ספר מושלם ליום כיפור: "חוש כיוון" - רומן מסע חכם ומשעשע

הרי לנו ספר מושלם ליום כיפור, ובעצם לעונת החגים כולה: "חוש כיוון - עלייה לרגל לחסרי המנוח ומלאי התקווה". הספר מתחיל באווירה בלתי רוחנית בעליל: גדעון, הגיבור, נוסע לאסטוניה כדי לסייע לחברו טום, שהסתבך עם חשפנית רוסייה ועם בן זוגה המאפיונר. המשכו בליל שתייה מאסיבי, שאיכשהו נולד בו הרעיון לצאת למסע בנתיב הצליינות הימי-ביניימי של סנטיאגו דה קומפוסטלה וסופו בעלייה לרגל לאומן, עם 40 אלף מחסידיו של רבי נחמן מאומן.

בימי הביניים העלייה לרגל לקומפוסטלה, הנמצאת בצפון-ספרד, העניקה לצליין - שגמא דרך של כאלף קילומטרים - מחילת עוונות מטעם הכנסייה.

במאה ה-20, זכתה הדרך לתחייה גדולה (וגם לחסות של אונסק"ו), ושוב מהלכים בה המוני צליינים, רובם המכריע חילונים. חלקם ניו-אייג'ים מחפשי חיבור רוחני, חלקם במשבר אמצע החיים, חלקם סתם מחפשים טיול כיפי ולא יקר שבו אפשר לישון בחינם ולפגוש הרבה אנשים בדרך. גדעון, הגיבור, וחברו טום (זה שהסתבך עם החשפנית הרוסייה בפרק הראשון), יוצאים גם הם לדרך, מתוך כוונה נחושה לפגוש בדרך את עצמם, אנשים מעניינים, ואם אפשר גם לרדת קצת במשקל.

טום קתולי לשעבר. גדעון יהודי-אמריקאי נוירוטי אך משעשע (כמקובל בעדה, מוודי אלן ועד פיליפ רות וג'רי סיינפלד) - ולא סתם יהודי, אלא בנם של שני רבנים רפורמים, שאחד מהם (האב) יצא מהארון, ואחרי 24 שנות נישואים עבר לגור עם גבר (גוי). עם האב הזה מתחשבן גדעון לאורך כל הספר, ובסופו של דבר אתו ועם אחיו מיכה הוא עולה לרגל לאומן בראש השנה.

הצירופים האבסורדיים האלה יוצרים רומן מסע קריא ומשעשע, וחילוני עד לשד עצמותיו. בנתיב קומפוסטלה הגיבורים מוטרדים מהיבלות שהם מפתחים, מקטרים ומתלוננים, בודקים כל הזמן את האימייל ומעדכנים ללא הרף את הסטטוס בפייסבוק. בעלייה לרגל ביפן (נתיב השיקוקו), הגיבור צועד לבד ובעיקר סובל, ואילו אומן מספקת כר לא אכזב של סיטואציות הזויות.

לקורא ישראלי זה החלק המהנה ביותר בספר, אולי כי הוא עוסק בחומרים מוכרים, שמוגשים בצורה מנוכרת במיוחד - לאווירת החג, ללהט המשיחי ובעיקר לחסידים ארוכי הפאות ("התחלתי להסתכל סביב והגעתי למסקנה שזהו עיצוב שיער אווילי ביותר שדורש הרבה זמן לגדל"). עם זאת ועל אף הניכור, הגיבור מצליח למצוא בתוכו סליחה, בעיקר כלפי אביו, ואפילו תחושה של משמעות והתחדשות.

תרגום שגורם אי-נוחות

במהלך הקריאה היו הרבה רגעים שבהם הצטערתי שהמקור אינו נמצא תחת ידי, משום שהתרגום ממש מעצבן. במקום אחר מתואר בחור שלובש חולצה ועליה הכיתוב "ריח של פות". במקור היה זה מן הסתם "ריח של ואגינה", אבל התרגום הגניקולוגי הורס את הבדיחה. גם הדבקות במונחי האקדמיה ללשון כמו "חמרמורת", "יעפת", "כבודת היד" לא מתאים לרוח הספר ולאישיותו של המספר, וחוץ מזה היא גם לא שיטתית ולא עולה בקנה אחד עם סלנג כמו "לנפנף אותנו", ו"התבכיינות". הצרימות האלה גורמות אי נוחות של ממש.

עם זאת, שווה להצטייד בעותק כדי להעביר בכיף את יום כיפור, ולו רק למען רגעים של מודעות עצמית כמו הבדיחה הבאה: "יהודייה חילונית יושבת על ספסל ליד גבר עם כובע שחור ומעיל שחור. היא פונה אליו ואומרת: 'אתם החסידים חיים בימי הביניים. המנהגים שלכם נובעים מאמונות טפלות, הם טיפשיים וגורמים לכולנו מבוכה'. הגבר פונה אליה ואומר: 'אני מצטער, גבירתי, אבל אני אמיש'. האישה משתתקת לרגע ואומרת: 'הו, כמה נפלא שהצלחתם לשמר את המסורת שלכם'". ומי שלא מזהה את עצמו בבדיחה - שינפנף מהר תרנגול לכפרות.

"חוש כיוון", גדעון לואיס-קראוס, עולמות, סדרת ספרי מסע עם עובד, 319 עמ'