האם הסכם היסטורי עם המדינה יחזיר ההתחדשות לקיבוצים?

הם היו משפחות עירוניות שארזו רכוש, ערכים וחלום פסטורלי - ויצאו לבנות בית בהרחבות הפנימיות. אלא שאז החריף סכסוך הקרקעות בין התנועה הקיבוצית לרשות מקרקעי ישראל, והעסק נתקע ■ דוח G - תמונת מצב

בני משפחת זלקין מביטים בערגה אל עבר הגבעה הציורית בקיבוץ גלאון שבנגב. לפני שלוש שנים הם החליטו לתקוע פה יתד, בהרחבה הפנימית של הקיבוץ. בינתיים הגבעה נותרה שוממה: אף לא אחת מ-39 המשפחות שהגיעו לכאן במסגרת הפרויקט בנתה פה את ביתה. הזלקינים, בינתיים, שוכרים דירה קטנה בקיבוץ, מחכים ליום שבו הסכסוך ארוך השנים בין רשות מקרקעי ישראל והתנועה הקיבוצית יגיע לסיום.

קיראו עוד ב"גלובס"


הם לא לבד. בתווך של הסכסוך הזה עומדות - תקועות אולי תהיה מילה נכונה יותר - מאות משפחות נוספות, עם כספים ששוכבים בנאמנות, ולעתים גם לאחר ששילמו עשרות אלפי שקלים, ואף מאות אלפי שקלים, בתהליך הקבלה לקיבוץ.

הקיפאון הזה נובע מסכסוך בין הקיבוצים לרשות מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), וכמו בכל מחלוקת נדל"נית, קשה להסביר אותו במילים פשוטות. ננסה לעשות זאת, על קצה המזלג: לפני כמה שנים המדינה אפשרה לקיבוצים לבצע "שיוך" של הקרקע - כלומר להעביר חלק מהנכסים בקיבוץ, שהיו שייכים לו כאגודה שיתופית, לבעלותם של חברי הקיבוץ. הדבר הזה גרם לקבוצה לא קטנה של משפחות להגיע להרחבות בקיבוצים מתוך הנחה שבקרוב יוכלו לחכור קרקע ולבנות עליה. אלא שהקיבוצים והמינהל לא מצליחים להגיע להסכמה באשר לסכום שישולם על הקרקע בתהליך השיוך, ובינתיים המשפחות מחכות.

ייתכן שהן לא יחכו עוד זמן רב: בשבוע שעבר רמז מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל, בנצי ליברמן, כי ייתכן שהסכסוך הזה קרוב לסיומו. לפני חצי שנה הוקמה ועדה לצורך כך (שלמרות הניסיון שיש לישראלים עם ועדות, אפשר וצריך לתת לה צ'אנס), הצפויה להגיש את מסקנותיה בחודש הבא. אם יקבלו הצדדים את המסקנות, יהיה זה הסכם היסטורי, לא פחות, שבמסגרתו תשלם התנועה הקיבוצית מיליארדי שקלים, ותרכוש את זכויותיה על חלק לא מבוטל מהקרקעות.

זה לא הופך את עמדת ההמתנה שבה נמצאים הזלקינים ושותפיהם לחלום הקיבוצי לנוחה יותר. "יכול להיות שהמינהל צודק בטענות שלו, אבל בסופו של דבר, אנחנו נפגעים ולא יכולים לבנות בית", אומר אלעד זלקין. "אמרנו להם שאנחנו מוכנים לשלם על הקרקע כבר היום, אבל הם רוצים שכל הקיבוצים יפתרו את הנושא במרוכז. פתאום זה לא האינטרס של המדינה שנעבור לפריפריה".

מיכה פטרי, השכן של זלקין ב"גבעת ההמתנה", נמצא באותה סירה. הוא ואשתו, אורי, ושלושת ילדיהם מתגוררים כבר שנתיים בדירה שכורה ולא מאוד מרווחת בקיבוץ, מחכים שמשהו יזוז. "כשעברנו לדירה השכורה אמרו לנו, 'הנה השופלים באים', ובאמת הייתה התקדמות", הוא מספר, "אבל עכשיו התחלנו להשקיע בבית השכור כי אנחנו יודעים שיהיו לנו לפחות עוד שנתיים בבית הזמני. את יודעת משהו? אם היו מציעים לי את הבית שאני גר בו עכשיו, הייתי קונה בשמחה. אנחנו לא מסתכלים על הבית כעל נכס אלא יותר חשוב לנו המקום שבו אנחנו גרים. חשוב לנו לגור בקיבוץ, ואנחנו כבר חלק ממנו. אורי עובדת כשכירה בקיבוץ ואנחנו מעורבים ופעילים בוועדות. אבל היום אי-אפשר לקנות בית קיים בקיבוץ. האופציה היחידה היא לבנות".

