ד"ר יפעת ביטון: "הייתי רוצה להיוולד גבר לבן, בעל כוח והשפעה"

משפט

- מתי ידעת לראשונה שתהיי משפטנית?

"בגיל 9. צפיתי בסרט שמאוד השפיע עליי: סיפור של נער שחור, שנטען שאנס ילדה לבנה. הסרט לא גילה אם הוא באמת אנס אותה, אבל התחושה שעלתה בי מהדרך שבה התנהל ההליך מול מושבעים שכולם לבנים, היא שאי-אפשר לדעת אם ההרשעה שלו צודקת. זה כל-כך בער בי, שאמרתי - זה מצחיק - שאני חייבת להיות שם כדי למנוע דברים כאלה. זה בא מתוך ההכרה שבתוך מערכת הצדק יש סכנה ממשית שהצדק לא ייעשה. והסתירה היא שרציתי להפוך לחלק ממערכת המשפט, למרות שידעתי שהמערכת עצמה דורשת תיקון".

- מה העצה הכי טובה שקיבלת בקריירה?

"קיבלתי אותה ב-2004 מפרופ' דנקן קנדי, שהנחה אותי בפוסט-דוקטורט בהרווארד. הוא אמר לי לא לפחד מפריצת גבולות המשפט מהזווית הפוליטית, מערבוב בין פוליטיקה למשפט במובן הרחב של פוליטיקה חברתית-תרבותית. הגעתי לאחד המקומות הטובים בעולם, אם לא הטוב שבהם. תחת המשא של חינוך משפטי מאוד פורמלי באוניברסיטה העברית, פגשתי שם אנשים שמשוחררים מהכבלים האלה, שלא מנסים להתערב בפורמליות, שמתעסקים במהות - וזה שחרר אותי. אני עושה את זה בכתיבה שלי ובייצוג בבתי משפט: לא מתייחסת אל המשפט כאל עולם סגור, בעל כללים והיגיון משל עצמו, שלא מנהל דיאלוג עם התרבות שבתוכה הוא מתקיים".

- ומה העצה הגרועה שקיבלת?

"העצה ההפוכה: לא להתעסק בנושאים שנתונים במחלוקת חברתית, לשמור על כיוון מקצועי נקי, כדי שיעריכו אותי. כשרציתי למשל לעשות את הדוקטורט שלי, 'ניתוח פמיניסטי של דיני נזיקין', אמרו לי: 'אם את כבר מומחית לדיני נזיקין, אז תבחרי תחום בנזיקין, רגיל, שפוי, ניתן לעיכול, שיבסס את שמך כמקצוענית בתחום'. לשמחתי, יש לי את החוש לזהות עצות גרועות ולא לפעול לפיהן. ידעתי שלא אוכל להיות מקצוענית במה שאני לא מאמינה בו".

- מה הרגע המאכזב ביותר בקריירה שלך?

"כשבית המשפט שבפניו התנהל התיק של ענת אלימלך, קבע שמשטרת ישראל התנהגה בצורה בלתי ראויה בנוגע לרצח שלה, לא דאגה לשמור על שמה הטוב לאחר שנרצחה, ועדיין בחר שלא להטיל אחריות על המדינה. לראות את הכאב בעיניים של משפחת אלימלך, את חוסר האמון, אחרי שעברו 8 שנים של ערכאות, את כל הדרך הארוכה הזאת, היה מאד מאכזב".

- ומה הרגע המאושר בקריירה?

"הגאווה הכי גדולה שלי היא על הקמת מרכז 'תמורה', יש מאין, ב-2006. 3 אנשים שפועלים ממניע אידיאולוגי, כדי לעשות צדק כמו שאנחנו רואים אותו באמת. הפעולות שלנו ב'תמורה' נתנו דרך להגן על מי שראויים לכך, והחזירו את האמון במערכת המשפט בלי טיפת ציניות".

- באיזה משפט שלא השתתפת בו היית רוצה להשתתף?

