ומה עם עובדי רשות השידור?

אם הרשות תיסגר, העובדים חייבים לצאת ממנה עם פיצוי ראוי

צריך לסגור את רשות השידור. ההבנה הזו כבר מהדהדת זה זמן בכל מסדרון של כל משרד ממשלתי רלוונטי. גם אם לא מדובר בסגירה הרמטית או בהחשכה, ברור שכמו שזה נראה היום, רשות השידור לא תוכל להמשיך להתקיים. לא בהיותה גוף גובה בשלומיאליות ולא רק משדר, לא במאות המיליונים שהיא שואבת ולא יהפכו לעולם לתוכניות טלוויזיה ראויות, ובוודאי לא כל זמן שהאנשים שמנהלים אותה היום ימשיכו לכהן בתפקידיהם.

אבל גם אם לרשות השידור אין עוד ערך בעינינו, אנחנו צריכים להפריד זאת מערכם האמיתי של עובדיה.

הקשיבו טוב: עובדי רשות השידור הם מהעובדים המקופחים שקיימים היום במגזר הציבורי. הם, בדיוק כמו הצופה הישראלי, נפלו קורבן לצירוף נסיבות שהפכו את אחת מרשויות השידור הטובות בעולם לגוף חבוט ומסואב שאיש לא רוצה בו יותר. ורגע לפני שכבר ראו אור בקצה המנהרה, בדמות הרפורמה, הוא נסגר בפניהם. גם אם מהלך ההקפאה היה מתבקש, אי-אפשר שלא להבין את חרדתם הגדולה.

1,900 ישראלים עובדים היום ברשות השידור. פליטתם באחת אל עולם האבטלה עשויה להיות אחד מאסונות התעסוקה הגדולים שידעה המדינה הזו. שני שליש מהם רחוקים מרחק שנים רבות מגיל הפנסיה, הם מגדלים ילדים ומפרנסים משפחות. רשות השידור היא הגוף היחיד בשוק התקשורת המקומי שרוב מועסקיו גרים בפריפריה ובירושלים, ונחשבת לאחד הגופים העיקריים בשירות הציבורי שמקדם תעסוקת ערבים.

וכשמגיע אליכם גובה בעבור האגרה, דעו לכם שמרב הסיכויים שהוא מרוויח שכר מינימום. וכמוהו, יש מאות עובדים ברשות השידור, בהם לא רק עובדי מטה, אלא גם עיתונאים. ולפי מצב השוק היום, כשהם יושלכו לרחוב, סביר מאוד להניח כי לא ימצאו תעסוקה במקום אחר. ואיתם גם מאות עובדי טלוויזיה - טכנאים, מפיקים, במאים וקריינים - שבמשך עשרות שנים בנו פה תעשייה יש מאין.

קיראו עוד ב"גלובס"


אכזריות, סכינאות ופנקסנות

אל תתנו להסכמי העבודה השערורייתיים להטעות אתכם. עובדי רשות השידור הם הראשונים שנפגעים מהם. קל מאוד לזרוק לחלל האוויר מילים כמו "כוננויות" ו"שעות נוספות". אבל אותן שעות שמתווספות לעובדים בשל זמינותם, היו השיטה היחידה במהלך השנים לשפר את מצבם הכלכלי של מי שהמדינה סירבה להעלות את שכרם הסוציאלי. כלומר, שכר הבסיס של חלק ניכר מעובדי הרשות - גם כאלה שעובדים בה עשרות שנים - נע בסביבות 4,000-5,000 שקל בלבד. בתמימותם הם הלכו אחרי ועדים שהוליכו אותם שולל ונתנו להם להאמין שהם משיגים תנאים מופלגים. אך האמת היא שביום שיצאו לפנסיה, הם יישארו בלי כלום.

אך לא הפנסיה ולא תלושי השכר הם שמציבים את העובדים ברוממה בתחתית הרשימה. זה מקום העבודה האכזרי הזה שרוע זורם בקירותיו, שמפיל את רוחם. שנים על גבי שנים של סכינאות ופנקסנות, סגירת חשבונות והתנכלויות. מנהלים שמונעים על-ידי פוליטיקאים, שמתעמרים ויוצאים ללא רבב. גוף שפסק להיות יצרני, שגזל מעובדיו כל גאווה בהישגיהם.

עובדי רשות השידור לא הביאו זאת על עצמם, ובכל זאת הם שומעים מדי יום מהאוצר ומהציבור - שבהם האשמה.

בשנים האחרונות השתרש נוהג של שנאת עובדים בישראל. עובדי הנמלים, חברת החשמל, הרכבת וגם עובדי רשות השידור. מתעורר זעם כלפי אותם אנשים שנאחזים בוועדים על מנת שיושיעו אותם במדינה שבה לאף אחד אין כמעט אפשרות לנבא את עתידו הכלכלי. אך ראוי לזכור שזו אותה מדינה שאחראית למצבם של עובדי הרשות. שהחליטה להקים תחרות עם ערוצים נוצצים מבלי לדאוג לה להבראה, שמתעקשת לטמון ידיה בנעשה במשרדיה, ושהחליטה לייבש אותה מאגרה.

תהיה ההחלטה באשר לרשות השידור אשר תהיה, העובדים חייבים לצאת ממנה בכבוד ועם פיצוי ראוי. כי הערך של עובדי רשות השידור, גבוה באופן ניכר מהערך של המקום שבו הם עובדים.

לכתבה הקודמתרוני וגילי מיילי כמשל