תכירו את הלהיט שילדיכם לא מפסיקים לראות ביו-טיוב

בזמן שאתם מגבירים את מירי מסיקה בגלגלצ, הילדים שלכם עפים ביוטיוב על "פרנקלין" - תופעת היפ-הופ המורכבת מ-3 תל-אביבים בני קצת יותר מ-20

"יהיו מיליון צפיות אפילו אם אני אפליץ"

("או מיי גוד", פרנקלין)

"התאומות חלפון" הן סוג של תופעת רשת ישראלית: מדובר בליפז וטופז, שתי נערות שעושות ליפסינג (חיקוי שיר בתנועת שפתיים, תוך סינכרון עם הזמר) ללהיטים ישראליים וזוכות לנתוני צפייה נאים ביוטיוב. לא צריך הרבה בשביל להפוך ל"תופעת רשת ישראלית". רוב הסרטונים שלהן זוכים לכמה עשרות אלפי צפיות, אבל זה מקנה להן סוג של מעמד שמאפשר להן לשתף פעולה עם כוכבים אמתיים, כמו אושרי כהן וליהיא גרינר.

הסרטון שלהן עם כהן, שעלה לפני כ-7 חודשים, זכה לכ-140 אלף צפיות. כהן הוא סלב של ממש, שרוב בני העשרה וגם הוריהם יכירו. אולם ליפסינג של התאומות ללהיט "או מיי גאד" של להקת "פרנקלין" (שקליפ המקור שלו קרוב ל-1.8 מיליון צפיות ביוטיוב), שהעלו חודשיים לפני כן, מתקרב בצעדי ענק ל-350 אלף צפיות. אין זה מדד של מה בכך: זו עדות טובה לכוח של פרנקלין לעומת הכוח של אושרי כהן, לפחות בקרב בני-הנוער הישראלים.

התאומות חלפון לא לבד. חיפוש קצר ביוטיוב אחר המילה "פרנקלין" מעלה 15 קליפים מקוריים (לא כולם שירים), מאות ואלפי גרסאות כיסוי, ליפסינגים ושאר מחוות של בני-נוער מעריצים לשירי להקת ההיפ-הופ הזו, שמסתמנת כדבר הבא שהילדים שלכם מכירים ולכם אין מושג על קיומו.

נכנסים חזיתית בקהל היעד

פרנקלין הם אמיר שדה, 22, אביחי נפתלי, 21, וצנב (בן מאור), 21, 3 צעירים מוכווני מטרה ובעלי חוש מולד לשיווק. את פרנקלין הם הקימו לפני 3 שנים, כשהיו בני 18. נפתלי היה איש מחשבים בשלישות, שדה עשה שירות לאומי בהוסטל לנוער בסיכון בתל-אביב, וצנב, שעדיין משרת, מפיק אירועים בתל-השומר. כן, כמו עומר אדם.

שדה גדל ברמת-גן, קרוב לנפתלי, אבל השניים הכירו זה את זה באופן שטחי כבני-נוער. עם צנב התל-אביבי התחבר שדה בגיל 13, "דרך המוזיקה, שנינו הסתובבנו באותם מקומות, היינו ילדי סנטר". בזמן שהחברים שלהם מלצרו והלכו לתנועות נוער, "אנחנו ישבנו ועבדנו באולפן, ואחרי זה הלכנו לים עם אופנועים ונרגילה". לנפתלי התחברו כשהקימו את פרנקלין, כי הוא וצנב היו חברים בפייסבוק ושם צנב ראה שנפתלי עושה ראפ, ואפילו מופיע תמורת תשלום.

כך נראה הרגע המכונן: שדה וצנב עבדו באולפן שביחידת הדיור של צנב בבית הוריו בבבלי, והפיקו מוזיקה. "ישבנו בחוץ, בג'קוזי - יש לנו שם אמבטיה שמצאנו שלא מחוברת לכלום וממלאים עם צינור, כמו ב'עספור' - וצנב אומר לי שאביחי מקבל 700 שקל להופעה. אמרתי לו, מה זה זה! מופיע ומשלמים? 'תקשר לאביחי'", נזכר שדה. "הם דיברו איתי, הרכבנו נוסחה, שהם מפיקים, והתחלנו עם שני שירים. השיר הראשון לא ממש הצליח, אבל השני פיצה על זה והגיע למיליון צפיות תוך שנה", אומר נפתלי.

השיר, "מותק", הועלה בספטמבר 2010 ליוטיוב וצבר יותר משני מיליון צפיות, חלקן ודאי של נערות שלא מבינות שהמילים: "מותק, אל 'דבר איתי, אני מרמת-אביב, יש לי מאני, יש ארמאני, יש לי אבא מיליונר", יורדות בדיוק עליהן.