- זה בטח משפיע מאוד, הזמניות הקבועה הזו.

"בוודאי. יש בעיקר חוסר ודאות. זה מתחיל בכסף, כשאת יודעת שהמשכנתה או ההלוואה בפתח, אז את מתנהלת בצורה מסוימת, ואנחנו כבר שנתיים מתנהלים כאילו כל רגע נכנסים למסלול של הלוואה ושמים את הכסף בצד. מצד שני הבית קטן, שלושה ילדים בשני חדרי שינה. אילו היינו יודעים שזה לאורך זמן היינו מראש אולי מוסיפים חדר, אבל קשה לתכנן. אנחנו בעיקר רוצים כבר בית קבע, ומוכנים לשלם מחיר מלא מתוך כוונה לגור במקום טוב".

- איך האווירה בשבילי הקיבוץ, על רקע ההתפתחויות?

"הקיבוץ נשאר באווירה מאוד טובה ותומכת. זה לא גוף כלכלי תאב בצע, אנשים לא מגיעים לכאן כדי לעשות מהלך כלכלי או מכה. התחושה היא שמערימים קשיים. יש קושי כשההיגיון הפנימי של הקיבוץ פוגש את העולם. תמיד זה היה ככה".

אם זה המצב, אני שואלת את זלקין ואת פטרי, למה לא לחפש דירה לרכישה ביישוב אחר, מה כל-כך מושך בקיבוץ? זלקין משיב: "אני במקור קיבוצניק, גדלתי בקיבוץ כפר עציון, חשבתי שזאת צורת חיים שמתאימה לי ולמשפחה שלי. אשתי ואני אמרנו, בוא ננסה; חיפשנו בכמה קיבוצים במרכז, אבל שם שומרים מקום רק לבנים ולא נותנים לאף אחד להיכנס. בדקנו גם את אזור עמק חפר, בחנו למשל אופציה בקיבוץ המעפיל, שם אני יודע שכבר בנו שכונה. אבל בגלל שאני עובד ביבנה, חשבנו שכדאי לעבור דרומה. בדיעבד, אולי חבל שלא עברנו לשם".

אנחנו מקפיאים, אתם תשלמו

אין עוררין על כוונות התנועה הקיבוצית. לאחר משבר כלכלי וחברתי עמוק שכמעט חיסל אותה, היא מצאה כיצד להתחדש. מה שהחל בהרחבות חיצוניות לקיבוץ, עם אידיאולוגיית "עגלות ילדים במקום קלנועיות", הפך בשנים האחרונות למתווה אידיאולוגי חדש: "במקום שותפים - שכנים". לפני ארבע שנים החלו הניצנים לפרוח, ומודל ההרחבות הפנימיות הציע חבילה אטרקטיבית במיוחד: קבלה דה פקטו לחברות בקיבוץ המתחדש, קרקע לבנייה בקיבוץ (שבעצמו חוכר אותו מהמינהל) כשמהנקלט נדרשת עלות הבנייה בלבד, תוך עיגון הזכויות על הנכס בהליך המכונה "שיוך חוזי".

ובעצם, למה לא? במאות אלפי שקלים פחות ממחיר דירת שלושה חדרים במרכז, אפשר לבנות בית צמוד קרקע בסביבה קהילתית שיתופית, אידיאלית לגידול הילדים. המספרים מראים את ההצלחה: אוכלוסיית הקיבוצים מונה כיום 142 אלף נפשות, יותר מאי פעם, צמיחה של 20% בעשור.

אלא שהאידיליה לא החזיקה מעמד הרבה זמן: "אני מייצג עשרות משפחות כמו משפחת זלקין", מספר עו"ד אביגדור ליבוביץ', המתמחה בנדל"ן. "חלקן הצליחו להיחלץ בעור שיניהם וקיבלו היתרים לבנייה מרשות מקרקעי ישראל, אבל הרוב המכריע עדיין מחכה".

- למה זה קרה, בעצם?

"כי המדיניות מאז אוקטובר 2012 היא להקפיא היתרי בנייה בקיבוצים".

- פשוט כך?

