משהו טוב קורה במרתף של הבימה, ולא בפעם הראשונה. אפשר להתחבר יותר ואפשר להתחבר פחות לשפתו האמנותית של הבמאי שי פיטובסקי (אני בצד של היותר), אבל אי אפשר שלא להעריך אותו על התעוזה לייצר הצגה שלפני הכול היא מעשה אמנות. קשה להפריז עד כמה אין זה מובן מאליו בנוף המקומי של התיאטרון הרפרטוארי, שמקדש הצגות אינסטנט בידוריות ומוצרי מדף מסחריים שאפשר יהיה לשגר לאולמות הפיס ברחבי הארץ במחיר עלות. עד כמה אין זה מובן מאליו שיוצר צעיר נוטל על עצמו נושא כה מורכב להתמודד עמו. עד כמה אין זה מובן מאליו להוביל קבוצה של שחקנים צעירים לתצוגה כה בשלה, אסתטית ומלאת ביטחון. ועד כמה אין זה מובן מאליו שבין כל הבורות ומהמורות התקציביים של התיאטרון הלאומי, נמצאה התעקשות לאפשר חיפוש אמנותי יצירתי אמיתי. מלוא ההערכה למנהל האמנותי אילן רונן.
פיטובסקי עיבד וביים את "השבועה" על-פי מעשייה יהודית ימי-ביניימית, שקרויה "מעשה בירושלמי". אלגוריה עממית שכמו הרבה מעשיות נתמכת בלא מעט סממנים מיסטיים. פיטובסקי, בעזרת התפאורה של ניב מנור, התאורה של זיו וולושין ונטשה טוכמן-פוליאק שעל התלבושות, משכילים להתחבר אל המאגיה ומייצרים מעשה כשפים גם על הבמה.
הם עושים זאת בעזרת כמה אלמנטים שכבר קיבלו ביטוי בהצגות קודמות של הקבוצה, לרבות שימוש נרחב בארגזים ובניירות הפזורים על מנת לשדר תחושת כאוס וסערה - תמונה שזכורה היטב גם מההצגה "ארץ חדשה", שנגעה בעצב הפגיע של סוגיית הפליטים. והם מחדשים באמצעות שילובן הטרנדי של בובות בהפקה - קו שהובילה לאחרונה הבמאית הצעירה גם כן, שיר גולדברג ב"תהילה" בתיאטרון החאן, וב"אדם לא מת סתם" בהבימה (שחקני הקבוצה הצעירה מחוזקים ביבגניה דודינה, בדב רייזר וברוברטו פולק). בשני המקרים, הן לצד גולדברג והן לצד פיטובסקי ישנה אותה הצלע המשותפת, שחר פנקס. ב"השבועה" היא על הדרמוטרגיה, כאשר אימא, אמירה פנקס היא מעצבת הבובות. במאמר מוסגר אוסיף, שגם "החיפאית" של תיאטרון חיפה עתידה לשלב בובות בהצגה הבאה שלה "לימונדה", שאותה יביים עופר עמרם, שכאן אחראי על הדרכת הבובות. שווה לעקוב.
בין היום והלילה
"השבועה" מגישה את סיפורו של דיהון (רן דנקר), תלמיד יהודי חכם שנשבע לאביו הסוחר המצליח (שחר רז) שהוא לעולם לא ילך בעקבותיו ויירד אל הים. בתמורה לכך האב מבטיח לו את ירושתו, רווחה כלכלית וחיי ספר לצד אשתו (לאה גלפנשטיין) ובנם. על פניו לדיהון יש הכול, ביטחון כלכלי ומעמד בחברה, אבל הוא אינו מסתפק בכך. היצר גובר עליו, הוא מפר את השבועה, יוצא אל הים, ספינתו נטרפת והוא מוצא את עצמו בעולם השדים. דיהון מסתגל גם אליו, מתחבב על אשמדאי (יובל שלומוביץ), ומתמרן בעורמה את דרכו אל מיטתה של בתו הלילית (אושרת אינגדשט), וגם להם בן משותף. דנקר, בהצגה הראשונה שלו עם הקבוצה, משתלב היטב ומגיש תפקיד ראוי. אמנם לוקח לדמות שלו זמן להתגבש ולתפוס נוכחות, כמו גם לשפה התיאטרלית בכללותה לחלחל, אבל למן הרגע שזה קורה, היא שואבת פנימה אל עולם אחר להתמסר אליו.
לשיאו בעולם השדים מגיע דיהון בתמונות מאות אסתטיות ומלאות תשוקה עם הלילית, אלא שגם הפעם יצר הנדודים גובר והוא מבקש לחזור למשפחה שהותיר מאחור. קרוע בין היום והלילה, בין אישה לבנה ויציבה ללילית שחורה וסוערת, הוא רוצה ליהנות משני העולמות, משתי נשותיו ומשני צאצאיו, והתוצאה היא...שתלכו לראות.
"השבועה" על-פי "מעשה בירושלמי", עיבוד ובימוי: שי פיטובסקי, הבימה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
