המהפכה הבאה ביהדות? הפמיניזם הדתי מרים ראש

הדפדוף הרגיל בעיתוני השבת נעצר לפני שלושה שבועות על טור אחד ב"ישראל היום". אמילי עמרוסי, בעבר דוברת מועצת יש"ע וכיום בעלת טור בעיתון, סיפרה לקוראיה בחדווה משתאה על כך שבבתי כנסת אורתודוכסים רבים צוין השנה חג שמחת תורה גם במעגלי ריקודים של נשים האוחזות בספרי תורה.

זה אולי נשמע כמו סערה בגביע קידוש עבור מי שאינו חלק מהציונות הדתית, אבל למי שמכיר את המגזר וזוכר כמה מהומות ומריבות קהילתיות התגלעו סביב הדרישה המינורית הזו של נשים לקבל גם הן ספר תורה בהקפות החג, ברור שזו ידיעה עם מטען עודף. ידיעה שקשה שלא לראות בה הישג למהפכה הפמיניסטית הדתית, זו שנדמה היה שהיא מדשדשת על פני העשורים האחרונים, ופתאום הרימה ראש ופרצה את גבולות מכורתה, ירושלים, בקול תרועה וצעד תימני.

גם ד"ר חנה קהת, מייסדת וראש ארגון "קולך", שהוקם ב-1998 ומאז משמש כביתו של הפמיניזם האורתודוכסי, קראה את המאמר בעניין רב. אלא שלקריאה שלה התלווה גם טעם אחר, נוסף: של החמצה. הדיווחים על חגיגות שמחת תורה החזירו אותה לאותו החג בשלהי שנות ה-90, בישוב נווה דניאל, מקום מגוריה עד לפני שנים ספורות. אלה היו הימים הראשונים של "קולך", כשעמדותיה הפמיניסטיות עוד לא היו ממש ידועות או מגובשות. אז, כשהיא וחברותיה ביקשו שיעבירו להן ספר תורה, אף אחד לא עשה מזה סיפור. הבעיה צצה ביום שאחרי, כשקהת החלה להפיץ את הידיעה על כך שהיא וחברותיה רקדו עם ספר תורה.

"זה הפך למשהו בלתי נסלח", היא מספרת. "אמרו שביישתי את הקהילה, שגררתי את היישוב למקום נמוך. ומה יגידו הרבנים. רב היישוב החזיק בקלסר ובו גזרי עיתונים עם כל מיני התבטאויות שלי. הפכתי לסדין אדום. מסוכנת לקהילה. לכן, כשקראתי את המאמר של אמילי עמרוסי, הרגשתי צביטה בלב. מה שהיום הוא כמעט מובן מאליו גבה ממני בזמנו מחיר מאוד כבד. כולם מסביבי קראו בהתלהבות, ואני נזכרתי בדמעות במה שעבר עליי".

הטעם המתוק-חמוץ הזה שקהת מתארת, מוכר היטב לדור המדבר של הפמיניזם הדתי. הגוף שלהן עוד זוכר את החיים בצל ברכת "שלא עשני אישה", אבל הבנות שלהן כבר עולות לתורה בצעד בטוח, פותחות דף תלמוד בביטחון של בעלבתיות ופוערות סופרן ב"יתגדל וישתבח שמה רבא".

15 שנים אחרי שהפמיניזם הדתי קיבל צורה ושם, בדמות ארגון "קולך", ו-13 שנים אחרי שהוקם בירושלים בית הכנסת "שירה חדשה" (המניין המשתף הראשון, שבו אמנם קיימת מחיצה בין גברים ונשים, אבל נשים לוקחות חלק בקריאת התורה וההפטרה ובהובלת חלק מהתפילות), האוויר מתמלא בתחושה שמשהו זז. כמו גחלים שפתאום מתחילים לבעור. כמו גוזלים שבקעו את תקרת הזכוכית של ביצתם. הפמיניזם הדתי הגיע לנקודת ההבשלה שלו.

