הטלוויזיה לא מתכננת למות כל-כך מהר

בניגוד לשמועות - הטלוויזיה לא מתכננת למות, אם כי תנאי המחיה שלה ישתנו ■ הדיגיטל כאן כדי להישאר, אך התעשייה ברובה לא מבינה איך בדיוק זה קשור אליה

הטלוויזיה מתה! רעידת אדמה! שינויים דרסטיים! הנה זה בא! כבר שומעים את האזעקה! הדקו את חגורות הבטיחות והתכוננו למסכות החמצן שמיד יפלו מהתקרה! שום דבר כבר לא יהיה מה שהיה קודם! הדיגיטל ידרוס הכל!

מכיר. שמעתי כבר אלפי פעמים. אפילו כבר השמעתי מאות פעמים, בפגישות, בדירקטוריונים, בהרצאות, וסתם לעצמי לפני השינה.

קיראו עוד ב"גלובס"


כמי שחי לא מעט שנים על הצומת של טלוויזיה ודיגיטל, עוד זכורים לי במעומעם פאנלים יצריים בפסטיבלי ראש-פינה, ובפסטיגלי עסקים שונים ומשונים במרתפים של מלונות יוקרה, תחת הכותרת המטרחנת הקלאסית: "האם האינטרנט ינצח את הטלוויזיה או שהטלוויזיה תנצח את האינטרנט?". תשובה ברורה לא הייתה, אבל אכלנו את הראש משהו טוב, ואלפי מסמכי פאוור פוינט הקריבו את חייהם העלובים על מזבח הנושא הזה.

זה היה בתקופה בה כשהיית רוצה לנגן וידיאו באינטרנט, היית צריך ללחוץ פליי וללכת להקיף את הבלוק עד שהבאפרינג היה מסתיים, כשכולנו עוד היינו מבסוטים לאללה שבנוקיה שלנו אפשר להחליף פאנלים, כשעוד חשבנו שהכי מגניב זה מקלדת שמתחברת לטלוויזיה, והאמת, קצת פקפקנו באופציה של טלוויזיה בנייד "כי המסכים נורא קטנים ומי יוכל לראות ככה".

לפני חודש בערך, במיפ, שוק הטלוויזיה הבינלאומי בקאן, כבר לא תהו האם האינטרנט יכול לנגן וידיאו או האם טלוויזיה בנייד זה קונספט שיוכל לתפוס. העולם השתנה, זה ברור, ומי ששכח צריך רק לפשפש בכיסו, למשש את סמארטפונו, ולהיזכר.

הדיגיטל הוא כבר לא בשורה מעורפלת בצורת שרטוטים וגרפים במצגות, אלא עובדה קיימת. מצד שני, רוב רובם של 13 אלף עסקני הטלוויזיה שהגיעו מרחבי העולם כדי להתחכך אלה באלה ולשתות גלונים של אלכוהול, מנהלים את עסקיהם באותה צורה בה הם נוהלו לפני 20 שנה ויותר. בדיוק כמו שלוכדי התיירים במסעדות האוכל הבינוני אך היקר בקאן, לא שינו את מודל העבודה שלהם. כי ככה זה. אם זה עובד, זה עובד. אל תפריע.

מדובר בשוק, ובשוק כמו בשוק, לכל אחד יש הסחורה שלו. אחד בא עם מלפפונים, אחד עם עגבניות וכו' וכו'. השיטה היא אותה שיטה, חוקי המסחר הם אותם חוקים, ועבור הסוחרים המשופשפים האלה כל הממבו ג'מבו הדיגיטלי לא באמת קשור אליהם. בתיאוריה כן, וצריך להבין את הבאזז וורדס, ואולי אפילו לזרוק כמה דולרים כדי לראות מה הדבר הזה יודע לעשות, אבל לא ממש ברור מה צריך לעשות, איך מוכרים את זה, מה מרוויחים מזה, ובכלל, למה להסתבך? אנחנו בעסקי העגבניות. יש ביקוש לעגבניות. הכל בסדר.

תוסיפו לזה את אפקט ההילה של הטלוויזיה, אפקט כה עצום ומפתה השואב את תשומת הלב בצורה כה אפקטיבית, ותבינו למה הדיגיטל, בעסקי העגבניות הספציפיים האלה, נראה לא יותר מחידוש בעולם שקיות הניילון בהן אורזים את הירקות בדרך לעוד לקוח מרוצה.