"כן. המינהל אמר לקיבוצים שהם לא יכולים לעשות עם הקרקע מה שהם רוצים, ואם הם רוצים לקלוט חברים חדשים הם צריכים להתחייב לשלוח את חברי הקיבוץ, כולל החדשים, לרשות מקרקעי ישראל, על מנת לסיים את תהליך שיוך הקרקע".

אלעד זלקין מסביר איך הדברים נראים בשטח: "התחלנו את התהליך לפני שלוש שנים. זה לקח הרבה זמן עד שעוברים ועדת קבלה, חותמים על החוזים, בוחרים את הדגם של הבית ומתכננים את השכונה. כשכבר גמרנו עם הביורוקרטיה הפנימית, מצאנו קבלן והתקבלנו לחברות בקיבוץ. פתאום התעוררו ברשות מקרקעי ישראל והחליטו שיש בעיה בקיבוצים ועצרו את הכול".

בקיץ האחרון, מתוך רצון לאפשר לאותן משפחות להתקדם עם הבנייה הגו ברמ"י פתרון: המשפחות התקועות ייתנו ערבות משתנה (לפי אזורי עדיפות לאומית: במקרה של קיבוץ גלאון מדובר בערבות בסך 200 אלף שקלים) שתבטיח את הליך השיוך בעתיד. בתמורה, המשפחות יקבלו היתרי בנייה ויוכלו להתחיל לבנות. ברגע שהקיבוצים והמינהל יגיעו להסכמה על תהליך השיוך, סכום הערבות יקוזז ממחיר הקרקע. הקוץ באליה הזו הוא שתהליך השיוך אינו תלוי במשפחות, אלא בקיבוצים ובמינהל, וכך, אם עד 1 בינואר 2015 לא יושלם תהליך השיוך, הערבות תחולט; או במילים אחרות: המשפחות ישלמו קנס על קיפאון במשא ומתן בין הקיבוצים למינהל.

המשפחות התקועות מבינות את זה, כמובן, וביטאו את האבסורד במכתב חריף ששלחו לרשות מקרקעי ישראל: "נגררנו למצב שהוא מבחינתנו מסוכן מבחינה כלכלית ושאין לנו כל חלק ואחריות להיווצרו", כתבו. מענה מהמינהל עדיין לא התקבל.

מהצד השני, גם לתנועה הקיבוצית לא חסר. המינהל, במידה לא מועטה של צדק, רואה בהרחבות הפנימיות ספסור בקרקעות המדינה, מעין מסלול עוקף שיוך ועוקף רשות מקרקעי ישראל. דוגמה יפה לעיוות שיכול להיווצר אפשר היה למצוא בתחקירו של משה ליכטמן שפורסם ב-G ביוני 2012: תחת הכותרת "קומבינת הקיבוץ המתחדש" עלו בכתבה זו טענות על ניצול נכסי הקיבוץ והמשאבים שהוא מקבל מהמדינה, בידי מתי מעט מחברי הקיבוץ - לא פעם על חשבון הנקלטים החדשים.

"כן, אבל למה לשפוך את התינוק עם המים?", מלין זלקין, שתקוע באמצע. "הרי בעקבות ההחלטה הזו של המינהל נפגעים גם קיבוצים שרק מבקשים להשתקם, מתעסקים בחקלאות ואפילו לא נמצאים במרכז הארץ. הנה, תראי, קיבוץ גלאון נמצא ליד קריית גת. זה ממש לא מרכז הארץ, אני לא יודע למה הכניסו אותנו לקטגוריה הזאת. הזמנו אותם במכתב שיבואו ויראו איפה אנחנו נמצאים בכלל".

משום מה, ראש הרשות בנצי ליברמן לא קיבל את ההזמנה, אז זלקין עלה אליהם לירושלים כדי להשתתף בדיון שהתנהל בכנסת בנושא, ולאחר מכן, ערב ראש השנה, גם נפגש עם ליברמן ועם אנשיו במסגרת דיון נוסף. "כשהיינו בדיון הסבירו לנו שיש שימושים חורגים בקיבוצים ושצריך לפתור את זה", הוא מגלה טפח מהשיחה. "אבל מהם השימושים החורגים בגלאון? אזור שפעם היה פינת חי נטושה ומישהו הקים בו פיצרייה קטנה שפתוחה פעמים בשבוע כשהאזור כולו משווע לתיירות. בגלל זה מדינת ישראל לא מאפשרת לנו לבנות בתים?".

מרשות מקרקעי ישראל התקבלה תגובה לאקונית למדי: "ישנה ועדה שעוסקת בסוגיה ולכן לא נוכל להתייחס לפרטים טרם השלמת עבודתה".