המנעד לביטוי רחב מאוד: יש מקומות שבהם אולי יעצרו בריקודים עם ספר תורה; מקומות אחרים מנהיגים העברת ספר תורה בעזרת נשים כדבר שבשגרה; ביותר ויותר בתי כנסת נשים נותנות דבר תורה בציבור - בתי הכנסת הפחדנים יאפשרו לנשים לתת שיעור מחוץ לאולם בית הכנסת ורק בתום התפילה; הנועזים מעט יותר יאפשרו לנשים לשאת דברים גם באולם התפילה ממש ואף במהלכה; פה ושם מתארגנים מניינים לנשים בלבד, לרוב בחגים; יותר ויותר בנות מצווה קוראות בתורה ובהפטרה, וחוטפות את מטר הסוכריות המתבקש; ובבית מורשה לומדות כ-15 נשים בתוכנית ללימודי הלכה, שבסופה שום דבר לא יפריד בינן ובין משרת רבנות, חוץ מהתואר. וגם על זה יש ויכוח.

הרוביקון ההלכתי שנחצה על-ידי מניין "שירה חדשה" בשנת 2000 הקפיץ את האורתודוכסיה כמה צעדים קדימה. בהתחלה "שירה חדשה" היה בודד במערכה, אבל בשנים האחרונות החלו לקום עוד ועוד מניינים החותרים לשוויון בין גברים ונשים. חלקם פועלים תדיר, אחרים רק פעם בחודש. חלקם מפגרים אחרי "שירה חדשה" בפתיחותם, אחרים עקפו אותו בסיבוב.

קשה לאמוד בכמה התארגנויות מדובר, אבל המהלך הכללי ברור. במודיעין כבר יש שני מניינים כאלה, בתל אביב יש אחד, אבל מדברים על הקמת עוד מניין שוויוני בנוסח ספרד. מניינים משותפים החלו לפעול בשנים האחרונות גם במזכרת בתיה, במעלה גלבוע ובכפר אדומים. השמועות אומרות שיש התארגנות ברעננה. קיבוץ כפר עציון התמלא תתי גוונים של בתי כנסת, כולל מניין משותף, עד כדי כך שזכה לאחרונה לפרודיה מצוינת על בסיס הסצנה הידועה מהסרט הגרמני "הנפילה", אלא שהפעם היטלר לא מתבאס מבעיות החניה בתל אביב, אלא מפיצולי התפילות בקיבוץ ("כל מי שהבת שלו עלתה לתורה בבת מצווה, שייצא החוצה").

וירושלים? היא כרגיל בשפיץ של המהפכה, כשעוד ועוד קבוצות צצות בכל חודש בקריאה להזיז בסנטימטר נוסף את הסטטוס-קוו האורתודוכסי (גם אם המתנגדים לשינויים מתעקשים להטיח בהם את כינוי הגנאי האולטימטיבי בעיניהם: רפורמים). עבור אותם נשים וגברים, ריקודי נשים עם ספר תורה זה נחמד, אבל רחוק מאוד מהיעד הסופי: שם גם אולי תהיה הזדמנות לרביזיה תיאולוגית עמוקה, כזו שרואה בהיבט הפמיניסטי חלק אחד ממהלך רחב הרבה יותר של דין וחשבון רוחני שהאורתודוכסיה צריכה לעשות.

רגע לידת התודעה הפמיניסטית הדתית של אישה או של גבר הוא לפעמים הדרגתי וחמקמק, ולפעמים ברור וכואב כמו התגלות חד פעמית. היו שהשוו אותו לאכילה מעץ הדעת. העיניים נפקחות באחת, ערוות העלבון מתגלה, ואין דרך אחורה. המוצא היחיד הוא יציאה לדרך חדשה. נטישת הפסיביות הישנה לטובת "אדמה צחיחה שצריך לחרוש לבד", כמו שכינתה זאת ד"ר חיותה דויטש, בדברים שנשאה לרגל ציון 12 שנים למניין הנשים של נווה דניאל, לו היא שותפה. וכן, לפעמים גם יש געגוע לאותו גן עדן של שוטים, של לפני הגירוש, עם אשליית ההרמוניה שהוא סיפק.

