עורכי מגזין הסטודנטים "ד'קמפוס": "זיהינו נישה לא מספיק מאוישת"

אחרי שנה בשטח, אנשי מגזין הסטודנטים "ד'קמפוס" טוענים שהם הצליחו למלא נישה חסרה: עיתון סטודנטים ארצי ■ אבל גם עם תפוצה של 100 אלף עותקים לגיליון ופלטפורמה דיגיטלית, הם מודים כי הדרך למימוש הפוטנציאל עוד ארוכה

בזמן שהסטודנטים סופרים את הדקות לאחור לקראת סיום הסמסטר ומתחילים לאסוף סיכומים לקראת תחילת תקופת הבחינות, נועה אשד, אמיר צביקל ואורי בישנסקי יכולים להתרווח על הדשא. את הבחינה הראשונה שלהם הם כבר צלחו.

שלושת היזמים, שנושקים לגיל 30, התאספו לפני כשנה וחצי מתוך חיי הלילה הצפופים של תל-אביב, כדי לנסות למלא חלל שלדעתם קיים בעולם הסטודנטיאלי. כך נולד מגזין הסטודנטים הארצי הראשון בשם "ד'קמפוס", המחולק ללא תשלום לסטודנטים, ואשר השלים החודש את השנה הראשונה לקיומו.

קיראו עוד ב"גלובס"


לטענתם, העיתון מכוון למטרה קצת יותר גבוהה מאשר עיתון הסטודנטים הממוצע שאפשר למצוא בכל קמפוס. "זיהינו נישה שאינה מספיק מאוישת. אין היום דרך אמיתית לפרסם לסטודנטים. יש את 'פי האתון' בירושלים או את 'תזה' בתל-אביב אבל הם לא מודפסים כמונו על כרומו אלא על נייר די מעוך", אומרת אשד. "אני לא מזלזלת בהם, אבל אין לסטודנטים את המקבילה ל'בלייזר', וזה משהו שמגיע לקהל איכותי ואינטליגנטי".

איש מהיזמים לא מגיע עם רקע בעיתונות. שניים מגיעים מעולם המשפט (אשד עורכת דין בהכשרתה, וצביקל סיים באחרונה התמחות אחרי תואר שני במשפטים) אך לא עוסקים בתחום, אלא דווקא מגיעים עם רקורד נכבד בענף המועדונים הבועתי של תל-אביב.

צביקל מתפקד כבעלים של מועדונים כמו אקופק ואפרטמנט 98, בישנסקי מנהל רשת של מועדונים בהם ווליום ומורפיום ואשד שימשה בעבר כיח"צנית של מקומות כמו גלינה ויאיא. יחד הם הקימו את חברת קמפוסטייל, שבאמצעותה הם מוציאים לאור את "ד'קמפוס", המחולק בכ-15 מוסדות אקדמיים בישראל.

חסרי ניסיון בעיתונות, הם הביאו למערכה את דרור שר, המשנה לעורך מגזין "Time Out", כדי לייעץ ולהקים את המגזין מאפס ומינו לעורך הראשי את ידין כץ, בוגר גל"צ, עורך לשעבר ב"מעריב" וכותב לשעבר ב"ארץ נהדרת" וב"מצב האומה".

על אף שמדובר במגזין סטודנטים, למערכה גויסו דווקא שמות מוכרים ולא תלמידי תקשורת למשל, שמאיישים עיתון סטודנטים ממוצע. בקאדר מופיעים שמות כמו השף עומר מילר, הזמר אסף אמדורסקי, איש הרדיו אסף ליברמן, הסטנדאפיסט שגיב פרידמן וכתב הפלילים של ערוץ 10, דורון הרמן. כולם מקבלים שכר על הכתיבה. "בטווח הקצר, הרעיון היה לייצר מגזין שיגיע לכל סטודנט ובשפה שלהם: שנון, חכם, סאטירי אבל גם עמוק איפה שנדרש", אומרת אשד. "בטווח הארוך, אנחנו רוצים לייצר פלטפורמה לפרסום ולהפקות לסטודנטים. באבולוציה שלנו זה גם מתקדם לשם".

