להכניס לרוורס - ולצאת משם

אריק שרון נמוג מעולמנו ככברת ארץ חומה המתרחקת מעיניהם של נוסעי האנייה עד שהיא מתמזגת בקו האופק ונבלעת בו, אבל התקשורת מסקרת את מותו כאילו מת בשיא כוחו ומרצו. כאילו נורה בכיכר העיר.

שרון המת זוכה מאז אתמול לסופרלטיבים להם לא זכה בחייו, בטח שלא בגסיסתו. וכמאמר האריק הגדול האחר, שמת לא מזמן: "כותבים עליו בעיתון המון דברים והוא אפילו לא ידע שהוא כזה".

הגדילה (או הקטינה) לעשות מגישת חדשות 10, אושרת קוטלר, שבסיום המשדר המיוחד (כמובן) לרגל מותו של שרון, אמרה ש"אין עוד אנשים כמו שרון, שהם גם מנהיגים וגם בני אדם". בערוצים אחרים חזרו פעם אחר פעם השדרים אחר אמירות כגון ששרון הוא "אחרון המנהיגים הגדולים", "אבא גדול", ו"סבא גדול".

אפילו חסן נסראללה, להבדיל אלף אלפי הבדלות אך כמה אירוני, תרם לאורגיית השכול הישראלית כשאמר ש"שרון הוא אחרון מלכי ישראל".

הסופרלטיבים שמקבל שרון מהתקשורת עם מותו, אמורים לייחד אותו משאר המנהיגים ולהעניק למותו ולחייו, ואולי לא פחות מכך, לשידורים המיוחדים, ייחוד ומשמעות, אבל בפועל הם נשמעים בנאליים ולעוסים. הם נשמעים כך מכיוון שנאמרו כאן כמעט על כל מנהיג שהלך לעולמו בשנים האחרונות. בן-גוריון היה אחרון המנהיגים הגדולים, בגין היה אחרון המנהיגים הגדולים, ורבין כמובן, ואריק גם, ויש להניח שגם המנהיגים שימותו בשנים הקרובות יהיו לפי התקשורת המנהיגים הגדולים האחרונים (אפשר לחשוב בקלות על מועמד רציני עתידי לתואר "אחרון המנהיגים הגדולים", שיושב היום בבית הנשיא).

במקום לעסוק בסופרלטיבים בלתי נגמרים, מוטב שהתקשורת תקדיש את עיקר זמנה לסיפור העובדתי על חייו המרתקים, התנכיים כמעט, של אריק שרון. המנהיג האמיץ שהקים את יחידה 101 אך היה גם אחראי, בין היתר, להריגתם של יותר מ-30 נשים וילדים בכפר קיביה ב-1953, האיש שיזם קרב שנחיצותו שנויה במחלוקת במעבר המיתלה, ב-1956, שניהל קרבות מוצלחים ומזהירים במלחמת ששת הימים ושחצה את התעלה על גב המצרים, אבל גם על גבם של עמיתיו מפקדי צה"ל, במלחמת יום כיפור. וכמובן, מלחמת לבנון הראשונה ולא האחרונה, והמיותרת.

אריק שרון לא השאיר מאחוריו מורשת אמתית, אולי מלבד רעיון הדבקות במטרה וההאדרה העצמית בכל מחיר.

המסר החשוב ביותר והמרכזי שהשאיר שרון אחריו, נוגע לשינוי הדרמטי בתפיסתו את התנחלות ישראל ביהודה ובשומרון וברצועת עזה. את העובדה שאפילו שרון, הבולדוזר שהיה אחד מאבות מפעל ההתנחלות, הבין כשהגיע לראש הפירמידה, שאם אנחנו חפצי חיים, אין לנו כיום ברירה, אלא להכניס לרוורס - ולצאת משם.