פרופ' ורד נעם, חוקרת תלמוד מוערכת מאוניברסיטת תל אביב, אף פעם לא אהבה את העיסוק בפמיניזם. אם היו בדרכה מכשולים, היא כבר מצאה איך לאגף אותם בלי להזדקק לתיאוריות פמיניסטיות או למעגלי תמיכה נשיים. אם העולם הרבני לא פילס לה דרך להפוך לגדולה בתורה, היא עקפה אותו בעזרת האקדמיה; אם בית הכנסת בכפר אדומים שלח אותה ליציע העליון, היא מצאה מושב ישר מעל בימת הקריאה בתורה, והתמסרה לתפילה ולקריאה מתוך הבועה הדתית שבנתה לה.

אבל הבועה הזו התפוצצה בזעם לפני יותר משנה, ביום קיץ לוהט במיוחד. 45 מעלות של יובש מדברי. נעם, כמו בכל שבת, ביקשה ללכת לבית הכנסת. למקום הקבוע שלה. היא צעדה במעלה הגבעה וטיפסה לעזרת הנשים, רק כדי לגלות שהמזגן שובת מפעולה. את מה שקרה לה בהמשך היא הטיחה במקלדת ביום שאחרי ושלחה לעלון הכפר.

"שני דברים היו ברורים מיד", היא כתבה, "א. זה לא בכוונה, חס וחלילה. מישהו פשוט שכח. ב. אותו מישהו לא היה שוכח לעולם להדליק את המזגן בבית הכנסת עצמו, כלומר למטה, כלומר אצל הגברים. ובכן, ירדתי למטה, לשבת בחדר הספח התחתון המשמש אף הוא עזרת נשים. שם היה מזגן, אבל אי אפשר היה לראות או לשמוע דבר. כלומר, הסתבר שעליי לבחור בין לא לנשום לבין לא לראות ולא לשמוע. חלפו עוד כמה דקות עד שהבנתי שאני נחנקת. לא מחום אלא מכעס.

כעס מצטבר שמודחק כבר שנים רבות מאוד. מזה שלושים שנה אני עולה לבית הכנסת פעמיים בכל שבת, בכל מזג אוויר. במהלך השנים היה זה תוך כדי שישה הריונות ועם ילדים קטנים, עם תיקי צעצועים, בקבוקים ומוצצים, והיום לפעמים עם נכדים. יש לי אהבה גדולה לבית הכנסת... ועכשיו הבנתי בבת אחת שהאהבה הזאת היא אהבה נכזבת. שכל חללו הארכיטקטוני של המקום הזה וכל התנהלותו, בנויים בדקדקנות לאפשר התעלמות מקיומי. שבעצם יש משהו לא מוסרי בשיתוף פעולה עם מי שפשוט מוחק אותך...".

העלון המנומנם לרוב של כפר אדומים הפך לזירת התגוששות. אנשים הופתעו שדווקא נעם, בחורה ממשפחה טובה עם מזג מתון, מצאה לנכון לטלטל כך את הספינה. היה אפילו מישהו ששלף את טיעון המדרון החלקלק: אפשרנו לך לתת שיעור לפני 30 שנה בשבועות - וזה מה שקורה. הטקסט המשיך להתגלגל ודלף אל מחוץ לגבולות כפר אדומים. נשים עם חוויות ניכור דומות מצאו בנעם כתובת לתסכול המצטבר שלהן.

כל זה הלך ונערם על לוח לבה של נעם והתגבש לכדי טקסט שבמחוזות הפמיניזם הדתי מכונה מאז "המאמר המכונן של פרופ' ורד נעם". באיפוק תלמודיסטי טיפוסי, ישבה נעם על הטקסט חצי שנה לפני ששלחה אותו ל"מקור ראשון", שם הוא התפרסם בינואר האחרון תחת הכותרת "מעבר למחיצה הפנימית". במאמר מצליחה נעם לקחת את הפגיעה האורתודוכסית בנשים ולשים אותה בתוך הקשר רחב, המבהיר גם לאחרוני השמרנים שאת מחיר מחיקת הנשים מהמרחב הדתי משלמת הקהילה כולה.

חיותה דויטש, עורכת כתב העת אקדמות וחוקרת ספרות חז"ל, אומרת בלי שמץ של אירוניה שהרגישה ש"נפל דבר" ברגע שקראה את המאמר. מאז, החליטה עם בני ביתה להנהיג זימון משותף לנשים ולגברים (מדובר בהקדמה לברכת המזון, "רבותי נברך", שבאורתודוכסיה נהוג לעשות רק אם יש בסעודה שלושה זכרים מעל גיל 13, על אף שבלא מעט מקורות הלכתיים אין מניעה שנשים ישתתפו בזה).

