חדוה שרון: "לצעירים כאן אין סבלנות. הם רוצים מכוניות, חו"ל ודירה במרכז - ומהר"

ההפגנות המאסיביות של עובדי פלאפון מול ביתה ברמת אביב, תפסו את חדוה שרון לא מוכנה. היא מצאה את עצמה מנסה לתמוך בבעלה, מנכ"ל פלאפון גיל שרון, מרגיעה את שני ילדיהם, ובמקביל מפלסת דרך בין המפגינים, מנסה לדבר איתם.

העובדים מחו נגד ההנהלה, שמנסה למנוע מהם להקים ועד עובדים יציג. הם סיפרו בתקשורת על איומים שונים ועל שבירת רוחם, בין היתר באמצעות לקיחת רכבי העבודה מחניות הבית. גיל שרון הפך לאויב העובד, ושלי יחימוביץ' קראה להדחתו. הסאגה הסוערת נגמרה רק כשבית הדין לעבודה התערב והודיע על זכותם של העובדים להתאגד.

"עברנו שנה קשה", אומרת שרון. "נעשה לגיל עוול מטורף, בעיקר בתקשורת. הוא בסך הכול מנהל שכיר, מוכשר מאוד, עם יכולות ניהול נדירות. הוא לקח חברה והביא אותה להישגים. אי אפשר להגיד שהעובדים לא חשובים לו. חשובה לו מאוד סביבת עבודה טובה, שיהיו ארוחות ורכבים לעובדים. כל השנים סיפר לנו בגאווה על עובדים שהכירו בחברה והתחתנו. למרות כל זה הוא צויר הפוך לגמרי.

"כשהתחילו הפגנות מול הבית שלנו, הרגשתי שהייתה כאן חציית גבולות. דיברנו איתם וניסינו להבין את המרכיב האנושי. בכל זאת, להפגין מול הבית הפרטי של המנהל ולא של הבעלים? ההפגנות נערכו בשני סבבים. הם התחילו ברבע לשבע בבוקר וקבוצה נוספת הגיעה בערב. זו הייתה קבוצה גדולה ורעשנית. הם שרו שירי מורל וקראו סיסמאות. לא היה נעים לי מהשכנים. לפני כמה זמן דיברתי עם הבת שלי, ניסיתי לברר עד כמה היא הצטלקה מהאירועים האלה".

- ובכל זאת, לקחת לעובדים את רכבי הליסינג מחניות הבית, עם כל החפצים הפרטיים שבתוכם. לא מוסרי.

"אני לא בקיאה בפרטים, וגם לא רציתי להיות בקיאה בהם. יש לי את החיים שלי ולא יכולתי להישאב לזה יותר ממה שנאלצתי. גיל לא התייעץ איתי. נתתי לו להוביל את המשבר בדרך שהוא מאמין בה. כעסתי לראות את מה שמעוללים לו. החברה הגיעה לאן שהגיעה בזכות עובדים טובים ומוכשרים, אבל גם בזכותו".

- בעלך הרוויח בשנה החולפת יותר מ-4 מיליון שקל. אתם מרגישים את גל שנאת העשירים?

"המספרים שאת מצטטת רחוקים ממה שקורה בחשבון הבנק שלי. אבל כן, מנהלים מוצלחים צריך לתגמל. כששלי יחימוביץ' מתבטאת בבוטות נגד בעלי הון ועשירים, אנחנו צריכים לשים לזה גבול. כחברה עברנו את הגבול. הדיבור הפופוליסטי והמתלהם, והטינה כלפי האנשים שמביאים לצמיחת הכלכלה, צריכים להיפסק.

"מאז המחאה החברתית נעשה עוול גדול לקבוצה גדולה של אנשים. נהייתה פה טינה מטורפת כלפי אנשים עם כסף. זה מכעיס. רוב האנשים האלה לא ממונפים, לא לקחו כסף מבנקים ולא מהפנסיות שלנו. אלו אנשי עמל מוכשרים, שהרוויחו ביושר את כספם. הם מפרנסים משפחות אחרות ומשלמים מסים. ההתבטאויות החריפות, התקשורת שנגדם, השמחה לאיד, הקרקס סביב 'נוחי מאבד שליטה או לא'. אנשים רוצים לראות דם, לראות עשירים נופלים. מאיפה כל הרוע הזה? בלי העשירים ובעלי החברות לא תהיה פה כלכלה".