פנייה לכל הקהל הסטודנטיאלי

הנושאים בששת המגזינים שיצאו בשנה האקדמית החולפת נעים בין פוליטיקה, תרבות, ספורט, סמים, סאטירה ואוכל, עם נגיעה קלה באיכות השירותים בקמפוסים, איך להכיר בחורות ועוד. לא המצאת הגלגל, אך המגזין נראה קצת יותר מושקע בתוכן ובפרסומות מאשר עיתון סטודנטיאלי רגיל.

- מי צריך מגזין סטודנטים ארצי כשיש היום בכל קמפוס לפחות עיתון אחד מקומי, שמדבר על נושאים שרלוונטיים יותר למוסד שבו הוא לומד?

כץ: "עיתוני הסטודנטים שקיימים היום פונים לקהל יעד מאוד קטן ומצומצם, בנושאים שאפשר להגדיר אותם מינוריים. חוץ מזה, שהנושאים הם מאוד לוקאליים ובאמת רלוונטיים רק לאותו קהל מקומי. ב'פי האתון' לא כותבים כמו שכותבים ב'תזה'. זה לא מדבר באותה שפה. בתור סטודנט בבאר-שבע אני לא ארצה לגעת ב'תזה', כי הוא לא מדבר בשפה של הסטודנט הבאר-שבעי".

אשד: "אנחנו גם לא צריכים להיות ממוסדים כמו הרבה עיתוני סטודנטים שממומנים על-ידי האוניברסיטה או האקדמיה. אצלנו אין את דבר הדיקן או יו"ר האגודה בתחילת הגיליון".

- אבל אתם כן עוסקים באותם נושאים שעיתוני סטודנטים המקומיים עוסקים בהם כמו לימודים, דיור, תעסוקה ואהבה.

אשד: "הרעיון הוא לייצר מגזין שידבר על חוויות דומות אבל לא מקומיות. אנחנו לא עוסקים במה יותר טעים בקפיטריה או מי מרצה יותר טוב".

כץ: "גם אם אנחנו כן עוסקים בנושאים האלה, אז אנחנו בודקים מול מוסדות אחרים. פקולטה מול פקולטה - כמה עולה קפה, מדד החתיכים והחתיכות, יכולות תעסוקה, אמצעי תחבורה. יש לנו יכולת לראות את הדברים במקרו.

מעבר לכך, לרוב מי שכותב בעיתוני הסטודנטים הם סטודנטים. אנחנו החלטנו להביא אנשי מקצוע. כך, כל מי שעובד אצלנו הוא בטווח הגילאים של הסטודנטים אבל מנגד מדובר באנשים עם ניסיון - שהיו בגל"צ, ב'מעריב', כתבו ל'ארץ נהדרת' ועוד".

- אם כן, נוצר מצב שיש מגזין סטודנטים ארצי, אבל מי שנוטל בו חלק הוא לא סטודנט.

"השלב הראשון היה ליצור פלטפורמה עם שמות מוכרים כדי למשוך את תשומת-לב הסטודנטים. אבל עדיין אנחנו מדברים בשפה שלהם. כך, למשל, עומר מילר כותב מדור בשם 'שף בגובה העיניים', שבו הוא מביא מתכונים שכל סטודנט יכול להכין בתקציב נמוך. אחרי שנמשוך מספיק תשומת-לב מהסטודנטים, יש לנו כוונה להכניס סטודנטים לכתוב, בין היתר, לאתר האינטרנט שלנו".

אשד: "חלק מהעובדים שלנו דווקא כן מגיעים מקהל היעד. עורכת האתר היא סטודנטית, וכך גם מפעיל עמוד הפייסבוק שלנו".