בכנסים השנתיים של ארגון "קולך" הופיעו תמיד החשודות המיידיות מאז שהוקם בסוף שנות ה-90. השנה, העידו המשתתפות, משהו חדש זרם בעורקים. מבין 800 המשתתפות בכנס שנערך בערב סוכות, מספרת קהת, 50% היו נשים בנות פחות מ-30. "היינו רגילות לראות משתתפות בנות 40 פלוס", מבהירה קהת, "מה שמתאים לתיאוריה הפמיניסטית הכללית, לפיה רוב הנשים מפתחות תודעה פמיניסטית אחרי גיל 35. אבל פתאום נשטפנו בדור צעיר של נשים".

מתבקש לשאול: למה? מה קרה בשנים האחרונות שאפשר לפמיניזם הדתי לתפוס מומנטום? התשובה הנוחה והזמינה היא קבוצת פייסבוק נשכנית ועולצת שהוקמה לפני כשנתיים, ושהפכה לאחת מזירות הרשת הפעילות והכריזמטיות שיש, עם כ-5,000 חברות וחברים. לקבוצה קוראים "אני פמיניסטית דתיה - וגם לי אין חוש הומור", או בכינוי החיבה המקוצר: פדלחו"שיות.

הנה טעימה חצי מייצגת מפעילות של יממה אחת בקבוצת הפייסבוק (טון הדברים נע בין רצינות תהומית, אמפתיה רכה וסרקזם קיצוני): חברה אחת מחפשת נתונים מעודכנים על מספר מסורבות הגט בעולם; אחרת קוראת להחרים משחקי קלפים, כי המלך בכיר מהמלכה; שלישית מספרת שראתה את בתה בת החמש משחקת עם אחותה הצעירה בלעלות לתורה, כולל קריאה בטעמים מאולתרים. שרון מייבסקי, אחת ממנהלות הקבוצה, מציגה קריקטורה שקיבלה מהמאיירת דניאלה לונדון דקל (גם היא חברה בקבוצה) לכבוד יום ההולדת שלה. בקריקטורה נראית מייבסקי שורפת חזייה בעזרת נרות שבת. התגובה הראשונה לקריקטורה מציעה גם נוסח לברכה: "אשר קידשתנו במצוותיה וציוותנו להדליק חזייה של שבת".

למתבונן חסר הסבלנות מהצד זה יכול להיראות כקוריוז. אבל אם נותנים לפדלחושיות כמה ימים, פתאום מתחילים להבין את האפקט המצטבר של הפייסבוק ככיכר השוק החדשה. "ההדים הציבוריים שפייסבוק מייצר הם מעבר לכל דמיון", פותחת אחת מחברות הקבוצה, חנה פנחסי, חוקרת חז"ל ומגדר, וממהרת לשלוף דוגמאות.

היא מספרת על חברה שכתבה בעמוד הפייסבוק הפרטי שלה על בדיקה גסת רוח שבתה עברה בבית הספר, כדי לוודא שהיא לא מושכת את החצאית שלה למטה במטרה להסתיר את העובדה שהיא קצרה מדי. "אני שיתפתי את הסטטוס שלה בפדלחושיות, וכעבור 10 דקות היא קיבלה טלפון מהרב שעומד בראש רשת בתי הספר שאליו שייכת אותה ילדה. הוא הזמין אליו את מנהלת בית הספר שנדרשה להתנצל בפני ההורים והילדה".

במקרה של הפמיניזם הדתי, מוסיפה מייבסקי, יש לזה ערך מוסף: "הווירטואליה מאפשרת ליצור קהילה בלי גבול גיאוגרפי. עכשיו אנחנו יודעות שיש נוכחות פמיניסטית דתית בכל מיני מקומות שאין להם קשר ישיר למרכזים המזוהים".