"מי שכבר נכנס - נכנס"

לא הכול שחור בסיפור הזה. בקיבוץ המעפיל שבעמק חפר, למשל, נראה שהמצב רגוע ואינו מושפע מהמדיניות הנוכחית. אולי זה עניין של תזמון. "איכות החיים כאן מאוד גבוהה", מדווחת דלית לוי, שאנחנו חוזרים אליה כשלוש שנים לאחר כתבה שפרסמנו כאן אז על מודל ההרחבות הפנימיות. "הקיבוץ מאוד התפתח בשנים שחלפו מאז שנכנסנו לבית", היא מספרת. "השכונה שאנחנו בנינו הייתה השכונה הראשונה בהרחבה, וממש עכשיו נבנית השכונה הרביעית.

"זה ממש ליהנות מכל העולמות. מצד אחד אתה יחידה עצמאית כלכלית - עובד בחוץ עם אוטו משלך והכול - ומצד שני יש חיי קהילה עשירים. חוגגים יחד בחגים, ארוחות ערב משותפות. מאוד נחמד. המון אנשים חדשים עברו לקיבוץ".

- את יודעת, יש אפילו עוד אנשים שרוצים לעבור לקיבוץ.

"אני יודעת, המון אנשים מעוניינים בסידור הזה, אבל בלתי אפשרי היום להיכנס לקיבוץ. מי שכבר נכנס - נכנס".

- ועדיין, אתם לא רשומים בטאבו כבעלי הקרקע. זה לא מפריע לכם?

"כשנכנסנו לפרויקט הזה ידענו שהנושא של השיוך לא סגור והשלמנו עם זה. החלטנו לשים את זה בצד כי הבנו את היתרונות ואת החסרונות. ביום שיעשו שיוך אני אצטרך לשלם על זה הרבה כסף, אני יודעת, אבל לדעתי ייקח עוד המון זמן עד שימצאו לזה פתרונות. בכל מקרה הזכויות שלנו מעוגנות בחוזה ואיש לא יכול להוציא אותי מהבית".

"זה לא פרויקט נדל"ן"

יש מי שיגיד בקיבוץ המעפיל שזה בסך-הכול עניין פסיכולוגי - הרי כל הזכויות מעוגנות, אז מה בעצם משנה של מי הקרקע? התשובה היא שזה משנה לגוף מאוד חשוב: לבנק. על-פי המודל שפעל בקיבוצים עד לשנה האחרונה יכלו הנקלטים לבנות את ביתם בלי לשלם עבור מרכיב הקרקע. באזורי המרכז והשרון זאת עסקה אטרקטיבית, המאפשרת הגשמת חלומות של ממש, גם במחיר של שעת נסיעה לעבודה בתל אביב. אבל על מנת להשיג את המימון נדרשות הלוואות רגילות (כלומר, לא משכנתאות), כי הבנק אינו יכול לשעבד את הקרקע.

בהיבט הזה, אגב, ישנה התנגדות בתוך התנועה הקיבוצית למסלול השיוך שעומד במרכז המשא ומתן האחרון עם המינהל: בקיבוצי המרכז והשרון משוכנעים שהמתווה המתגבש יפגע ביכולתם של בני הקיבוץ לבנות את ביתם בקיבוצים האלה, משום שלאור מיקומם ערך הקרקע בהם גבוה מאוד וייתן עדיפות לנקלטים החיצוניים שיכולים לשלם. אנשי הקיבוצים הללו אף בוחנים הליכים להפעלת לחץ על הוועדה שתגיש את מסקנותיה בחודש הבא.

מעבר לכך, ישנם קיבוצים שמתנגדים למתווה המתגבש מסיבות אידיאולוגיות: הם פשוט אינם מעוניינים שהקיבוץ יהיה שוב מעין "אח גדול" שרוכש את הקרקעות במרוכז, והיו מעדיפים שכל חבר ינהל הליך שיוך עצמאי מול הרשויות.

בקרב מקבלי ההחלטות, מנגד, נשמעות לא פעם טענות מפי בעלי תפקידים בכירים, בסגנון "למה שהבן שלך ייהנה מהטבה בקיבוץ על הקרקע והבן שלי, ששירת בגולני וגר במושב או בעיר, לא ייהנה?"; או טענה רווחת אחרת כמו "במושבים אין שום גמישות בכל הקשור לשימושים חורגים ולא צריך שיהיה כך גם בקיבוצים". בישראל, כידוע, אי-אפשר לפתור בעיות בלי לנסות לתקן על הדרך גם את ההיסטוריה.

