אותה מהקיבוץ, כי כל הזמן אמרו לה 'ממך לא יצא כלום', 'את ילדה רעה', 'את כלום', 'את אפס'. היא סיפרה לנו שהמורה לציור קרע את ציוריה, בטענה שאינם שווים.
"אמרו לה גם 'את רזה מדי', 'השיער שלך חלק מדי'. למרות יופייה, בקיבוץ אידאל היופי היה חזה גדול יותר, שיער מתולתל, נשים מלאות יותר. היא תמיד הרגישה על תנאי, לא רצויה. כאילו אמרו לה 'תלכי מפה'. והיא לא הצליחה להבין איך אמה, שאהבה כל כך, נטשה אותה והתאבדה - כי זה מה שסיפרו לה. הכול היה לא בסדר בחייה, עד שפגשה את אבי, בגיל 17".
- להבנתך, מה היה עומק השבר שנשאה?
"אמא שלה נהרגה באימוני ההגנה הסודיים, המוצפנים מאת הבריטים. היורה הייתה גליה, המטפלת של אמי מבית הילדים, שהוברחה מהקיבוץ. כך, בן לילה, היא איבדה את האם ואת המטפלת האהובה. בלוויית האם הורו לה: 'אל תבכי. לא בוכים בלוויות'. איש לא הסביר לה מה קרה, וחוסר הוודאות והיעדר המידע היו נוראיים והשאירו פצע פתוח ומדמם".
"אל תרגיזו את אמא"
"הזיכרון הראשון שלי מאמא הוא מילותיו של אבי: 'אל תרגיזו את אמא, הייתה לה ילדות קשה'. 'אל תבכי, לאמא הייתה ילדות קשה, ובואי לא נכאיב לה יותר'. היא, מצידה, הייתה מאוד רגישה ובכתה מכל דבר, תוך רעד הסנטר.לא היו לה מודל וכלים להיות אמא, בשל יתמותה. היא סבלה ממות אמה כל חייה. בחודשי חייה האחרונים, ביושבי לידה, הייתה מוצפת ברגשי אשמה, ואותה שאלה חזרה שוב ושוב: 'הייתי אמא טובה?', ואני עניתי שוב ושוב: 'כן אמא'. היא כבר לא האמינה לתשובותיי, ולא קנתה כלום. כל כך הרבה פעמים רימו אותה בחיים".
- איזה תפקיד את מילאת בחייה?
"התלוויתי אליה להרצאותיה, כי היא הייתה נוסעת בכל הארץ לבד, אבל היא לא נתנה לי להיכנס לאולמות ולהאזין, כי התביישה ממני. היה היפוך תפקידים: אני הייתי האמא שלה, זו שמלווה אותה. היא נהגה לומר לוורד, אחותה: 'הם ההורים שלי', עלינו, הילדים. היא נשארה ילדה נצחית. פיטר פן. מעולם לא שתתה קפה, תה או אלכוהול, לא עישנה סיגריה, אכלה אוכל של ילדים - שניצל, בננה, פירה. נשארה קפואה כילדה בת 11. קפאה בזמן".
- מה עוד לקחת ממנה?
"את הצניעות. כסף זה לא הכול. אני טוטאלית בחברות ובאהבה, ולפעמים אנשים לא יודעים להעריך את זה, ומנצלים את זה לרעה. אמא שלי לא ידעה לשנוא, אבל כשהיא כבר כעסה על מישהו, היא הוציאה אותו מהחיים שלה לגמרי. גם אני כזו. לפעמים אין מחילה, יש דברים שאין עליהם סליחה. יש אנשים שעברו את הגבול, אם כי הגבול אצל משפחת עומר הוא מאוד רחוק וגמיש".
- לא יודעים עליכם הרבה.
"אנחנו משפחה סודית. לא מגלים כלום אחד על השני, משפחה כספת. גם הבנות שלי כאלה, סודיות. לא יודעת אם זה טוב או רע. יש בינינו ברית דמים... אף פעם לא צעקו עלינו, זה היה בית בלי צעקות ובלי דלתות נעולות. מספיק היה שאבא שלי יביט בנו בעיניו הכחולות, וידענו אם אנחנו בסדר או לא. גם אני לא צועקת, מקסימום בוכה. ולא כי אני קדושה או משהו, פשוט אין לי את השריר של הצעקה. אני הרבה יותר מלאת חיים מאמי, הרבה יותר צוחקת ממנה".
■ הכתבה המלאה - בגיליון ליידי "גלובס", הנמכר גם ברשת חנויות הספרים סטימצקי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
