שתיים אלוהינו

ה-4 בנובמבר הוא תאריך טעון בדברי הימים של ישראל, אך בתחומי הטור הזה, שעוסק בתקשורת, מחילה על כך שנתמקד דווקא במה שקרה ביום זה לפני 20 שנה - עליית ערוץ 2.

את ההצלחה האדירה של הערוץ, שפרץ לחיינו בשנת 1993, אפשר לנתח עד אין סוף. יש לה משמעויות תרבותיות, חברתיות וכלכליות שמהדהדות כבר שני עשורים. אך לצד ההצלחה המרשימה של הערוץ המסחרי הישראלי הראשון, אי-אפשר להתעלם מהאסון שנכפה על כלי תקשורת אחרים עם לידתו. למעשה, לא היה גוף תקשורת אחד - שמוצריו כתובים או משודרים - שלא התנהל מאז ועד היום בצלו של ערוץ 2.

בראש הרשימה, כמובן, הערוץ הראשון. חוסר היכולת של גוף השידור הציבורי, לו הייתה קדימות של כ-25 שנה באוויר על יריבו הצעיר, להפנים את מפת התקשורת המשתנה, מתנקם בו עד היום. ערוץ 1, שבימים אלה עדיין מתקיימות בדיקות באשר לסגירתו, המשיך להתקיים ביהירות של שליט הגמוני.

הלכות השידור הציבורי לא הותאמו מאז ועד היום להתמודדות עם סביבה תחרותית. גוף גדול ומאובן, עם הסכמי עבודה בלתי גמישים וקהל שהולך ונוטש באופן טבעי את הערכי לטובת הנוצץ.

ערוץ 1 הוא בראש ובראשונה קורבנם של מנהליו ושל הפוליטיקאים שלשו אותו במהלך השנים, אך אחר-כך הוא באופן ברור העולה על מזבחו המוזהב של הערוץ השני.

מי שהתנגדו יותר מכל לעליית ערוץ 2, היו בראשית שנות ה-90 כמה מהעיתונים המודפסים. מי ששלטו אז בעוגת הפרסום, יצאו בקמפיינים אכזריים שהראו על ההשחתה שגרמו הערוצים המסחריים לתרבויות ולכלכלות מעבר לים.

אמנם, כמה מהעיתונים רשמו שנים מצוינות דווקא אחרי עליית ערוץ 2 ועד לשלהי שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000, וכמה מבעלי המניות בעיתונות אף החזיקו בערוץ, אך השינויים בעוגה הלכו והתחדדו.

אולם החרדה אז הייתה אותנטית ולא משוללת יסוד. יעברו עוד הרבה שנים עד שהשינויים הטכנולוגיים האמתיים יגבו את המחיר מעיתונות הפרינט. וכשהדיגיטל נכנס, ואופן צריכת העיתונים השתנה, ערוץ 2 - שכבר היה בלתי מנוצח - כמעט ולא נשרט. העיתונים נאלצו להצטופף יחד עם השחקנים החדשים בשולי עוגת הפרסום ולהילחם בזליגה שממשיכה לטפטף.

הולכים על פריים-טיים בטוח

גם הדיגיטל משלם מחיר. נכון, בכל העולם לא מגיע דולר שבורח מהמדיה המסורתית, אל המדיה החדשה במלואו. אך אצלנו בישראל יש קושי אובייקטיבי להקים כלי תקשורת מיינסטרימי אמיתי, כשעיקר העיניים הצרכניות פונות בכל ערב בשעה 21:00 אל מקום אחד. לא אחת גם המפרסמים מוותרים על הפילוח היעיל והמדויק שהדיגיטל יכול להעניק, לטובת אפקטיביות בטוחה בפריים-טיים.

קורבנו השלישי של ערוץ 2, גם הוא צעיר ממנו - ערוץ 10. הקמתו של הערוץ לפני למעלה מ-10 שנים, לוותה בביקורות מוצדקות על אי-היתכנות כלכלית ועד לרגע זה - יש לומר את האמת - לא ברורה שרידותו של הערוץ.

גם כאן אפשר למצוא כישלונות ניהוליים לאורך השנים, אבל את העובדה שאף הגנת ינוקא לא סייעה לערוץ 10 להרים את ראשו לצד הענק הוותיק, אי-אפשר להעלים. ערוץ ברודקאסט, רוב הזמן, יש בישראל רק אחד.

רשימה זו (בה אמורים להיכלל עוד אחרים, כמו הכבלים והלוויין) לא באה להעיד כי הקמתו של ערוץ 2 הייתה טעות. השוק, כמו השוק, הצליח להתאים את עצמו אל התופעה הייחודית במפת התקשורת העולמית.

לו היה זה שוק חופשי, ניתן היה להניח לו לקבוע את הכללים. אך בכל 20 השנים האחרונות, היו אין ספור גורמי פיקוח, רגולציה וחקיקה, שמטרתם הייתה להבטיח את קיומם התקין של זכייני ערוץ 2 ויתר השחקנים בשוק, לצד השמירה על האינטרס הציבורי. ואם במלאת לו 20 חוגג ערוץ 2 את ניצחונו, ראוי שגורמים מפקחים אלה יציינו את כישלונם.