מה יעשו עשירי מנהטן?

הטור הזה נכתב בהשראת הפיאסקו המפורסם של ה"שיקאגו טריביון", נובמבר 1948. מאחר שהיה ברור בהחלט כי תומס דיואי יכה את הנשיא הארי טרומן בבחירות בארצות הברית, עורכי ה"טריביון" לא חיכו לתוצאות. הם הכתירו את העמוד הראשון ב*דיואי מביס את טרומן. טרומן דווקא הביס את דיואי, העיתון המהולל היה ללעג ולשנינה, והכותרת ההיא העניקה השראה לבול דואר.

אנחנו איננו מחכים לתוצאות הרשמיות של הבחירות לראש העיר של ניו יורק (שעמדו להיוודע ביום רביעי בבוקר, שעון ישראל, לאחר סגירת הגיליון הזה), כדי להניח שביל דה בלאזיו ניצח בהן. כל הסקרים העניקו לו יתרון של 40% עד 50%. אם הסקרים האלה טעו, אין צורך להאמין עוד לסקרים. ואם התירוץ אינו מתקבל על דעתכם, מערכת "גלובס" תשמח להעביר אליי כל משלוח של ביצים סרוחות.

עורכי המגזין הזה החליטו לקבל עליהם את הסיכון, מפני שהם חשבו כי הסיפור אינו סובל דיחוי. פרשנים אחדים מייחסים פוטנציאל היסטורי לבחירות. פיטר ביינארט, פרשן באתר הרשת The Daily Beast, כתב, תחת הכותרת *עליית השמאל החדש החדש*, כי "כשם שניו יורק בישרה תפנית ארצית ימינה, כאשר בחרה באד קוץ* (ב-1977), כך היא מבשרת תפנית ארצית שמאלה ב-2013. נסגרת והולכת דלתו של עידן רייגן-קלינטון*.

אגב, ראייה אחרת שביינארט מציג ל*תפנית הארצית שמאלה* היא מינויה של ג*נט יילן לנגידת הבנק המרכזי. היא הועדפה בחודש שעבר על פני לורנס סאמרז, בין השאר בגלל קשריו ההדוקים עם וול סטריט. סמוך מאוד למרכזה של *התפנית שמאלה* עומדת התלונה, שהממשלה נוהגת בממסד הפיננסי בכסיות של משי.

יכביד מסים, יקפיא שכר דירה

ביל דה בלאזיו, אם אמנם ניצח, הוא המועמד השמאלי המצליח ביותר לאיזושהי כהונה ביצועית באמריקה. אמנם בסנאט בוושינגטון יושב סוציאליסט מוצהר אחד, יהודי ממדינת ורמונט, ברני סאנדרס. אבל אינה דומה כהונה של מחוקק לכהונה של מבצע, שלמרותו סרה ביורוקרטיה עצומה (427,000 מקבלים את שכרם מן העירייה), ויש לו הסמכות להטיל מסים (לא רק ארנונה, אלא גם מס הכנסה ומס קנייה). הוא מנהל באופן אוטונומי את מערכת החינוך הענקית של העיר, והוא המפקד העליון של המשטרה (35,000 שוטרים, על-פי נתוני 2010).

ביל דה בלאזיו הוא-הוא ראש העיר, שעליו לא העזה אפילו לחלום תנועת המחאה *כיבשו את וול סטריט* (2011). הוא הנציג של *99 האחוזים*, שקרטל של פיננסים ושל פוליטיקה הצליח לדחוק אל השוליים (על-פי תפיסת המוחים). הוא יכביד את עול המסים על *400,000 המיליונרים* של ניו יורק, כדי לממן חינוך מקדים-גן לילדים; הוא יקפיא את שכר הדירה (איך אומרים *דה בלאזיו* בעברית?); הוא יימנע מלערער על פסיקה של בית המשפט, שהורתה למשטרת ניו יורק להפסיק למשש את גופותיהם של שחורים ושל היספאנים, גם כאשר אינם חשודים בפשע.

בעגה הפוליטית האמריקאית, הוא *ליברל שאינו מתבייש להודות בליברליות שלו*, לא עניין של מה בכך ב*עידן רייגן-קלינטון*.

