הרגולציה פשטה את הרגל

המודל של הרשות השנייה ושל מועצת הכבלים הוא כושל מבסיסו

בקרוב, אחרי כל ההארכות הנדרשות, תסיים מועצת הרשות השנייה הנוכחית את הקדנציה שלה. אז, ככל הנראה ביוני השנה, יהיה זה הזמן למנות בזה אחר זה את הישגיה של המועצה, האמונה על הרדיו האזורי ועל ערוצים 2 ו-10.

ובכן, לא יידרשו מוספים מיוחדים למלא אותם ברשימות. מועצת הרשות השנייה הנוכחית, זו שבמשמרת שלה ניצל ערוץ 10 פעם אחר פעם, שפרחה בה תרבות הריאליטי, ועוגת הפרסום הלכה והצטמצמה, תרמה תרומה זעירה עד בטלה לשוק. אם כבר, אז היא בעיקר הפריעה.

זה לא שבמועצה לא ישבו אנשים חרוצים. ניתן למנות קומץ של חברי מועצה, בעיקר חברות מועצה, בעלי תפיסת עולם מוצקה והרבה רצון טוב. אבל הם והרשות אותה הם צריכים להוביל מתנהלים במודל שפג תוקפו, על-פי חוק לא אקטואלי, ועיקר זמנם מתבזבז על חשקים שעולים להם תוך כדי צפייה בטלוויזיה.

לא אחת, חברי המועצה, שלא מגיעים מעולם התקשורת ולא ניהלו דבר מימיהם פרט לזמנם, נדרשים לעסוק בעניינים ששווים הרבה מאוד כסף לגורמים המפוקחים על-ידיהם, אולם אין להם כל יכולת או ידע אמיתי לקבל את ההחלטות הנכונות. הם נדרשים לשקף את הלך-הרוח הציבורי, ואולי בכך יתרונם הגדול. אולם די במבט על שוק התקשורת היום כדי להבין שלא כדאי להפקיד אותו בידי הציבור שינהלו.

מודל המועצות הציבוריות הוא מודל כושל מבסיסו. חברי מועצת הרשות השנייה הם כמו נוסעי ספינה מחוררת שהמים זורמים לתוכה מאלפי חורים. תוכן שיווקי מכאן, ריאליטי מפה, יותר מדי פרסומות שם.

חברי המועצה סותמים חור אחד, ואלפי אחרים נפתחים. אין שום שינוי בסיסי ומעמיק שייקח את כלי השיט אל היבשה, רק מאבק סיזיפי יומיומי וחסר סיכוי בגופים איתם הם צריכים להיטיב. בלי להבין שהגיעה העת להפוך את התוכן השיווקי ללגיטימי, שיש להפנים את השינוי בז'אנרים, שהגיעה העת להתאים את כמות הפרסום לדרישות עולם הפרסום.

אי-אפשר לדרוש מהרשות השנייה לעשות את עבודתה כנדרש, אם מלכתחילה כל השיטה שהיא מבוססת על-פיה פשטה את הרגל.

3 מוקדים של סכסוך

וזו לא רק הרשות השנייה. ראו מה קורה במועצת הכבלים והלוויין, שם החליטו חברי המועצה להחרים את הישיבות בגלל ההחלפה של היו"ר. זה הוחלף על-ידי השר בחטף, ומאז חלה האטה משמעותית ביותר במועצה שאמורה לקבוע את עתיד שוק הטלוויזיה הרב-ערוצית.

כבר מאמצע שנת 2012 מתנהלת המועצה הזו ללא יו"ר קבוע, וכל בקשה שמונחת לפתחה מתנהלת בעצלתיים וללא חד-משמעיות הנדרשת מרגולטור תקיף. גם שם "נציגינו" מאמינים כי הם מונחים על-ידי טובת הציבור, אך עם טובת הציבור - תשאלו את הוט ו-yes - לא הולכים למכולת.

הדוגמה המצוינת ביותר לכישלון המועצות הציבוריות הוא מליאת רשות השידור. קטטות, סכינאות ופנקסנות מנחים את עבודתה של זו. חברי מליאה יוצאים אלה נגד אלה, מבקשים להדיח תחילה את המנכ"ל ואז את היו"ר, וכל החלטה שמתקבלת זוכה לתמיכה של צד אחד של המליאה ולהתנגדות של צד אחר.

נדמה כי אין שום החלטה הנוגעת לכסף הציבורי של כולנו המושקע בשידור הציבורי, המתקבלת באופן ענייני אחרי דיון מעמיק. בשלושת המוקדים החשובים האלה של השידור הישראלי נוצר מצב שהכוח עבר אט-אט לידי היועצים המשפטיים, שאפשר לא להסכים עם התנהלותם, אבל הם יודעים לפחות לפי איזה ספר לעבוד.

אחרי שנים בהן לא הצדיק עצמו המבנה הרגולטורי, הוא הגיע לשלב בו הוא קורס לתוך עצמו. אי-אפשר להביט ברשות השנייה, במועצת הכבלים והלוויין ובמליאת רשות השידור, ולא לראות את הקשר הישיר בין מה שמתרחש בכל אחת מהן.

שר התקשורת גלעד ארדן חייב לפטור את עצמו מעיסוק בעשרות נציגי ציבור, שלא מביאים תועלת אמיתית, ולמצוא מודל חדשני שיבוסס על פקידות עניינית ולא על סחר פוליטי.