נחסמו בבאר-שבע ובירושלים

אחד האתגרים הגדולים שעמדו בפני אנשי "ד'קמפוס" הוא החדירה למוסדות הלימוד האקדמיים. אגודות הסטודנטים והחברות הכלכליות של המוסדות שומרים בחירוף נפש על סף הכניסה לקמפוסים, הן מתוך רצון להגן על הסכמי חסויות ופרסום שכבר נחתמו והן מתוך רצון לנסות ולמקסם את הרווחים שאפשר להפיק מגופים מסחריים שרוצים גישה לסטודנטים. כך, נדרשת חברת קמפוסטייל לשלם בעבור הפצת המגזין בקרב הסטודנטים במוסדות השונים. לדברי אשד, מדובר על סכום של כמה אלפי שקלים למוסד עבור גיליון שיוצא לאור פעם בחודשיים.

אשד: "הצלחנו לחדור לתוך הקמפוסים אחרי מו"מ ארוך עם החברות הכלכליות ואנחנו מבצעים הפצה אקטיבית, הן באמצעות דיילות והן באמצעות הצבת כ-40 סטנדים ברחבי הארץ".

- ובכל זאת, יש מוסדות שלא הצלחתם לחדור מבעד לקיר הזכוכית שלהם, כמו באוניברסיטת בן גוריון והאוניברסיטה העברית.

"בן-גוריון לא מוכנים להכניס שום גוף תקשורת, כולל עיתונים ארציים. אף פעם לא קיבלתי הסברים פורמליים למה הם נוקטים גישה כזו. אני מניחה שאלה אינטרסים כלכליים או פוליטיים, אבל בסופו של דבר זה פוגע בסטודנטים שלהם. למרות זאת, אנחנו דואגים להיות שם ולחלק את המגזינים בשער הכניסה לקמפוס.

"באוניברסיטה העברית לא עושים לנו חיים קלים, מקשים עלינו והמחיר שהם דורשים עבור ההפצה הופך את העסק ללא כדאי כלכלית. לכן, החלטנו גם שם לחלק רק בשער. אבל בסך-הכול אנחנו גאים שיש לנו יחסים מצוינים עם 15 מוסדות אקדמיים מובילים בישראל".

חבירה לקבוצת מוטו תקשורת

המהלך של אנשי המגזין אינו טריוויאלי. בזמנים שבהם עיתונים יומיים מהדקים חגורות ומקומונים נסגרים, המחשבה על הפקת מגזין חדש שמוגדר מראש כמוצר מודפס די תמוהה. אך במקביל לפרינט, בקמפוסטייל שמים דגש גם על הדיגיטל. כך, הם חברו לקבוצת מוטו תקשורת ולפלטפורמת המגזינים הדיגיטלית שלה allmag, שם ניתן למצוא את כל הגיליונות של "ד'קמפוס", לצד כתבות בולטות.

"מוטו פנו אלינו לפני כמה חודשים והתרשמו מהתוכן שלנו. כך סטודנטים שלא נחשפים אלינו בפרינט - כי עדיין לא הגענו לכל המוסדות או כי הם לא נכחו בימי החלוקה בקמפוס - יכולים לקרוא ולהתעדכן", מסבירה אשד. במקביל, הם מנסים לייצר נוכחות גם במדיה החברתית, מקום המפלט העיקרי מהמציאות האקדמית עבור הסטודנט הממוצע, אך עדיין נמצאים בשלבים ראשוניים יחסית לפוטנציאל של קהל היעד.

הקמת "ד'קמפוס" דרשה השקעה ראשונית של כ-500 אלף שקל של היזמים ושל משקיע פרטי, אך ההישענות על מודל כלכלי שניזון ממפרסמים מצליחה להוכיח את עצמה ולדבריהם התקציב מאוזן. "זה שוק עם הרבה פוטנציאל", אומרת אשד. "הרי כל תחילת שנה המפרסמים רודפים אחרי הסטודנטים כי זה קהל שמעניין אותם. זה מראה שיש צורך בפלטפורמה פרסומית שתגיע לסטודנטים. כך הצלחנו להביא מפרסמים גדולים כמו שברולט, פיליפ מוריס, קליניק ואחרים".

