הסופר שממשיך לרגש: "העולם שבו חי נשבר פעמיים, בשתי מלחמות העולם"

ב-22 בפברואר 1942, כשגרמניה הנאצית הייתה בשיא כיבושיה באירופה ובצפון אפריקה, שם קץ לחייו שטפן צוייג, מהסופרים הבולטים בעולם באותה עת. צוייג השאיר אחריו מכתב שמבכה את "חורבנה של מולדתו הרוחנית אירופה", את כתב היד הסופי של ספרו המוכר ביותר כנראה, "העולם של אתמול", וגם כתב יד נוסף, ספק גמור, "הנערה מהדואר" שמו, שיצא באחרונה בישראל.

"מעריכים שהספר לא באמת הסתיים מבחינת צוייג", אומר בראין ל"גלובס" ד"ר שטפן ליט - מי שאחראי על ארכיונו של צוייג בספרייה הלאומית.

"יש שם משהו שלא מאפיין את צוייג - אי דיוקים בכתב היד, למשל במקום אחד הנערה נמצאת בקומה השנייה ובמקום אחר זו קומה שלישית. את כל זה תיקנו לקראת הדפוס בגרמניה ב-1982".

- כיצד מוערך הספר?

"אנשים די שיבחו אותו, כי הוא מכניס פן חברתי, שגם לא אופייני לצוייג. בדרך-כלל, הוא דיבר לאנשי מפתח, כמו המשפחה האמידה שממנה בא, ופה הגיבורה היא צעירה ענייה ומסכנה, שמגיעה לבקר את דודתה העשירה. זה לא קלאסי בכלל לצוייג".

בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, היה צוייג הסופר הנקרא ביותר בעולם ומהאינטלקטואלים הבולטים של תקופתו. ספריו היו פופולריים במיוחד בארה"ב, באירופה ובדרום אמריקה.

"הכתיבה של צוייג מאוד זורמת ואלגנטית", אומר ליט, "גם במונחים של ימינו, למרות שקצת מרגישים שזה סגנון שלא היו מביאים היום לדפוס. מה שמעניין זה שהוא פרסם את הנובלות הללו, שהיה בהן הרבה רגש אנושי, בצורה מאוד מתוחכמת. בנוסף, הוא בלט בכתיבה ההיסטורית הייחודית שלו (ביוגרפיה בסגנון פרוזה, י.מ) - על ז'וזף פושה, פרדיננד מגלן ומארי אנטואנט, וגם היום אפשר לקרוא אותם בהנאה. לדעתי, הוא היסטוריון מפוספס".

- איפה צוייג מוכר ונקרא היום?

"בעיקר בצרפת ושמעתי שגם בברזיל. הם מאוד גאים בכך שבסוף דרכו הוא הגיע אליהם. בגרמניה ובאוסטריה הוא עוד מוכר, אבל לא באופן שעדיין מדברים עליו. בישראל פחות מכירים אותו, בעיקר בקרב הצעירים הוא פחות ופחות ידוע.

"בין השאר, התבונה של צוייג התבטאה בכך שהוא לא נכנס להיסטריה לאומנית, כשכל העולם היה בעד זה, כמו במלחמת העולם הראשונה. יחד עם אחרים הוא נקט בעמדה פציפיסטית, וגם אמר ש'דווקא בתור יהודי אני נהנה מהמצב הגלותי הזה, שבכל ארץ וארץ אני סוג של אורח ולכן יכול להסתכל על נושאים בצורה אובייקטיבית'.

רקוויאם על אירופה הישנה

בריו דה ז'נרו, על חוף האוקיאנוס, ניצב פסל של צוייג. ניגוד חד בין המקום החי והתוסס הזה למונומנט של אדם שהגיע לשם, לנקודת הסיום של חייו, שבור ומדוכדך. בעיר זו צוייג סיים לכתוב את "העולם של אתמול" - רקוויאם יוצא דופן על אירופה הישנה של עידן הנאורות, שלתפיסתו שתי מלחמות העולם הביאו לסופה, ויום לאחר ששלח את כתב היד להוצאה לאור, הוא התאבד יחד עם אשתו השנייה.