פרנקלין נכנסים חזק ובלי בושה בגרעין הפקאצי הקשה של בסיס האוהדים שלהם. והפקאצות, לא רק שהן לא מתבאסות, הן מחבקות את המסר חזק-חזק.

"כמעט כל השירים שלנו נכנסים בקהל ישירות", מבהיר שדה, שמסתמן כדובר הבלתי רשמי של הלהקה. "והם לא קולטים את זה", מוסיף נפתלי, הראפר של הלהקה. "לא חושב שהם לא קולטים", עונה לו שדה, "אם הם לא היו קולטים, הם לא היו אוהבים את זה". "אבל זה לא שאנחנו מכוונים את זה כדי שהם יאהבו", מבהיר מיד צנב. שדה מוסיף ש"לא כתבנו להם. הם אלה שהחליטו לצרוך את זה. כי זה עליהם".

ובני-הנוער, כאמור, לא רק צורכים, אלא מפרגנים בסרטוני ליפסינג ברשת. אחד מהליפסינגים, למשל, מציג שתי נערות בקליפ מחווה לשיר "קיטשית". בג'ינס קרועים ובגופיות צמודות, הן עושות עם השפתיים את הפזמון: "אני רוצה כזה בחור שיפתח לי את הדלת ויגיד לי לילה טוב בכל פעם שאני נרדמת, וייקח אותי לסרט ויקשיב כשאני מדברת. מדברת מדברת מדברת... וייקח אותי לספא, הוא ייקח אותי לספא, אתה תיקח אותי לספא אתה שומע???!!?".

אין להן בעיה להמשיך גם בקטע הראפ: "סטטיסטית את קיטשית אולימפית, יא איכסית, כל משפט שני שלך נשמע כמו סינית. היא עושה לי ליפסינג, אני עושה לה טיזינג... ילדה כזותי ניג'ס, צופה בגיא פינס, לא מכירה ת'ביטלס".

התוכן של פרנקלין הוא אולי לא סוגה עלית, אבל הוא מהוקצע ומדויק, וההפקה של צנב ושדה מרשימה. אבל לא רק התוכן הביא לכך שהלהקה הצליחה בלי שום עזרה לצבור קהל רחב ונאמן ורזומה הופעות מרשים.

שדה: "אביחי כבר היה חזק בפייסבוק, והוא הריץ את 'מותק' שם, וזה כבר הזיז את עצמו".

נפתלי: "עד היום אנחנו מנסים לשחזר בדיוק את זה".

שדה: "זו הייתה דאחקה שיצאה מפרופורציה. פתאום התחילו להזמין אותנו להופעות".

נפתלי: "שמנו את הטלפון שלי ביוטיוב, והיו מתקשרים להזמין אותנו להופעות ולא יכולתי להגיד, 'כן, זה אני אביחי מהלהקה'. אז רשמנו שם שאיש הקשר הוא 'אבי'".

- היו לכם שני שירים אז.

שדה: "כן. אלתרנו. עשינו כמה שירים של אביחי, כמה שירים של צנב, אלתרנו קצת לפני הופעות. כתבתי חלק מהבתים על האופנוע בדרך".

צנב ושדה אחראים לביט שהפך לסימן ההיכר של שירי הלהקה, שלדעת המבקרים עונים לנוסחת קסם שפרנקלין עלתה עליה: ביט פשוט, פזמון בקול נערה מתיילד, ראפ משעשע וחד, לעתים גבוה מעל ראשי הקהל, וקטע אינסטרומנטלי מקפיץ וחזק. לא רק בהתגרות חזיתית בקהל שלהם הם מפגינים את האומץ הזה.

בהופעה שלהם בחוף ראשון לציון, בט"ו באב, הם הקדימו לשיר "הכינור השיכור" קטע קישור של דיאלוג בין דובר ממעמד הביניים לשר האוצר. "יאיר, מה עם מחירי הדיור? ככה לא נצליח לקנות דירה", שאל בן מעמד הביניים, ונענה, "לא צריך דירה, תגור ברחוב, זה הרבה יותר מגוון". את הדיאלוג חותם "יאיר" בשורה: "רק את מחיר הקונדומים לא נעלה, אחרת איך נוכל להמשיך לזיין אתכם?".

ספק אם רוב הקהל הפנים את המסר המחאתי. הם כנראה התחברו יותר למילים של השירים, שכוללים שורות כמו "למרות שהיא קרובה לגיל של דורה, כל שני וחמישי רוצה שאני אתן לה מאחורה", או המנוני האנטי-שיטה שמטיפים כי "את המתמטיקה למדתי מהכסף באולפן... לא מתאים לי בוס בעבודה, שעון על היד, למה מה קרה? לא תמצא אותי קשור בעניבה" (בשיר "דבר איתי חופש", ביחד עם עידו בי וצוקי, שזכה ליותר מ-800 אלף צפיות בחודשיים, ומציע לינקים ל"צלצול בהמתנה" ללקוחות חברות הסלולר הגדולות).