- העיתון מחולק היום חינם בקמפוסים. תגיעו למצב שתמכרו אותו?

אשד: "יכול להיות שנעשה מודל של מנויים. אני לא מאמינה שזה יהיה ברמה של מודל עסקי אלא ברמה של לקבל את המגזין עד הבית".

אחרי שנה בשטח, ההתנהלות של "ד'קמפוס" רחוקה מלהיות ממוסדת כמו מערכת עיתון נורמטיבית. משרדי קבע עדיין אין וסגירת המגזין לפני הירידה לדפוס היא תהליך שמתרחש בביתו של אחד מהעורכים. גם היכולת להתפרנס באופן בלעדי ממגזין סטודנטים היא עדיין חלום רחוק. "כולנו עדיין עובדים בדברים צדדיים ועדיין לא יכולים להתפרנס מזה באופן מלא", אומרת אשד וכץ משלים אותה ומסכם: "השאיפה היא שנקדיש ל'ד'קמפוס' 100% מהזמן שלנו. ברגע שנחדיר חזק יותר את המותג, זה יקרה".

רקע: המניעים העיתונאיים פינו את מקומם לאידיאולוגיה מסחרית

עיתוני הסטודנטים היוו במשך שנים אכסניה לשורה של כותבים מכובדים שקמו מהם, בהם חנוך מרמרי, ב. מיכאל, אפרים סידון, וכללו לצד תחקירים מעמיקים גם הרבה אידיאולוגיה ופוליטיקה. עם השנים, עיתוני הסטודנטים המקומיים עברו להתעסק יותר בעניינים שבינו לבינה, בביקורות על המרצים ופחות בסדר היום החברתי, מדיני או כלכלי. זאת על אף שהמציאות נראית הפוכה לגמרי, ולראייה הסטודנטים היוו כוח משמעותי במחאה החברתית של קיץ 2011.

גם הלוקליזציה של עיתוני הסטודנטים מעיבה על היכולת האמיתית שלהם להשפיע על קהל הסטודנטים - יכולת ההשפעה מוגבלת למיקום גיאוגרפי מסוים. ב"ד'קמפוס" אכן זיהו חלל שצריך למלא ולתת מענה בפריסה ארצית, אך לא ממניעים עיתונאיים או חברתיים אלא מתוך אידיאולוגיה מסחרית גרידא.

אמנם מבחן השנה הראשונה עבר בהצלחה, אך עדיין קשה לראות את המשך הדרך בבהירות. לפני "ד'קמפוס" היו ניסיונות נוספים בדמות העיתונים "אינטלקט", שהפך בהמשך לחברת פרסום ושיווק לסטודנטים, ו"דיפלומה", אך אלה לא החזיקו מעמד לאורך זמן.

העובדה ש"ד'קמפוס" וקודמיו נשענו על פרסומות כמקור הכנסה ולא נשענות על בעלי בית בדמות אגודות הסטודנטים והחברות הכלכליות, כמו עיתוני הסטודנטים המקומיים, מערימה לא מעט קשיים ברמה הפיננסית אך מייצרת סביבה משחררת ברמה האתית-עיתונאית.

מבחן התוצאה של "ד'קמפוס" ייקבע בשורה התחתונה - גם באשר לשאלה אם יצליחו לייצר רווחים מהמגזין וגם באשר לשאלה אם הסטודנטים ימשיכו לצרוך את המגזין המודפס לאורך זמן, בעידן שבו הזמן הפנוי לצריכת תוכן מתפרס על עיתונים, אתרים, פייסבוק ואפליקציות מובייל.

ד'קמפוס - מגזין סטודנטים ארצי

בעלים: נועה אשד, אמיר צביקל, אורי בישנסקי ושגיא גוזלן

מו"ל: קמפוסטייל

השקעה ראשונית: כ-500 אלף שקל

הפצה: דו-חודשית ב-15 מוסדות אקדמיים

מספר עותקים: 100 אלף

שערי מגזין דקמפוס / צילומים: יחצ