- שוב הטיעון השחוק שאם נמשיך ככה הם ילכו מפה עם הכסף שלהם?

"אם תקשה על בעל עסק שמעסיק 200 עובדים, הוא יעסיק רק 50. 150 עובדים ילכו הביתה. זו תקופה כלכלית לא פשוטה, אין פה אווירה של לעזור לעסקים. הרגולציה היא מכה. רואים את זה בכל התחומים. הלקוחות שלי לא טייקונים, וצריך לעזור לשכבה הזו להצליח. הם לא צריכים להתנצל על זה שהם מוצלחים".

- עבור השכבה שלכם, הגזירות הכלכליות החדשות הן אפילו לא חבטה בכנף.

"אנחנו לא מנותקים. זו תקופה מורכבת, יש גירעונות, וכולנו נשלם. תמיד יהיו עשירים, עניים ומעמד ביניים. זו דרכו של עולם. העניין הוא שכבר אין מעמד ביניים אמיתי. חלק הצטרף לעשירים וחלק נדחק למעמד העני. חלק מהעניין זה שיעורי מס ההכנסה הגבוהים בכל סדר גודל לעומת שאר העולם. ועם זאת, תנסי למצוא בתל אביב או בהרצליה מסעדה אחת שיש בה מקום ביום שישי בערב. בחופשות את רואה זוגות צעירים, אם זה בחו"ל, ואם זה באילת. יש גם 200 אלף מכוניות חדשות על הכביש. מישהו קונה אותן, לא?"

- תגובה כזו נתפסת כפטרונות. לשכבת הביניים אסור לצאת לחופשה?

"אני מבינה את הצורך לצאת ולהתרענן. אבל אנחנו כבר הפסקנו לשבת במסעדות בשבת, כי הכול מלא במשפחות ובילדים. אין פה סבלנות. זוגות צעירים רוצים שהכול יקרה להם מהר מאוד, שתוך כמה שנים בודדות יהיו להם מכוניות ואפשרות לנסוע לחו"ל. תשמעי, מדינת תל אביב היא יקרה, זה כמו לגור במנהטן. לא כל זוג צעיר חייב לגור במרכז".

פרייבט קולקשן

חדוה שרון, 48, היא הבעלים של בית ההשקעות 'לייטהאוס'. כשסיימה ללמוד כלכלה באוניברסיטה העברית, נקלטה בבנק הפועלים. אחרי פחות משנה בבנק כבר קיבלה לידיה את ניהול מחלקת ההשקעות. "באמצע שנות ה-90, לא משנה אם היית עשיר או בעל משכורת גבוהה, כולם חיכו בתור. היה תור למחלקת השקעות ותור למחלקת עו"ש. יכולת בקלות לבזבז חצי יום בבנק. ואז נפלה ההבנה שבאנשים עם עושר פיננסי צריך לטפל אחרת. הקמתי מהיסוד את מחלקה הבנקאות הפרטית. ניהלתי בעצמי תיקים של 104 לקוחות".

לאחר 18 שנה בפועלים, התחנה הבאה שלה הייתה קרן פסגות. "התחלתי להרגיש שהתפקיד מגביל אותי, שאני רוצה להתקדם. בסופו של דבר מדובר בטיפול בתיקי השקעות של הלקוחות רק בבנק, ולא בניהול ההשקעות האחרות שלהם. גבי רביד הביאה אותי לפסגות, והקמנו את יחידת הפלטינום. הלקוחות של הקרן החזיקו בתיקי השקעות גדולים יותר מהתיקים שהיו בטיפולי בבנק. אני מרגישה חלוצה במה שקשור לבנקאות פרטית. כשהגעתי לפסגות היו פחות מ-80 לקוחות. כשעזבתי, מעל 700. המחלקה שלי הייתה בוטיק בתוך ארגון גדול. בנינו נהלים, קבענו מי הלקוחות, מה מציעים להם, איך מתנהלת שיחה שתתאים לאותה אוכלוסייה".