"בראון נגד מועצת החינוך. המשפט המפורסם של חוקי ההפרדה שפעלו בארה"ב אחרי שכבר הובטח בחוקה 'שוויון לכולם'. הייתי רוצה להיות חלק מהפיכה כל-כך היסטורית של התייחסות משפטית למיעוטים, של ביטול הרעיון שנפרד יכול להיות שווה. והייתי מוסיפה גם טאצ' משלי לשאיפה הזאת להיות עיוורי-צבעים, שבית המשפט מבטא בפסק הדין, ואומרת שזו לא פריבילגיה שאנחנו שואפים להגיע אליה, שצבע לא ישנה יותר בחברה שלנו - ולא מאמצת את הפרשנות הנפוצה שניתנה לימים בסגנון פוליטיקלי-קורקט, שאסור לדבר על צבע אחר, שלדבר על צבע זה בעצם להיות גזען".

- עם מי היית רוצה לעבוד?

"עם השופט ג'ון מרשל הארלן, שהיה אחד הקולות ההגונים והביקורתיים הבודדים בתוך בית משפט עליון לבן, בתקופה של שכנוע עצמי בקרב האמריקאים, שאמרו שביטול העבדות משמעו שוויון. איך אדם שנמצא בלב האליטה ההגמונית יכול לא לאבד את המצפון שלו, להשמיע קול שאף אחד אחר לא משמיע, ולהמשיך לדעת היכן נמצאים הצדק וההגינות.

"וגם עם ג'ון סטיוארט מיל, שדיבר על חירות ואחר-כך על שיעבוד האישה בתקופה שאיש לא דיבר על פמיניזם. לשבת ולכתוב איתו את מגילת הזכויות האולטימטיבית? I Wish".

- לו היית שופטת, למי היית רוצה להידמות?

"הייתי לוקחת קצת מכל מיני שופטים שעבדתי איתם ושיצא לי להכיר אותם מקרוב. לוקחת את הדייקנות והפואטיות של מישאל חשין, את החמלה המשפטית של דורית ביניש, את התעוזה של דליה דורנר, ואת היכולת האנליטית המופלאה של אהרן ברק, ושמה את כולם בפסק דין אחד מנצח".

- את מי היית שוכרת לייצג אותך?

"את אורסון וולס בסרט 'כפייה'. סיפור אמיתי על שני נערים לבנים שרוצחים ילד קטן בשביל ההנאה, הריגוש שברצח בלי להיתפס, ביצוע הפשע המושלם. אני לא יודעת מי היה עורך הדין האמיתי שהגן עליהם, אבל לצורך השאלה אני בוחרת בוולס, על היכולת לשזור לתוך טיעון משפטי קלאסי שיקולים של אנושיות, של דרישה להפעלת חמלה ואהבה גם כלפי הנאלחים ביותר שבינינו. ביצוע מושלם".

- מהו פסק הדין המשמעותי ביותר עבורך?

"אליס מילר. הדיון שנעשה בו על הסוגיה של השוויון, האמירות הברורות כי לשוויון יש מחיר, הדרישה של השופטת דורנר מהחברה לשנות את המבנים הלכאורה ניטרליים שלה כדי לאפשר שוויון - כל הדברים האלה הם דברים מכוננים. הקונספט של צבא מאוד בעייתי בעיניי ופסק הדין הזה כמעט חסר משמעות בהשפעה שלו על המציאות, אבל מבחינה סימבולית הוא קנה לו מקום מרכזי בעולם המשפטי, ולא בכדי".

- איזה חטא היית מבצעת לו היית יודעת שלעולם לא תיתפסי ולא תשלמי כל מחיר?