"זהו ממש ספר מעולה ואני ממליץ עליו בכל פעם שאנשים שואלים על האווירה באירופה לפני מלחמות העולם וביניהן", מספר ליט. "הוא מתאר זאת מצוין וגם באופן אישי. הספר גם מתייחס לכל-כך הרבה אנשי מפתח של העולם התרבותי של זמנו. זה ממש חלון ראווה של אותה תקופה. עד היום ספר זה מרגש אנשים".

- צוייג התאבד כי חשב שגרמניה עומדת לנצח במלחמה. אולי הוא לא היה עושה זאת לו ידע שהגלגל עומד להתהפך?

"נראה לי שמזה הוא חשש, שגרמניה תנצח. הוא ראה שלאן שהוא בורח, המלחמה עוקבת אחריו. הוא ברח לאנגליה ואז הגרמנים הפציצו שם. עזב לארה"ב וגם היא נכנסה למלחמה. צוייג המשיך לברזיל וחשש שגם לשם המלחמה תגיע. הוא התאבד לפני נקודת המפנה בסטלינגרד. כנראה שהוא איבד כל תקווה".

- גם איבד תקווה מהעולם התרבותי שהכיר.

"נכון. יש לו גם התכתבות מ-1917 עם מרטין בובר, כשבובר כבר היה עמוק בתוך עניין 'הציונות הרוחנית'. צוייג כותב שם שהוא מצטער שהוא צריך לחלוק עליו, אבל לגישתו לא כדאי לעם היהודי שיהיו לו מדינה, דגל והמנון, כי זה יוביל למצבים לא טובים עבורו.

"צוייג, שכל-כך האמין בתרבותיות, בתבונה ובשיחה בין האנשים, ראה שברצף צפוף של זמן, העולם שבו חי נשבר פעמיים, בשתי מלחמות העולם. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שהוא התאבד".

ציונות ואישה יפה

בספרייה הלאומית מאוכלסים לא מעט חומרים מרתקים של צוויג, מעבר לספרים עצמם. ב-1933, כשהאחרון התכוון לעזוב את זלצבורג, הוא העביר רבים ממכתביו לירושלים, בתנאי שהחומר יהיה סגור עד 10 שנים לאחר מותו.

ליט: "יש שם התכתבות עם מספר סופרים ומשוררים, כמו רומן רולן. הם המשיכו להתכתב, במלחמת העולם הראשונה, סביב הקו הפציפיסטי המשותף להם, שזה היה כמעט בלתי אפשרי. הרי רולן היה מצרפת וצוייג מאוסטרו-הונגריה.

"יש גם מכתבים מאלברט איינשטיין לצוייג, אף הם בענייני פעילות נגד מלחמה, ועם זיגמונד פרויד הוא התכתב, כאשר האחרון התייחס הרבה ליצירות של צוייג. הוא ממש ניתח את יצירותיו מבחינה פסיכולוגית, מה זה אומר על המחבר והקורא".

בספרייה נמצא גם מכתב מסתורי משהו שכתב לצוייג האיש שנתן לו את ההזדמנות לפריצה הגדולה בקריירה הספרותית שלו - תאודור הרצל, שכעורך העיתון הווינאי נו*י*ה פ*ר*יי*ה פ**ר*ס*ה, הסכים לפרסם סיפורים שלו בהמשכים.

"הרצל כנראה מאוד העריך את היכולת של צוייג, אפילו שזה לא נדלק מהרעיונות הציוניים שלו", אומר ליט. "במכתב ששלח לו הרצל ב-1903, אפשר ללמוד קצת על היחסים שבין הרצל המבוגר יחסית והמוכר לבין הסופר הצעיר בתחילת דרכו. "הרצל עונה שם בתגובה למכתב שצוייג כתב לו. הוא משתעשע כמה צוייג עוד צעיר, ולכן הוא מחזיר אליו את המכתב שצוייג שלח, כשלדבריו, יום אחד צוייג יסתכל על מכתב זה וגם ישתעשע ממנו. "צוייג לא שמר את המכתב הזה, כך שכנראה הוא לא השתעשע ממנו, אלא התבייש בו. הרצל גם מזכיר במכתב אישה ששניהם מכירים, אם כי לא בשמה, וכותב כי 'מול אישה יפה, אתה לא יכול להיות גאה', ולא ברור לאיזו אישה הוא מתכוון".