בא לי לצעוק את פקאצה

פרנקלין הם חלק מתופעה ישראלית, שהגיעה באיחור של כמה שנים ושואבת השראה מחו"ל: לא עוד שיטוט משפיל ברחבי הארץ כדי למצוא 10-15 איש שיסכימו לצפות בך, שליחה עיקשת של הסינגל לכל תחנת רדיו נידחת שתסכים להשמיע אותך וחיזור מביך אחרי חברת תקליטים שתחתים אותך, אלא שימוש בכללי המשחק החדשים: שים חומר טוב ביוטיוב ובפייסבוק, צבור קהל מאזינים, והשאר כבר יבוא אליך. "הקהל שלנו אוהב אותנו לא בגלל שאנחנו 'תופעת רשת'. אנחנו לא תופעת רשת בשבילם. הם פשוט צורכים מוזיקה ברשת", הם אומרים.

כובש הדרך של המסלול הזה הוא ג'סטין ביבר, ופרנקלין, אולי בסוג של ציניות, לא מתביישים להיות איתו באותה המשבצת. "ג'סטין ביבר מלך. אני לא צוחק", אומר שדה, "זה ילד מוכשר, מפעל של כל מה שמסביבו. הוא לא איזה בובה. הוא כותב את השירים". שנייה אחר כך הוא אומר את ההפך - מה שהוא באמת חושב עליו: "הוא כותב שירים! איזה טיפשי זה. יושב ככה עם גיטרה. זה הורס אותי".

בעמוד הפייסבוק שלהם פרנקלין העלו מכתב שקיבלו ממעריצה, כדי להראות, לטענתם ש"הצחוק והציניות הם בחירה להתמודד עם המציאות ולא כדי למכור מוזיקה לילדים". במכתב נאמר (הטעויות במקור) ש"פרנקלין בשירים שלהם אולי סוטים, מקללים ואומרים הרבה דברים שלדעתכם לא נכונים, אבל כל שיר שהם הוציאו יש לו משמעות אפילו אם זה לא נראה ככה. השיר הראשון שלהם שהכרתי שלהם זה היה 'מותק'. בהתחלה חשבתי שיר יפה נחמד. אבל אחרי שגדלתי הבנתי שזה שיר הפקאצות, זה השיר של הדור שלנו עכשיו כי זה עצוב אבל זה נכון שככה יותר מחצי בנות בעולם מתנהגות ככה כמו בשיר... הרבה פעמים שאני עצובה או עצבנית הדבר הראשון שאני עושה? זה לישמוע תשירים שלהם. השירים שלהם תמיד גורמים לי חיוך ואני גאה בזה שאני אוהבת אותם".

- העליתם את זה כדי לצחוק עליה?

שדה: "מה פתאום. לא תיקנו לה את השגיאות, אבל זה ממש מרגש".

- אתם לא קוראים את זה ואומרים "אלוהים אדירים"?

"אלוהים אדירים תקראי איזה ספר, אבל זה מרגש. כשמישהי שאתה לא מכיר אומרת שהיא שומעת את השירים כשעצוב לה וזה עושה לה טוב, עזוב איך זה כתוב, זה לא מובן מאליו. אנחנו לא תופסים שזה מגיע לאנשים ועושה להם משהו".

באופן פרדוקסלי, הפייסבוק של הלהקה משמש אותם גם כמכשיר להפצת דעות שנויות במחלוקת, ולא רק לשיווק. שוב ושוב פרנקלין יתגלו כמומחי שיווק שלא מפחדים להגיד את כל מה שסמנכ"ל שיווק היה אומר להם להימנע ממנו.

"החבר'ה שכתבו 'ערבים החוצה' באבו גוש - זה כבר ממש מביך שאנשים חושבים שהם חלק מהעם שלנו, לא?", הם כתבו על 'תג מחיר' בפייסבוק, במחאה, ולמחרת הוסיפו ש"כשעושים לנו לייק אנשים שהשם שלהם בערבית, ובמקום השלישי שבו הכי צופים בשירים שלנו נמצאת פלסטין, אנחנו יודעים שהבנתם ש'דבר איתי חופש' הוא לא רק על מחר".

"פייסבוק זה חלק מהאמנות", מסביר שדה, "פורמט להגיד בו את הדברים שלך, לא רק לפרסם הופעות או לצבור קהל. יש לנו 25 אלף שמקשיבים - תגיד מה שבא לך. פוליטיקה וגזענות, דברים שאנחנו כן רוצים לדבר עליהם".

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"