גם אנשי הקיבוצים אוהבים להזכיר לטוענים את תפקידה ההיסטורי של התנועה: שמירה על גבולות הארץ ועיבוד האדמה. ואף שטענה זו נשחקת עם השנים, די היה להתעדכן בשבוע שעבר במהדורות החדשות שבישרו על מנהרה תת-קרקעית שנחפרה על-ידי חמאס, ממש ליד בתיהם של אנשי קיבוץ עין השלושה בעוטף עזה. ועדיין, בכל הקשור לצמיחה דמוגרפית של הקיבוצים בעוטף עזה - המצב טוב. הנה, בקיבוץ יד מרדכי קלטו ממש החודש כחמישים חברים חדשים. ככה זה כשעלות מרכיב הקרקע עומדת על סכום נאה של אפס שקלים.

"כבר התחילו בעבודות תשתית בשכונה החדשה, בנו מדרכות וקירות תמך", מדווח בחגיגיות שחר מידן, 45, בן קיבוץ יד מרדכי שחזר עם משפחתו לאחר שהות ממושכת בחו"ל משנת 1999. "היה לי ברור שנחזור, היה נהדר לחזור לקיבוץ".

- אבל אתם, הבנים, עזבתם את הקיבוץ בהמונים, לעתים בטריקת דלת. מה השתנה?

"עזבנו בזמנו כי לא אהבנו את הסוציאליזם. אהבנו את הקהילה, את האנשים, ואנחנו מתים על המקום, אבל הבנו שהקטע הסוציאליסטי יתפרק בשלב מסוים ונישאר ערומים. ההורים שלנו, שהם קיבוצניקים, לא יכלו לתת לנו שום דבר חוץ מערכים, ואנחנו הבנו שלא נמצא בקיבוץ עצמאות וחופש כלכלי. כשחזרתי גיליתי שיש בקיבוץ מנהיגות של חבר'ה צעירים שלקחו את המושכות והצילו את המצב, הפריטו את הקיבוץ והפכו אותו לקיבוץ מתחדש. מקיבוץ דועך מבחינה כלכלית וחברתית הפך יד מרדכי ליישוב מצליח ותוסס. אין כמעט מקום בגנים, בית הספר מלא בילדים, ואי-אפשר להשיג דירות; המקום משגשג".

"16 מתוך 26 המשפחות שנקלטו הן משפחות של בנים חוזרים והשאר מצטרפים חדשים", מלמד שאולי סנקר, מזכיר הקיבוץ, "היה לנו מאוד חשוב ליצור תמהיל בין בנים לבין מצטרפים חדשים מאוכלוסיות מגוונות: מגילאי 30 ועד גילאי 60".

- מה אתה חושב על זה שאנשים מסתכלים על הקיבוצים בעיקר כהזדמנות נדל"נית.

"לא יודע, אבל בכל מקרה אסור להסתכל על הקליטה בקיבוצים כעל פרויקט נדל"ן. זה צריך להיות המשך ישיר למפעל ההתיישבות".

רוב הסיכויים שסנקר צודק, ואחד התפקידים של שרשרת תהליכי הקבלה הארוכה לחברות בקיבוץ הוא גם לסנן את אלה שלבם, איך לומר בעדינות, אינו נמצא במקום הנכון. ובכל זאת, אין להקל גם בתרומתם האפשרית של הקיבוצים לבעיית הדיור. בינואר האחרון, למשל, פורסם על-פי עבודת מחקר של פירמת הייעוץ BDO זיו האפט, כי ניתן לבנות בקיבוצים כחמישים אלף בתים בתוך חמש שנים. וגם פוטנציאל דיור להשכרה ישנו, כך לפי פרסום של התנועה, שמציעה תוכנית לבניית 11* אלף דירות להשכרה בקיבוצים ברחבי הארץ, בעיקר בפריפריה.

"אנחנו יכולים להיות חלק מהפתרון למצוקת הדיור בארץ, אבל עשו מאיתנו בעיה", מסכים איציק שפרן, מנהל המטה לצמיחה דמוגרפית בתנועה הקיבוצית. "התחושה היא שהעסק תקוע. משפחות פוטנציאליות שמוכנות להיכנס לתהליך יושבות היום על הגדר והן יכולות להתייאש מהר, כי לא רואים פתרון באופק. אמנם לא נתקלתי בתופעות המוניות של ייאוש, אבל זה קרוב. אנשים לא ישבו על הגדר לאורך זמן".