אחרי פסגות הצטרפה שרון לעמית מייזנר, שהקים את חברת ההשקעות 'לייטהאוס' לפני חמש שנים. "הוא ניסה לגנוב אותי מיד, אבל רק אחרי שנה התרציתי. עד אז חשבתי: 'איך אעזוב מקום כמו פסגות? בניתי מחלקה לתפארת'. גם כשעבדתי בפועלים גבי חיזרה אחריי חצי שנה. אגב, כשהתלבטתי אז אם לעזוב, גיל אמר לי: 'תעשי טוב את מה שאת עושה'. כלומר, תמשיכי. אבל העניין היזמי דחף אותי קדימה".

כמה כסף צריך לקוח שלכם?

"אנחנו עובדים עם משפחות שיש להן הון פיננסי של 5 מיליון דולר, אבל ללקוח הממוצע יש הון משמעותי יותר. לפי הסקר של מריל לינץ' שהתפרסם לפני שנתיים, יש במדינת ישראל מעל 10,000 אנשים בעלי עושר נזיל של מיליון דולר. אם ניקח את כל הפרסומים על 500 המשפחות העשירות בישראל, נראה שעושרה של המשפחה ה-500 ברשימה עומד על 55-65 מיליון דולר, כך שאנחנו מעריכים שכ-2,000 משפחות מחזיקות בהון פיננסי של 5 מיליון דולר ומעלה".

מאיפה הכסף?

"הלקוח שלנו ירש את הכסף או עשה אותו בכוחות עצמו. אנחנו מדינה צעירה, אז לרוב הדור שלי והדור שקצת יותר מבוגר ממני הם הדורות הראשונים לייצור הכסף. דור ההורים הגיע חסר כל. גם ההורים שלי הגיעו לכאן לאחר המלחמה, סוחבים מזוודה ביד אחת ואותי ביד השנייה. אנחנו הדור שייצר את הכסף, והדור שהפך גלובלי. למדנו לפזר כספים וחשבונות, להשקיע בנדל"ן בחו"ל. כשהעושר מתפזר בין השקעות שונות, חסרה פונקציה שתרכז את כל ניהול העושר. יש הרבה כסף וצריך לשמור אותו. מי שחושב שאנשים שעשו כסף יודעים לשמר אותו, טועה".

"חיינו הכי צנוע שאפשר"

את גיל שרון, בעלה, הכירה במהלך לימודי הכלכלה. "שנינו היינו סטודנטים שיצאו לדרך. הוא נכנס לשוק ההון, אני לבנק הפועלים. התחלנו כשכירים צעירים. כשבני מעמד הביניים והמעמד הנמוך מדברים על יוקר המחיה, אני מבינה בדיוק על מה הם מדברים. רועי, היום 20, היה בן שלוש, ועדי, 17, רק נולדה. עבדנו שעות ארוכות, היה לי מאוד קשה. גיל מעולם לא נשאר עם ילד חולה. כשלא יכולתי להישאר בבית, אבא שלי היה מגיע מאשדוד ברבע לשמונה, שלא אאחר לעבודה. נעזרתי במטפלות. למעשה, כל המשכורת שלי הלכה על מטפלות. הייתה לי מטפלת מאחת עד ארבע, ועוד אחת מארבע עד שבע. תקופה ארוכה לא ראיתי משכורת, שש-שבע שנים. הייתי מתחנפת למטפלת שתסכים לקפל כביסה. הצטמצמנו. לא נסענו לחופשות ולא קנינו מותגים. חיינו הכי צנוע שאפשר".

חשבת להישאר בבית עם הילדים?

"לא חשבתי לרגע לוותר על הקריירה. זה המסר שלי לנשים - לא לוותר. לא על קריירה, לא על זוגיות ולא על אמהות. אני רואה נשים שמתחילות לעבוד ולהרוויח רק מעט יותר מהמטפלת, ומתחילה ההתלבטות: 'אולי אשאר בבית או אעבוד בחצי משרה', אבל בחצי משרה אי אפשר לפתח קריירה. אין מה לעשות, אלו השנים שאת חייבת לתת את כל הכסף שלך למטפלת. הילדים בסוף יגדלו".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר ברשת סטימצקי