"בקונספט של מרי אזרחי נגד דברים לא צודקים, הייתי דווקא רוצה להיתפס ולנהל משפט ראווה. אין לי צורך לעבור על החוק סתם, אבל הרבה פעמים יש לכך טעם כהתרסה כדי לעורר דיון ציבורי. הייתי למשל משדלת לקוחות בניגוד לחוק לשכת עורכי הדין, ואם הלשכה הייתה תובעת אותי, הייתי בשמחה עומדת לדין על הכלל הגילדאי והאנטי-חברתי, שרק מי שיודע אילו זכויות מגיעות לו יכול לפנות לעורך דין ולבקש הגנה עליהן".

- יש לקוח שלא היית מייצגת?

"בוודאי לא הייתי מייצגת גזענים, אנשים שתקפו מינית, כל מי שנמצא בצד המנצל של יחסי הכוח החברתיים. מבחינתי, שזה יהיה המחיר שישלם על זה שרוב הזמן הוא נהנה מהמיקום החברתי שלו בצד של בעלי הכוח".

- מה הדבר הכי מפחיד בלהיות עורכת דין?

"הכי מפחיד אותי שהלקוחות יזהו אותי עם הכלל המשפטי שמופעל עליהם, שיזהו אותי עם התפיסה המסורתית של המשפט, שאני פועלת בשירות בית המשפט, מתווכת לבית המשפט את הטענה שלהם. אני פוחדת שיחשבו שאם אני מכניסה את הסיפור האנושי שלהם לתבנית משפטית, אז אני לוקחת למעשה את האנושיות מהסיפור ומהם. אני פוחדת שלא יידעו להבחין בין הכלים שיש לי, המשפטיים והלא-אנושיים, לבין ההסתכלות האנושית שלי כאדם על הסיפור שלהם. לפעמים הסיפור הפוך: הם מבלבלים את השיפוט האנושי שלי עם היכולת לתרגם אותו לשפה המשפטית, שהיא תמיד מוגבלת".

- מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך בבית המשפט?

"שבית המשפט יחשוד שמה שעומד לנגד עיניי כעורך דין הוא לא האינטרס של הלקוחה הספציפית שאני מייצגת אלא אינטרס אידיאולוגי רחב יותר. במצב כזה, בית המשפט עלול לבחון את המקרה בריחוק ציני שהוא תמיד מסוכן ללקוחה".

- מה הדבר המטופש ביותר שעשית?

"פיזרתי הרכב בבית המשפט העליון באמצע דיון, בעודי מתמחה. הצדדים נתבקשו לחשוב על רעיון שהנשיא ברק הציע להם, ובאיזשהו שלב היה נדמה לי שהם סיימו לדון בעניין ביניהם. לשופטים עצמם נראה היה שזמנם היקר מתבזבז סתם, אז עמדתי וקראתי: בית המשפט! כולם נעמדו על הרגליים, כולל השופטים שיצאו מהאולם, כי הכרזתי שנגמר הדיון. הצעקות של השופט חשין עליי החרידו את בית המשפט: 'לכלבי פבלוב היינו, הגברת ביטון!'. אלוהים, איזו מבוכה. אבל כשהלכתי להתנצל בפני השופטים ברק ודורנר, הם אמרו לי: 'הנה סיפור שיהיה לך לספר לנכדים'".

- איזו דמות היסטורית היית רוצה לייצג?

"את המכשפות של סיילם. נשים שתויגו כמכשפות והוצאו להורג על זה שניסו לדבר בקול נשי ולקרוא תיגר על הניסיון לשמור אותן בספרה הפרטית".

- לו היית פורשת כיום מהמקצוע מה היית עושה במקום?

"הייתי מעצבת-פנים. לברוח לעולם של אסתטיקה, של אמת שאין עליה עוררין. שיפוט שלך, לפי טעמך".

- ספרי בדיחה על עורכי דין שמצחיקה אותך.

"למה לעורכי דין יש שם רע? כי 99% מוציאים שם רע לאחוז הבודד של ההוגנים במקצוע".

אנושיות

- מה מצחיק אותך?