המונח *ליברל* היום הוא שווה-ערך של *שמאלי* בישראל, ובמרוצת השנים התפתח כמעט לשם-גנאי. בערך לפני 35 שנה התחילה נסיגה כללית של הליברלים בארצות הברית. פוליטיקאים חפצי-חיים השתמטו אפילו מעצם המלה. *ליברל* נעשה אוסף תכונותיו של בזבזן חסר משמעת פיסקאלית, פייסן המתנגד לאמריקה חזקה (הימים היו ימי המלחמה הקרה עם הסובייטים), מתחסד *המעדיף את זכויות הפושעים על פני זכויות קורבנותיהם*, וכן הלאה.

ביל קלינטון היה הדמוקרט הראשון זה 60 שנה שהצליח לחזור ולהיבחר לאחר תקופת כהונה מלאה (1996). הוא עשה כן במידה רבה על יסוד שיפוץ יסודי של אישיותו הפוליטית. הוא התחרט בפומבי שהעלה מסים; הוא חתם על חוק לסיים את קצבות הסעד בצורתן הקיימת; והוא הכריז במליאת הקונגרס, *עידן הממשלה הגדולה הסתיים*, סיסמה שהייתה עד אז נחלת הימין השמרני.

אפילו העיר ניו יורק, מעוז היסטורי של ליברלים, סיגלה לעצמה דפוס הצבעה חדש: מאז 1993 היא חזרה ובחרה לא-דמוקרטים לראשי העיר: רודי ג*וליאני נבחר פעמיים ומייקל בלומברג נבחר שלוש פעמים.

לשון אחר, הדמוקרטית מכל הערים בחרה ראש עיר לא-דמוקרטי חמש פעמים, מפני שהעדיפה פרגמטיות על פני אידיאולוגיה. צריך למהר ולהוסיף שגם ג*וליאני גם בלומברג מחזיקים בדעות ליברליות מאוד בשאלות חברה, כמו הזכות להפלות מלאכותיות ושוויון-זכויות להומוסקסואלים.

ההעדפה הזו הטעימה את משבר הזהות של דמוקרטים באשר הם. היא אישרה את ההנחה הרגילה, שנמצאו לה מהלכים כמעט בכל סקר דעת קהל, שהדמוקרטים מחוסרים כישרונות ניהול ומתפתים לבזבז כל תקציב הנמסר לשליטתם. תנו להם יד בצנצנת הממתקים, והם לא יידעו מתי להפסיק.

הנשיא לניו יורק: הלוואי שתמותי

הטראומה המכוננת של ניו יורק בימינו התרחשה באמצע שנות ה-70. העיר הגיעה אז עד עברי פחת, ועמדה אז, פשוטו כמשמעו, על סף פשיטת רגל. היא התחננה לעזרת הממשלה הפדרלית - ונענתה בסירוב. כותרת מפורסמת בעיתון ניו יורקי הכריזה אז, *הנשיא פורד לניו יורק: הלוואי שתמותי* (Drop Dead). בסופו של דבר היא הועמדה תחת משטר פיננסי חיצוני, המקביל הקרוב ביותר בארצות הברית של ועדה קרואה.

ואמנם, השוואות עם שנות ה-70 כבר נשמעות. האווארד וולפסון, שהיה סגן ראש העיר תחת בלומברג, אבל שימש שורה של פוליטיקאים דמוקרטיים, בהם הילרי קלינטון, הכריז שדה בלאזיו *מייצג את ניו יורק כפי שנוהלה בשנות ה-60 וה-70. הוא מועמדם של מי שמעדיפים את הגרסה ההיא של העיר*.

ג*וליאני, שהתנהלותו לאחר ההתקפה על המגדלים התאומים העניקה לו את התואר *ראש העיר של אמריקה*, מאשים את דה בלאזיו ב*אידיאולוגיה של שנאת המשטרה*, לא פחות. חוק וסדר הם בדרך כלל מטבע עובר לבוחר באמריקה, כפי שמעידה הקריירה של ג*וליאני עצמו. אבל לא עכשיו, לא בניו יורק. יתר על כן, ספק גדול אם ג*וליאני היה חוזר ונבחר כיום: הדמוגרפיה של ניו יורק השתנתה, מספר הלבנים בה פחת, ומיעוטים (חוץ מקובנים בפלורידה) אינם מצביעים בעד הרפובליקאים.

