מכירת waze - שמחה חמוצה

יש משהו יפה בדאגה הזו למצבה של קופת המדינה וההתגייסות הציבורית

מלבד משחק המילים שנשחק עד דק סביב אלמנט "ההגעה ליעד" בכותרות העיתונים ובתגובות הפוליטיקאים למכירת וייז לגוגל, הדרך שבה התקבלה פה העסקה - או אם לקרוא לילד בשמו, האקזיט - לא הייתה שונה מהותית מהדרך שבה התקבלו אקזיטים ישראליים קודמים; עולם כמנהגו נוהג.

זה התחיל, כמו תמיד, בשטף של גאווה לאומית ישנה וטובה בסגנון אנחנו על המפה, עשינו את זה שוב, אין כמונו, תראו איך כל הגדולים האלה רבים על החברה הקטנה מרעננה וכד'. אפשר להיות ציניים בעניין, אבל חייבים להודות שיש בזה משהו מקסים.

כל הצדדים בעסקה מדגישים שמדובר קודם כול ומעל הכול בחברה ישראלית, והיזמים של וייז אמרו שהם נלחמו - ממש כך, "נלחמו" (היו להם מכונות ירייה?) להשאיר את החברה בישראל. זה תמיד נשמע טוב, ובהתחלה לא נעים להשבית את השמחה, אבל מתישהו תמיד יש מישהו שלא יכול להתאפק ומזכיר שאם לשפוט על-פי ניסיון העבר, מדובר בעצם בסופה של החברה הישראלית. סביר להניח שהיא תהיה כמו חברות קודמות שנרכשו ופשוט נבלעו בתאגידי הענק ולא נודע כי באו אל קרבם. אין בזה שום דבר רע, אגב. זו דרך העולם. הגדול בולע את הקטן.

די מהר מגיע השלב השני: מלקקים את קצות האגודל והאצבע, סופרים את הכסף, מחלקים לערימות. אח, תראו את זה, יצא עם חבילה 65 מיליון. סחתין, באמת. וההוא, כמה אחוזים היו לו, שלושה אחוזים? ייצא עם ה-30 מיליון שלו. לבריאות, באמת. וכל עובד יותר ממיליון דולר, פששש... אחלה חבילה. יפה, כל הכבוד חבר'ה. לרגע קצר ומתוק אנחנו מפרגנים.

ואז מגיע שלב הרגע רגע רגע, מה יוצא לנו מזה, איפה אנחנו בסיפור. את הדוגמה המובהקת לזה סיפק הפעם האיש הידוע בכינויו "ההוא עם השפם מ'הכל עובר חביבי'", שלפני ארבע שנים הקליט עבור החברה (תמורת תשלום צנוע לדבריו) את הוראות הניווט בקולו הנעים. לאחר המכירה אמר שהוא "מחבק את היזמים" ומצפה "שיזמינו אותו לחגיגה, במלוא מובן המילה" כי "כשזוכים בפיס נותנים משהו לכרטיסן". זה היה קצת מביך. גם בגלל חוסר האלגנטיות של הרמזים הדקים כרגלי פילים וגם בגלל שסה"כ הוצבה פה מראה נאמנה. מי לא רוצה להשתתף בחגיגה?

קיראו עוד ב"גלובס"


הוא לפחות היה ישר. השאר, שלא התברכו בקול דבש ולא מעניין אותם להשתתף בשום חגיגה מאחר שהם אנשים רציניים שמאוד מודעים למצב הכלכלי וממש מודאגים ממה שקורה, שלפו את מחשבוני המס והחלו לתקתק.

ברוח הקיצוצים בתקציב והשיח החברתי והשינוי התודעתי והגז הטבעי והשוויון בנטל וכל זה, מקווה שלא שכחתי אף מילת קוד, כולם חייבים לדעת כמה ייכנס לקופת המדינה, אולי נוכל לחסוך איזה קיצוץ קטן. או בקיצור - איפה הכסף? (וכשחושבים על זה, הדרישה "להשתתף בחגיגה" היא אחותה התאומה הלא-זהה של הקריאה "איפה הכסף" של "יש עתיד").

מהר מאוד מתברר שלא ייכנס כל כך הרבה כמו שחשבו בהתחלה. אז אמרו שלקופת המדינה ייכנסו מיליארד שקלים, וכולם כבר ראו את עצמם בדמיונם מחלקים קצבאות לילדים ותרופות לקשישים, אבל בסוף זה משהו כמו מאתיים מיליון שקל סה"כ, ומה כבר אפשר לעשות עם זה?

בכל מקרה, יש משהו נורא יפה בדאגה הזו למצבה של קופת המדינה וההתגייסות הציבורית למען גביית מסים נכונים, מסי אמת. זה מחמם את הלב. כן, כי השיח האחראי והבוגר הזה הוא אחד מהמאפיינים הבולטים של הדיון הציבורי בישראל. הביחד הזה, זה הכוח שלנו. רק ככה נעבור את זה, מה שזה לא יהיה.

כי זה זה או אפשרות אחרת שאין להעלות על הדעת, שכל העניין עם מחשבוני המס והאחריות החברתית והשינוי והשיח והדאגה והרצון להשתתף בחגיגה הם בסך הכול הסוואה (לא כל כך מוצלחת חייבים להודות) לחוסר הפרגון ותירוץ להמשיך ולהביע חוסר שביעות רצון מכל דבר.

ואכן, הדרך שבה התקבלה עסקת גוגל וייז לא הייתה שונה מהותית מהדרך שבה התקבלו כל קודמותיה ויתקבלו כל העוקבות אחריה. שמחה חמוצה.

drorfo@gmail.com

לכתבה הקודמתשירת הנוער, שיר עתידנו