"האמת שבתוך העיסוק המאוד רציני שלי בגזענות ובאפליה אפשר למצוא המון אלמנטים משעשעים שחושפים את הגיחוך של המערך הזה. אני חושבת על גבר בלונדיני כחול-עיניים שעומד מול בית המשפט העליון האמריקאי ב'פרשת פלסי', והשופטים נאלצים לקבוע שעל-פי החוק הוא שחור. זה חושף כמה רעיון הגזענות הוא פתטי. זה וסיינפלד".

- מה מעציב אותך?

"חוסר הנכונות של אנשים לשמוע את קולם של המופלים והמדוכאים. חוסר החמלה שיש לנו בחברה".

- מה מרגש אותך?

"לראות איך בתיקים שניהלנו, בתי משפט, שופטים, שופטות, עוברים מעמדה של התנגדות מוחלטת להקשבה, ולשמחתי, בסופו של דבר, לקבלה של טענות מורכבות שאנחנו מעלות. מרגש אותי שיש את הפתיחות הזאת".

- מה גורם לך להרגיש טוב עם עצמך?

"להישאר נאמנה לעקרונות שלי בתוך מסגרות מגבילות של אקדמיה ובניהול תיקים בבתי משפט - איך המשפט צריך להיראות, איך הוא צריך לפעול, לדעת ולראות שהדבר הזה אפשרי. והיכולת להיות בעמדת השפעה על הדור הבא של עורכי הדין בישראל, בעיצוב הזהות שלהם, בעיקר דרך ההוראה שלי במכללה למינהל".

- מה מכעיס אותך?

"התעלמות מנתונים. מעובדות. ביסוס של טיעונים על אידיאולוגיות וטעמים, העדפות, במסווה של אמירות לכאורה ניטרליות".

- על מה לא תסלחי?

"על חוסר יושר אינטלקטואלי. על זגזוג אינטרסנטי שנעשה בכסות פורמלית".

- מהי החולשה הכי גדולה שלך?

"לראות אנשים חסרי ישע שעומדים חסרי יכולת להגן על עצמם, כשיש את הכלים שדווקא החזקים נהנים מהם וחסרי הישע לא יכולים ליהנות מהם, זה נוגע לי ללב".

- מה עשוי לשבור את רוחך?

"רוחי עמדה בכמה וכמה ניסיונות ואני תמיד מאמינה שישנה דרך - אולי היא נסתרת עכשיו מן העין, אולי ייקח לה זמן להתעצב ולהיות מקובלת - ואני אמשיך לחתור אליה. קשה לי לראות שרוחי נשברת בדרך להשיג את המטרה".

- מתי בכית בפעם האחרונה?

"בכיתי בעקבות חקירה מאוד משפילה שעברה לקוחה שלי, שאביה התעלל בה וניצל אותה, ובית המשפט הטיח בה שהוא לא מאמין לה; ראיתי את הכאב הנורא שלה, וזה שבר אותי".

- מתי צחקת בפעם האחרונה?

"אני כל היום צוחקת. מאמינה גדולה בהומור, בחובה לשמור על זווית חיובית תמיד, בטח כשאני מתעסקת בנושאים כואבים וקשים כמו תקיפות מיניות ואפליה".

- למי את מתגעגעת?

"מאוד מתגעגעת לאבא שלי יוסי. לצערי, הוא נפטר לפני שנה וקצת. מתגעגעת למילה הטובה, למילה החכמה, לאהבה חסרת הגבולות שלו. מתגעגעת גם לאדם וגם לקשר".

- באיזו אמונה טפלה את מאמינה?

"בעיקרון, אין לי משהו נגד אמונות טפלות. אבל כשמדברים איתי על אמונות טפלות שאני רואה בתוכן הבניות חברתיות, כמו לירוק לכיוון חתול שחור, אני עסוקה בלעצור וללטף אותו. בגינה שלי נולדו עכשיו 4 גורי חתולים שחורים, ואני בטוחה שזה סמל של ברכה".