דה בלאזיו יוצא נשכר גם מעייפות החומר. בלומברג כיהן 12 שנה, לאחר שהצליח לכופף את חוקי העיר (באופן חוקי בהחלט), ולפטור את עצמו מן ההגבלה על שתי תקופות כהונה. הוא היה מנהל מרשים ונועז, שהציל את מערכת החינוך, וגילה דאגה אבהית מאוד לבריאות התושבים. אבל כפי שהודה פעם בחיוך מבטל, *גבר יהודי מזדקן ונמוך-קומה עם קול דק* מתקשה להתחרות בשדה הכריזמה. דה בלאזיו הוא ראש העיר הגבוה ביותר בתולדות ניו יורק: 1.95 מ*.

שלטון העשירים: האצולה מחייבת?

עוד יותר מן העייפות האישית, בלומברג ייצג העדפה אסתטית של עושר. נוכחותו שם הייתה מעשה קלאסי של בעל הון, המואיל להתפנות לענייני ציבור. זה, אגב, מה שעשו פעם בעלי הון. נשיאים אמריקאים נהגו להיות כה עשירים, עד שלא היה להם צורך בפנסיה. בבריטניה, בימי זוהרה, חברי פרלמנט לא קיבלו משכורת. בשביל מה. הכול התנדבות.

בלומברג מימן בעצמו את מסעי הבחירות שלו (האחרון, לפני ארבע שנים, עלה לו מאה מיליון דולרים), ולא טרח לעבור לטירת השרד של ראש העיר, מפני שביתו הספיק. לא זו בלבד שהוא הקל על מולטי-מיליונרים להתיישב בניו יורק, אלא שהוא תיאר פעם את העיר כ*מוצר יקר (high-end product), אולי אפילו מוצר מותרות*.

הציטוט הזה (משנת 2003), בדרך כלל מחוץ לקונטקסט (הוא דווקא אמר את הדברים כדי להצדיק מסים גבוהים) משמש את מבקרי בלומברג. אפילו מאמר ב"וול סטריט ג*ורנל" ערב הבחירות ראה בו ביטוי ל*אליטיזם*, והכריז כי *נטיותיו הפלוטוקרטיות [היינו, לטובת *שלטון בעלי ההון*] של בלומברג יצרו מרחב פוליטי לפופוליזם השמאלי של דה בלאזיו*.

העיר ניו יורק אינה אמריקה. הניו יורקי האחרון שנבחר לנשיא ארצות הברית היה טדי רוזוולט, כמעט לפני 109 שנים (דודנו הרחוק פרנקלין, שנבחר 30 שנה אחר כך, היה ממדינת ניו יורק, אבל לא זוהה עם העיר). היא תמיד עומדת שמאלה משאר אמריקה. היא תמיד עושה ניסיונות. היא תמיד מעוררת הערצה וערגה - אבל גם הסתייגות נמרצת. אנשים משלמים הון תועפות תמורת כרטיסים בברודוויי, אבל אינם נוטים להצטרף למחזה.

האמנם ניו יורק תמשוך את אמריקה, או את המערב כולו, שמאלה? האמנם היא תצליח להוכיח, ש*כלכלת הטפטוף* הקלאסית של רונלד רייגן אינה ברירת המחדל? שמשימתה של ממשלה אינה רק לאפשר לעשירים להתעשר, כדי שקילוחים מעושרם ירטיבו קצת את תשעים-ותשעת האחוזים? הייתכן שנחזה בתחייתו של אתוס השוויון, זאת אומרת, בלשון גסה מאוד (באוזני הימין), *חלוקה מחדש של המשאבים*, אפילו קצת, אפילו טיפה, לטובת העניים?

האם עשירי ניו יורק ירכינו את ראשיהם בהבנה מלאה, בחזקת *האצולה מחייבת* - או שינהגו כמו חלק מעשירי צרפת לאחר ניצחון הסוציאליסטים, ויימלטו אל הפרוורים המרוחקים?

אין לנו כמובן שמץ של מושג, אבל הניסיון להשיב על השאלות האלה יצדיק מעקב צמוד. ניו יורק חוזרת להיות המעבדה האנושית החשובה ביותר של זמננו. *e