בתור מי שגדלה בקריית ארבע ובהר חברון, נעמה טל מכירה היטב בחשיבות של זה. היא אמנם טוענת שנולדה שאפתנית ופמיניסטית (לאחרונה השלימה תואר שני בהוראת המדעים במכון ויצמן, במסגרת תוכנית המצטיינים רוטשילד קיסריה), אבל עד שהתגלגלה לירושלים במהלך לימודיה, האינסטינקט הפמיניסטי שלה היה מנותק מחייה הדתיים: "בשנות ה-90, אם גרת בכפר סבא, זה כאילו שכל מה שהיה בירושלים לא היה קיים. אם לא היית מנויה לעיתון מסוים, אז לא היה לך מושג איזו כתבה התפרסמה שם. היום כל זה כבר לא בעיה".

פנחסי משוכנעת שכל זה קשור להתבגרות של הציונות הדתית כולה, גם זו שלא לוקחת חלק פעיל במהפכה הפמיניסטית: "בתיאוריות לשינוי חברתי אומרים שהשינוי מתחיל אצל מי שחווה את הדיסוננס באופן הכי חזק. נגיד רופא ערבי שחוזר לכפר שבו גדל. זה מניע לשינוי. בחברה הדתית הדיסוננס רק הולך ומחריף. השופטת של מוטי אלון הייתה חגית מאק-קלמנוביץ', שלמדה בחורב, שזו הישיבה שאלון עמד פעם בראשה. את מבינה את גודל האבסורד? היא יכולה להיות השופטת של מוטי אלון, אבל לא לומר קדיש, חלילה. פמיניזם הוא נייר לקמוס של כל השאלות המרכזיות שקשורות ללהיות יהודי במאה ה-21. כל הקונפליקטים של חיים יהודים בעולם מודרני, מתנקזים לכאן".

גם ד"ר טובה הרטמן, היוזמת והמייסדת של "שירה חדשה", מאמינה שהשינויים שאנחנו רואים הם חלק מתהליך רחב יותר, שלא ניתן לבודד אותו רק לזירה הפמיניסטית. "ההוויה הדתית משתנה. אנשים מחפשים רוחניות אחרת", אומרת הרטמן, מרצה למגדר ולחינוך. "גם הבועה שהייתה קיימת בעבר נעלמה. הציבור הדתי חשוף הרבה יותר. יש היום בחברה הדתית אנרגיה יצירתית שבאה עם שינוי מגדרי. העולם בתנועה. יש תזוזה של זהויות. אנשים מחפשים משהו מורכב יותר, ומתעקשים שהם לא חייבים להיפרד מדבר אחד כדי לחבק דבר אחר".

הרטמן מנדבת דוגמה: "מודל הגבר הדתי עובר שינוי. בעבר הזהות של הגבר הדתי נבנתה מהמשוואה השלילית - אני לומד גמרא, ואת לא. היום זה כבר לא קיים. נשים רבות לומדות גמרא, וזה עושה לזהות הגברית מה שנשים בקורס טייס עשו לעזר וייצמן".

"בוגרות של מכללת ברוריה, מדרשת עין הנציב, מגדל עוז ואפילו מי שעברה במדרשת הרובע (הנחשבת יעד לבחורות חרד"ליות - ו' ק') הלכו והצטברו ונחשפו למודל של אישה למדנית", מוסיפה ד"ר חנה פרידמן, תלמודיסטית, מתלמידות התוכנית ללימודי הלכה של בית מורשה, מרצה בבתי מדרש למבוגרים וממייסדי קהילת יחד בתל אביב. "פתאום ניתן מקום להתפתחות הרוחנית של נשים. היא ערך. זה כבר לא מצמצם את התרומה של נשים לתמיכה בלימוד התורה של בני הזוג".

- אז אין כבר התנגדות שנשים ילמדו גמרא?

"גם בישיבת מרכז הרב כבר לא יגידו: 'בשביל שתישאר תמימה, עדיף שלא תלמד'. התחושה היא שנשים היו חייבות לעבור דרך הלימוד, כי הוא הכי פחות חשוד בכוונות לא טהורות, והכי פחות מאיים על הסדר הציבורי. פרק הלימודים האינטנסיביים של בחורות דתיות קורה לרוב בגיל 18-22, ואחר כך אין מניעה מלהקים משפחה. וגם מי שתמיד חושדים במניעים הסמויים של הפמיניסטיות נאלצים להודות שלימוד נרכש בעמל, ולא זוכה להרבה נראות ציבורית. הרבה יותר קל לקשר אותו ליראת ה'. לרצות להיות חזנית, זה כבר נתפס כנוגע באגו. אלא שיש שלב שכבר אי אפשר להשאיר את האנרגיה בטריטוריה הלמדנית".