במובן הזה, עבור אנשי תקשורת החיים את חייהם בתוך תפיסת מציאות דיגיטלית - מרחפים בעולם בו ה-ott כבר ניצח את הכבלים, העיסוק במודלים של ערוצי יוטיוב יותר מלהיט מחלונות השידור של קומדיה אמריקאית שפג תוקפה, וה-api החדש של פייסבוק מאפיל על הלוח החדש של nbc - ביקור במיפ הרגיש כמו טיול לכפר האמיש.

אגב, לגמרי מובן למה זה ככה. מהפכות גדולות לא מתרחשות בקאט, וגם כשהכיוון ברור לכולם, עדיין רכבות הכסף דוהרות על הפסים הישנים והטובים. שלא לדבר על זה שגם רוב צופי הטלוויזיה בעולם רוצים עוד מאותו הדבר שהם מקבלים כבר שנים. הרי חדשנות אמתית רואים בטלוויזיה מעט. בדרך כלל זו התקדמות אטית, אותו רעיון מוכר, קל לעיכול, כשבכל פעם מתכסה בעוד שכבה גאולוגית דקיקה. אותם סיפורים, אותם פורמטים עם אותם נראטיבים, אותן דמויות, לפעמים אפילו אותם דיאלוגים.

אפוקליפסה? לא עכשיו וגם לא אחר כך

כשאני קם לעבודה אני מדמיין צופה טלוויזיה מודרני ודיגיטלי, עם סמארט טי.וי דקיקה, מלהטט בין טאבלט לסמארטפון, מעיף תכנים מפה לשם באייר פליי, מוריד אפליקציות בשנייה ורבע, ותוך כדי מעדכן סטטוס. רוב צופי הטלוויזיה, ואת זה התעשייה יודעת היטב, הם עדיין שאריות אדם, מוטלים עייפים על ספות נוחות יותר או פחות, מכורים להבהוב ולריצוד וחסרי כל עניין או מוטיבציה לעשות משהו אקטיבי. מקסימום להזיז קלות את האגודל במטרה לסרוק את הפייסבוק, הטוויטר, האינסטגרם, או סתם לשקוע בהזיית קנדי קראש מנתקת כשברקע מצווחות פרסומות.

ההרגל הזה - מפיג הבדידות והשעמום מספר 1 בעולם כבר 60 שנה - הוא כל-כך חזק ומשמעותי בחייהם של מיליארדים, מכונת המדיה עדיין מפמפמת לתוכו כסף כמו סעודי שמתדלק את ההאמר, והחגיגה, בעיקרון, נמשכת.

אז האם במיפ ראינו סביבה אקולוגית בריאה שתמשיך לחיות ככה במשך עשורים, או חיזיון עוד-שנייה-היסטורי של תרבות עסקית ויצירתית שלמה שהולכת לאבדון?

כשמתבוננים בדוכני הסדרות והפורמטים במיפ קשה להימלט מאווירת ימי פומפיי האחרונים, אבל אני מעדיף לראות בעיקר פוטנציאל. פוטנציאל מדהים, דרמטי בהיקפו, למי שיידע להסתגל מהר לחשיבה החדשה וליכולות החדשות הנמצאות בהישג ידם של המיליארדים על הספות. ואם יש מישהו שיידע לעשות את זה, אלה הם האנשים שמפעילים את קופסת הקסם הזאת.

אין לי ספק שבעוד מספר שנים לא רב, מיפ ייראה אחרת לגמרי, אם לא יהפוך לאפליקציה בעצמו. מושגי מפתח ייעלמו, כמו גם כמה מהשחקנים הגדולים, אבל טלוויזיה תהיה עסק גדול יותר. הטלוויזיה - משוכללת יותר, דינמית יותר, פרסונלית יותר - תהיה בכל מקום, בכל זמן, והדבר הזה שכולם אוהבים, שכולם יונקים ממנו כל חייהם, ימשיך לבדר את האנושות ולצבוע בצבעים עזים את שגרת יומה האפרפרה. הצנרת תוחלף, הכסף יגיע בצורות אחרות למקומות אחרים, אבל הטלוויזיה כמו שאנחנו מכירים אותה תהנה עוד שנים ממעמד העל של המדיה החזקה והמשפיעה ביותר, ובניגוד לחזונות האפוקליפטיים, ממש לא תוחלף בסרטוני חתולים מדובבים ותינוקות מזמרים.

* הכותב הוא מנכ"ל Screenz. בעבר הקים וניהל את mako, זרוע הדיגיטל של קשת