- מהו האירוע שהשפיע עלייך יותר מכול?

"המעבר מקריית מלאכי לבית-אל יחד עם הוריי. זה חיזק אצלי את התפיסות החברתיות והפוליטיות שלי. אחת מנקודות-הציון המשמעותיות ביותר בחיי".

- מהו בעינייך האושר המושלם?

"במישור האישי, לאהוב ולהיות נאהבת זה דבר חשוב ביותר בעיניי. להיות מסוגלת לנהל קשרים משמעותיים עם אנשים בתוך מסגרות שלכאורה זה לא טבעי בהן, כמו היחסים שאני מנהלת עם לקוחות של מרכז 'תמורה' או עם סטודנטים וסטודנטיות שאני מלמדת במכללה למנהל".

אנשים

- מיהו גיבור ילדותך?

"מנחם בגין. חלק מההוויה של שנות ה-70 בעיירת-פיתוח זה להסתכל עליו כעל דמות נערצת. אני הערצתי את היכולת שלו לחתום על הסכם שלום עם מצרים, זו הייתה בשבילי גבורה היסטורית. באחד מימי העצמאות הופעתי בלהקת הבלט של קריית מלאכי מולו, הייתי הפרימה-בלרינה לצלילי הריקוד ההונגרי של ברהמס, והרגשתי שהייתה לי זכות גדולה".

- את מי את מעריצה?

"סבתי רחל טרנג'ה-חממי, אמה של אמי שרה, שעלתה לארץ מתימן במבצע מרבד הקסמים עם שתי ילדות קטנות, נלחמה כמו לביאה לשמור על בנה התינוק שנולד כאן, שלא ייוותר לבד בבית-החולים בתקופה שבה תינוקות תימנים נעלמו מבתי-חולים בארץ. סבתי גידלה 9 ילדים לתפארת, שימשה כמשפחה אומנת לעוד שישה, ונאבקה שכל ילדיה ישיגו השכלה גבוהה. על אף שהייתה אישה תימנייה בחברה סופר-פטריארכלית, היא שמרה על העצמאות שלה ועל כבוד האדם שלה כאישה, והנחילה זאת לבנות ולנכדות שלה".

- לו היית יכולה להיוולד מחדש, מי היית רוצה להיוולד?

"הייתי רוצה להיוולד כגבר לבן, בעל כוח והשפעה פוליטית, ולהשתמש בזה כדי לשנות את יחסי הכוחות החברתיים, קצת כמו קרל מרקס. למרות שהיה עיוור למעמדן של נשים, הוא דוגמה למי שנולד בצד הנכון של החברה, והשתמש בכוחו כדי להשמיע את קולם של מי שלא מקשיבים להם".

- לו היית יכולה להיוולד מחדש כאל מן המיתולוגיה, באיזה אל היית בוחרת?

"ארוס ואלת הצדק לפני שכוסו עיניה, כשהסתכלה נכוחה פני המשפט. כך תיווצר אלה הרואה בחמלה ובאהבה בסיס לצדק".

- באיזו תקופה היסטורית היית רוצה לחיות? או לבקר?

"בתקופה שקרויה 'העלייה הראשונה', אף שהיו עליות מוקדמות יותר. כדי לשנות את יחסי הכוחות החברתיים ולהשפיע על האופן שבו העלייה הזו תפסה את עצמה. להפוך אותה לצנועה יותר ביחסיה עם מי שהיו פה קודם, ערבים וספרדים".

- אם היית קוראת מחשבות, את מחשבותיו של מי היית רוצה לקרוא?

"של ראש הממשלה. הוא אחד מראשי הממשלה החזקים שהיו לנו, ואני מתקשה להבין איך מי שנהנה מכזאת תמיכה בעם שלו ושאין אף אחד אחר שקורא עליו תיגר, לא משתמש בזה כדי לעשות פה שינויים היסטוריים וליצור חברה הוגנת יותר".