ובכל זאת, הביקוש גבוה

במהלך הגלישה באתר ההתיישבות הכפרית homee.co.il יש לחפש את סימון ה-V בלוחות הקיבוצים. ה-V הזה מלמד אם יש תהליך קליטה פתוח לציבור. בלוח הקיבוצים באזור המרכז והשרון מתנוסס V אחד בודד בלבד ברשימה, ליד קיבוץ קבוצת יבנה הדתי. בקיבוצי הצפון והדרום המצב טוב בהרבה. האתר מלמד על היקף הביקוש בקרב הציבור לסגנון החיים בהתיישבות הכפרית.

"עיקר התנועה של הגולשים באתר היא לקיבוצים", מלמד משה אלזרה, יזם האתר. "אני חושב שזה קורה כי אנשים שמים יותר דגש על חיי הקהילה וזה בעצם המוצר שהקיבוצים מוכרים. מעבר לזה יש בהחלט גם הצעות אטרקטיביות מבחינת הנדל"ן. אם מתרחקים לאזורים כמו חבל אשכול או עמק המעיינות, למשל, אפשר להצטרף לקיבוץ ולבנות בית בחצי מיליון שקל. אלה דברים שלא נשמעים הגיוניים בכלל במציאות הכלכלית בישראל".

- מרוב שזה נשמע לא הגיוני - זה גם תקוע.

"נכון, חלק מהעסקות הללו לא כוללות את מרכיב הקרקע ולכן הקיבוצים המתחדשים לא עומדים בביקוש ולא מממשים את האפשרויות לבנייה בגלל תהליכי שיוך הנכסים. אני יודע שחלק גדול מהקיבוצים בארץ עשו שלב א' בהרחבה ותקועים היום לקראת שלב ב'".

ובכל זאת, גלישה באתר מלמדת שהקיבוצים הם עדיין המפרסמים העיקריים. כלומר: גם כשברקע נערמים היתרי בנייה וצוברים אבק על שולחנות המינהל, ממשיכים הקיבוצים בתהליכי הקליטה ובפנייה לציבור לנסות ולהצטרף לשורותיהם.

- איציק שפרן, הכול תקוע. למה אתם עדיין ממשיכים בתהליכי הקליטה?

"משום שהתקנות החדשות והמגבילות הן די צעירות וקרו במהלך השנה האחרונה. ה'קורבנות' של האיסורים האלה עדיין לא התייאשו, וממתינים או עושים פרוצדורות כמו שהמליצה להם המחלקה המשפטית שלנו. עד שתהיה פריצת דרך המגמה היא להתקדם בתהליך קליטה לחברות כדי שכשהמגבלה תוסר, אפשר יהיה להתקדם לבניית הבית ולא להתחיל מהתחלה".

- אבל הביקושים עצמם אינם פוחתים?

"ממש לא. אני מקבל עשרות פניות בשבוע, ואני רק אחד הערוצים. יש גל גדול של פניות שמגיעות ישירות לקיבוצים או למועצות האזוריות, אבל לצערנו הן די תקועות. גם גורמי הבנייה ממשיכים להתעניין, כי יש הנחה אופטימית שהבעיות ייפתרו ותימצא פשרה שתחלץ את הפקק".

פתרון באופק? מה יכלול ההסכם המתגבש

בכנס הנהגות הקיבוצים שהתקיים בשבוע שעבר חשף בנצי ליברמן, מנכ"ל רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), כי הרשות בוחנת הצעה של מסלול שיוך דירות נוסף בקיבוצים, שלפיו יוכל הקיבוץ לפדות את "שטח המחנה" בתשלום אחד וחד-פעמי על כל השטח הבנוי: "אנחנו בוחנים את זה כעת מהבחינה המשפטית", אמר ליברמן, "הכיוון הכללי שלנו הוא ללכת על זה".

על-פי המתווה, ירכוש הקיבוץ את הזכויות בשטח הבנוי, יהיה בעל הזכויות בקרקע, וכך יוכל לשמור על צביון הקיבוץ בשנים הבאות - כיוון שרק הוא יהיה רשאי לאפשר חכירת משנה לכל משפחה או יחידת דיור. זה גם מה שאמור להסדיר את נושא השימושים החורגים.

המסלול החדש, אם יתקבל, יתייחס להעברת השליטה לידי הקיבוצים של השטחים הבנויים, שמוערכים בכ-110 אלף דונמים שערכם מוערך במיליארדי שקלים.