- רכישת השכלה מחייבת פריצה לבתי הכנסת?

"השאלה היא אם זה ביטוי ל'עם האוכל בא התיאבון' או הדיסוננס המטורף שבו את מגיעה לבית הכנסת, אישה למדנית, וילד בן 13 יכול לעבור לפני הדוכן ואת לא".

"ברגע שאני חלק חי מהעולם הדתי", מוסיפה נעמה טל, "אז למה שיגרע חלקי מהמקום הטקסי?".

גם בצד השני של הספקטרום קיימת תזוזה. מרגישים את זה היטב בנוכחות הדתל"שית (דתיים לשעבר) בקבוצת הפדלחושיות. מאז הקמתה, אכלסה הקבוצה כבר עשרות וידויים של נשים וגברים שהעידו בצער על כך שאם הפמיניזם הדתי היה משגשג כך לפני עשור או שניים, הם אולי לא היו נאלצים להפנות עורף לחיים הדתיים.

את מייבסקי זה תפס בזמן: "מאז שאני חברה בקבוצה, חל אצלי שינוי דרמטי בהתייחסות לחיים הדתיים. אפילו יותר מזה: הסיבה שבגללה אני דתייה, ולא התייאשתי, היא מפני שהקבוצה ונשים נוספות חידדו אצלי את ההבנה שזו התשובה המוסרית הראויה לאורח חיים דתי מודרני. קודם לכן הייתי עסוקה בעיקר בבדידות הדתית שלי. הרגשתי שדתיות ופמיניזם לא הולכים ביחד. אבל אז מצאתי את קהילת 'הקהל' ונחשפתי לקבוצה, והבנתי שככל שאני אעמיק במחויבות שלי לחיים דתיים, אצליח לתת מקום משמעותי לשני המרכיבים בזהות שלי".

- אז מה זה אומר?

"שחזרתי להתפלל ביומיום, דבר שהייתי מנותקת ממנו שנים. לא יכולתי. היום אני מחפשת דרכים להכניס מחדש את ההלכה לחיים שלי".

גם התפוררות החומות שהפרידו פעם בין המגזרים סייעה לפמיניזם הדתי לזקוף ראש. כיום בין הדתיות לחילוניות נמתח ציר פעיל ומגוון של זהויות. החלוקה כבר אינה בינארית. אפילו הקונסרבטיבים והרפורמים, הבנים החורגים של היהדות בישראל, מצאו מקום על הסקאלה.

פנחסי, שהייתה בין מייסדי בית המדרש אלול, מייחסת את השינוי הזה לתנועת ההתחדשות היהודית, זו שביקשה להנגיש את הטקסטים היהודיים לכולם: "פתאום נוצר רצף בין דתיים לחילונים, וזה מאפשר לשיח הפמיניסטי להתפרץ בכל הכוח. כי אם אפשר ללמוד ביחד, ואם הרפורמים והקונסרבטיבים הם כבר לא אויב, אז מותר לראות מה קורה אצלם בבתי הכנסת".

המהפכה עוד רחוקה מלהסתיים. בכל יום נוחתים בחיק הפדלחושיות המפקפקים והמתריסים. חלקם חילונים שמתקשים להבין מדוע פמיניסטיות דבקות באורח חיים דתי, רובם דתיים שקובלים על המניעים המקולקלים של מי שלא מתיישרות אוטומטית לפי צו ההלכה הנהוגה.

"רבים שואלים אם הגענו לנקודת האל חזור. אני לא יודעת", מודה קהת. "המאבק הפמיניסטי מתקדם בזיגזג. בצד אחד נשים עולות לתורה, ובצד השני נשים מוכות ומסורבות גט. אני שמחה על הקפיצה שקורית לנגד עינינו, אבל אני גם מפחדת שהדור הצעיר יחשוב שזה מספיק, ושהגיע הזמן לנוח על זרי הדפנה. אני, בכל מקרה, דרוכה להמשיך הלאה".