החיים

- מה מניע אותך לקום בבוקר?

"הידיעה שכל-כך הרבה דברים דורשים שינוי ויש לי יכולת, גם אם צנועה ומוגבלת, לגרום לחלק מהם".

- מהו הריח או הניחוח האהוב עלייך?

"וניל. ריח של עוגת וניל שמציף, לא ברור לי מאיפה, כי לא חייתי בתוך קונדיטוריה".

- והריח השנוא?

"ריח של קלמנטינות. זה ברמת האובססיה. כשאני מלמדת בסמסטר חורף, אני פותחת את השנה באזהרה לתלמידיי ולתלמידותיי מפני אכילת קלמנטינה בכיתה ואפילו בכניסה לכיתה. סטודנט שנתפס אוכל יידרש במפגיע לעזוב את הכיתה, לזרוק את הקלמנטינה בחוץ, לשטוף ידיים בסבון, ורק לאחר כן יוכל לשוב לכיתה".

- מהו המאכל האהוב עלייך?

"אני מאמינה גדולה באוכל טרי, צמחוני, ולכן כל מאכלי המזרח שנעשים לנגד עיניי, רגע לפני ההגשה, מדברים אליי ביותר".

- והמאכל השנוא?

"קלמנטינה".

- מהו הצליל האהוב עלייך?

"אני פריקית של מוזיקה. כל מוזיקה ערבה לאוזניי. הנהגתי אפילו האזנה לשיר בתחילת השיעורים שלי. אני מאמינה שהאזנה לטקסט הביקורתי שבו יכולה לעורר מוטיבציה לימודית גבוהה בהרבה מפתיחת השיעור בהקראת פסק דין".

- מהי הקללה האהובה עלייך?

"יש מגוון קללות נפלא במרוקאית ובתימנית שאני מתחזקת כחלק מהחיבה שלי למורשת. הן כל-כך עסיסיות - במילה אחת את יכולה להגיד כל-כך הרבה, שקשה לי לבחור. זה עושר חברתי מופלא".

- איזה משפט שינה את חייך?

"בגדול, 'מי שרוצה מצליח'. מוטיב שהושפעתי ממנו בשנות הילדות והנערות שלי. היום אני יודעת כמה הוא מסוכן, שקרי, משלה, מצדיק יחסי כוחות חברתיים, ועדיין מכבדת את האלמנט החיובי שבו, אבל בזהירות".

- כיצד היית רוצה למות?

"הייתי שמחה למות כשאני ריקה ממחשבות ביקורתיות, כשהמוח שלי שליו, מתרכזת בחוויית המוות. זה הזמן שלי למות".

רזומה

* עו"ד-ד"ר יפעת ביטון. בת 42. נולדה בקריית מלאכי וגרה בהרצליה, נשואה (לעו"ד אייל שטרנברג, 40, מתמחה בזכויות מקרקעין ובליטיגציה מסחרית)+2 (יערי, בן 10; וליילי, בת 6 וחצי).

* חוקרת ועוסקת במשפט פמיניסטי, הגנה על קבוצות מוחלשות בחברה וזכויות נשים. שותפה במשרד עורכי הדין שטרנברג. תיקים: ענת אלימלך, עופר גלזר, תמר ברז (הרצח מעל חנות "ביתילי", משפחתה קיבלה 2.5 מיליון שקל פיצויים בשל האונס והרצח). תוארי ד"ר למשפטים מהאוניברסיטה העברית ופוסט-דוקטורט מהרווארד. מרצה בכירה בבית-הספר למשפטים במכללה למינהל.

* ממייסדות עמותת "איתך", מרכז "נגה" והמרכז המשפטי "תמורה" למניעת אפליה בישראל. עוסקת ומתראיינת רבות על אפליית מזרחים (לרבות בסדרה "השד העדתי"). ביטון: "הזירה המשפטית היא המקום שבו נוצרו הפערים החברתיים" (2011, "גלובס").