פרשת האבא הפולני

תחילת הסתיו הוא זמן מסורתי של פוליטיקה בבריטניה. בספטמבר/אוקטובר, שלוש המפלגות העיקריות עורכות את ועידותיהן השנתיות.

השבוע הראשון של אוקטובר עמד בסימן ועידת המפלגה השמרנית - או לפחות עמד לעמוד בסימנה. הטבלואיד העממי הוותיק ביותר בשירות המפלגה, "דיילי מייל", גנב את ההצגה. הוא החליט להעניק טיפול אופי, מה שקוראים בעגה העיתונאית האנגלית hatchet job, לאד מיליבאנד, המנהיג הצעיר (44) של מפלגת הלייבור ומועמדה לראש הממשלה.

הבחירות יהיו בשנה הבאה, ולנוכח המשבר הכלכלי החמור יש ללייבור לפחות סיכוי סביר לחזור לשלטון. העיתון בחר דרך מעניינת להתפלמס עם מיליבאנד: לא סתם עם רעיונותיו, שזה עניין לגיטימי בהחלט, אלא עם הגנים שלו. רעיונותיו - שמאליים, סוציאליסטיים, לא-פטריוטיים - נטבעו במוחו מילדות בידי אביו ראלף, כתב העיתון. אבא היה היסטוריון מרקסיסטי מושבע, סניגור של ברית המועצות בימי המלחמה הקרה.

בדרך כלל, בנסיבות כאלה, פוליטיקאים מוחים את הרוק מבגדיהם, ועוברים לסדר היום. ויכוח עם העיתון שקול כנגד השתכשכות במי הביבים. לא כן עשה מיליבאנד. הוא נחלץ להגנת אבא ברשימת-תשובה, שהוא דרש מן ה"מייל" לפרסם. ה"מייל" פרסם, אבל כלל באותו העמוד צפצוף ארוך: הוא, אבא-של, "אמנם שנא את בריטניה", הכריזה כותרת-הנגד.

"בסירה האחרונה מאוסטנד"

שערורייה איומה פרצה בפרוזדורי הפוליטיקה הבריטית. תשומת הלב הוסחה מן הוועידה השמרנית, והועתקה למשפחת מיליבאנד. מעניין שלא מעט אנשים בימין הביעו אהדה, או לפחות הבנה, לתגובת אד. "אילו פגעו באבי", אמר ראש הממשלה השמרני דייוויד קמרון, "אני הייתי מגיב במלוא התוקף".

כל זה מעניין כשלעצמו את מי שמתעניינים בצומת-הדמים שבו נפגשות העיתונות והפוליטיקה. אבל כאן נולדה ביצה, שאיש כנראה לא ציפה לה. תומכי מיליבאנד פקדו עוון של אנטישמיות על ה"דיילי מייל". המיליבאנדים הם יהודים. אד, כי ינצח, יהיה ראש הממשלה היהודי הראשון של בריטניה (בנג'מין דיזראלי לא היה, לפחות נומינלית, מפני שאביו התנצר בילדותו).

משפחת מיליבאנד הגיעה ללונדון מוורשה, דרך בלגיה. סבא שמואל היה, לפי גרסה אחת, רצען מומחה, והיה פעיל ב"בונד", מפלגת הפועלים היהודית המפורסמת. ב-1920 הוא הצטרף לצבא האדום, אשר ניסה לשווא לכבוש את פולין, כדי לייצא דרכה את המהפכה הבולשביקית לאירופה. אחר כך הוביל את משפחתו לבלגיה. שם נולד בכורו ראלף, שעל-פי הידוע היה חבר בנעוריו המוקדמים בתנועת נוער ציונית סוציאליסטית. סבא ואבא נמלטו מבלגיה לאנגליה ב-1940, עם נפילתה בידי הנאצים, "בסירה האחרונה מאוסטנד".

ראלף התגייס לצי הבריטי, להילחם בהיטלר, אבל עד מהרה נעשה מבקר חריף וקולני של המשטר החברתי בבריטניה. אומרים עליו, שהוא היה מחשובי ההוגים המרקסיסטיים של זמנו. הוא כתב ספר, שבו גינה את מפלגת הלייבור על עודף מתינותה.

אלכס ידליק נרות חנוכה

האם הסוציאליזם הקנאי של אבא ואנטי-מערביותו הם חטאים הצריכים להיפקד על בנו? סוף-סוף, אפשר לבקר את העדפותיו הרעיוניות מבלי לחשוב אותם לביטויי בגידה (שמעתם, טוקבקיסטים אנונימיים?). את הציטוט המרשיע ביותר מצא ה"דיילי מייל" ביומן נעורים של אבא, שנכתב בגיל 17. שם הרהר אבא אל תוך יומנו, שהבריטים הם כה יהירים ולאומנים, עד שאולי מוטב להם להפסיד במלחמה נגד היטלר. זה היה באמת דבר שטות, המקפיא את הדם, אבל הוא היה בן 17, ולא התנדב לאס.אס.

את המאמר ב"מייל" כתב עיתונאי ששמו ג'פרי לוי. "לא מעניין אותי ששמו לוי", הגיב פעיל יהודי בולט בלייבור, חבר בבית הלורדים. "המאמר הזה אנטישמי". מעניין שבימים הבאים, ה"מייל" הטיל על עורך יהודי בכיר, אלכס בראמר, להגן על המוניטין שלו בתקשורת. בראמר הציע לכל המעוניינים לבוא להדלקת נרות חנוכה ולטבילת תפוח ראש השנה בדבש במשרדו, ולפגוש את הבכירים היהודיים האחרים ב"מייל".

בעל טור יהודי ידוע בעיתון השמאלי "גארדיין", ג'ונתן פרידלנד, כתב רשימה מהורהרת הראויה לקריאה, שבה הוא מנסה לאפיין אנטישמיות בת-ימינו. "לא תמיד נלווית אליה הצדעה היטלרית [במועל יד]", כתב פרידלנד. "תחת זאת נשמעות בה הנגינות הרגילות, משנות-דור... פזמון שחוק במיוחד הוא זה של הנאמנויות החצויות, או בפשטות חוסר-נאמנות. כביכול, בניגוד להעמדת פניהם, היהודים משרתים אדונים אחרים מחוץ לארצם... בדמיונם של האנטישמים, היהודים פועלים ללא הרף לטובת יעד נסתר... אנטישמיות היא תיאוריית קונספירציה על שלטון, המאמינה כי היהודים, הפועלים תמיד כאיש אחד, גמרו אומר להשתלט על העולם".

אל קנאי של הברית הישנה

כל העניין הוא לא-נעים מעיקרו. "דיילי מייל", בניגוד ל"גארדיאן" למשל, הוא תומך רב-שנים בישראל - אם כי הוא גם תמך בפייסנות כלפי היטלר, והתנגד חד-משמעית לכניסת פליטים יהודים מגרמניה הנאצית. זה קרה לפני 70 שנה? כן. גם השטויות שציטט העיתון מיומנו של ראלף מיליבאנד שורבטו לפני 70 שנה. איך אפשר לפקוד את עוון עורכיו של המייל משנות ה-30 של המאה ה-20 על ניניהם בתחילת המאה ה-21? אי אפשר, על כל פנים לא יותר ממה שצריך לפקוד את עוון רעיונותיו של אבא על בניו.

וחוץ מזה, משהו לא נעים מעיקרו הופיע ב"דיילי מייל" ימים אחדים לאחר שהפרשה התפוצצה. במאמר מערכת מתגונן, העיתון הודיע שהוא דווקא אינו פוקד עוון אבות על בנים. בניגוד למי? אה, טוב ששאלתם, "בניגוד לאלוהיה הקנאי של הברית הישנה". מדהים שמשפט כזה, הניזון מסטריאוטיפים אנטישמיים תיאולוגיים, יופיע במאמר מערכת של עיתון המנסה להתנער מחשד של אנטישמיות.

מי יודע מה בדיוק הם רצו להגיד.