מוש קאשי: "טוב לי שהעבודות שלי יהיו אצל אנשים ראויים"

מוש קאשי הוא קלאסיקה של הצלחה נגד כל הסיכויים: אמן שגדל בשכונת נחלאות בירושלים, למשפחה קשת יום בת שמונה נפשות, בן לאב פועל בניין בסולל בונה ולאם עקרת בית; ילד חולמני שברח לעולם הקריאה והחליף שני ספרים ביום. לציור הגיע במקרה, כשהוצעה לאביו, שעבד כפועל בהרחבת מוזיאון תל אביב, הטבה לרשום את ילדיו לחוגים שם. העובדה שבא מרקע כלכלי קשה לא השפיעה על בחירתו באמנות כמקור פרנסה, אף שידע שיידרש זמן רב, אם בכלל, עד שיוכל לחיות ממנה ברווחה יחסית.

כשאני שואלת את הבחור העדין הזה אם הפחד שלא יוכל להתפרנס הטריד אותו, הוא עונה לי ברוגע שדווקא מפני שלא היה לו כסף, הייתה לו תחושה שאין לו מה להפסיד. "בתחילת הדרך ובהמשכה עבדתי בעבודות מזדמנות, כמו בניית תפאורות להצגות תיאטרון, לימדתי קצת, עשיתי מה שיכולתי כדי להרוויח כסף, אבל הציור היה גדול ממני".

- וההורים, הם אהבו את הבחירה שלך?

"אני יכול לומר שהיסודות היומיומיים, המנטליים, שהם העניקו לי, היו העשירים ביותר שיכלו להיות. אני רוצה לשבור מיתוס לגבי הורים קשי יום. אנשים קשי יום מחזיקים תשוקות ורצונות גדולים יותר מאלה שאמן מחזיק; יש רגע בחיים שבו הם ממירים את התשוקה הזו בהקמת משפחה ובקיומה, אבל התשוקה לא מפסיקה להיות שם, ובמידה מסוימת ההתעקשות שלי על האמנות אפשרה להם לממש דרכי את התשוקות שלהם. יכול להיות שאימא שלי, שהייתה סולנית בלהקת ריקוד בגיל 14, והתחתנה בגיל 16, ראתה בי המשך שלה".

- למדת במדרשה לאמנות, היית שנתיים בניו יורק, קיבלת מלגת לימודים בפריז, זכית בפרסים חשובים, ורק אז התחלת לעבוד קבוע עם גלריה.

"בסוף הלימודים שלי בסיטה דה ארט בפריז הצגתי שם את תערוכת היחיד הראשונה שלי. כשחזרתי לארץ גלריית נגא פנו אליי והגיעו לסטודיו. בתחילת שנות ה-90 זכיתי בפרסים, הייתי בקרן שרת, הופעתי בתערוכות קבוצתיות, והם ראו עבודות שלי פה ושם. אחרי פריז כבר היה לי גוף עבודות, שזה צבר עבודות סביב הנחת עבודה שמצטברת מעבודה לעבודה, ולא סתם עבודות אקראיות. נרטיב שאפשר לבנות סביבו תערוכה".

- זאת אומרת שתוך כדי היצירה אתה צריך לחשוב על איך הציורים שלך יוכלו להיות מוצגים בתערוכה, ואחר כך להימכר?

"אילו היית שואלת אותי את השאלה הזאת לפני עשר שנים, הייתי עונה לך אחרת, אבל אחרי עשרים שנות פעילות אני יכול לומר שאני לא עובד בשביל שום תערוכה. התערוכות הן תחנות, לעתים מלאכותיות, באיזה מסע שאליו יצאתי כשהתחלתי ליצור. כשאני פורס את רצף התערוכות שבהן השתתפתי - חמישים תערוכות קבוצתיות, שלושים במוזיאונים ובגלריות, והשבוע תיפתח תערוכת היחיד העשירית שלי - ברור לי שאני עושה מסע פנימי. ביוגרפיה ויזואלית".

- שלא מופרעת מרעשים כלכליים?

"בתוך עמי אני יושב. אני הרי לא חי בבועה, אפילו שבתהליך העבודה אני מצוי בבועה, אבל ביומיום אני לומד ומתאמן להדוף את הרעשים האלה".

- כשאתה מסיים עבודה, לא עובר לך בראש בכמה היא תוכל להימכר?

"יש לי מושג ואומדן לגבי הערך של העבודות שלי, אבל בפירוש לא זה מה שמזין אותי. אני יכול, למשל, לקחת עבודה שעבדתי עליה עשרות ומאות שעות ולמחוק אותה, כי היא לא עברה את הביקורת הפנימית שלי. בשביל זה בדיוק יש גלריה. הגלריה שלי יודעת לשחרר אותי מלחצים ולנטרל אותי ממשאים ומתנים".

- נשמע שמידת המעורבות הכלכלית שלך נמוכה.

"אני דווקא כן מעורב, אבל יש, לעתים, פער בין מה שאתה חושב על מחיר העבודה לבין מחיר השוק - לשני הכיוונים".

- הגלריה מקבלת אחוזים מהמכירות?

"עמלות על מכירה. בדרך כלל נחתם חוזה בין אמן לגלריה, אבל אני לא חתמתי עם נגא על חוזה. במשך 17 שנים נוצרו בינינו אמון ותקשורת שלא הצריכו את זה. אם נחליט יום אחד למסד את הקשר, אני מניח ששום דבר מהותי לא ישתנה".

- לפני שהתחלת לעבוד עם נגא חיית טוב?

"כמו כל יוצר או סטודנט לאמנות, לא טבלתי בכסף".

- לא מכרת עבודות באופן פרטי?

"לא. במציאות של אז היה נכון לחיות ככה. כל עוד אתה לא מוכר, אתה לא מודע לכך שהתמורה הכספית משחררת אותך, שהיא מאפשרת לשכור סטודיו יותר גדול, לקנות חומרים טובים יותר, ולקנות פנאי כדי לזמן שקט נפשי".

- יש לך הסכם בלעדיות עם הגלריה?

"לא גורף. בקשר שלנו יש לי אפשרות להציג גם מחוץ לגלריה, כמו התערוכה לפני שנתיים בתפן, או זו שהוצגה בבית ביאליק עם כדורי הזהב. נוח לי שגלריה נגא היא כמו נמל בית, עוגן שאיתו אני מתייעץ לגבי המקומות שאני מולם. הם תומכים, יוצרים בשבילי את הקשר ונותנים לי חופש מוחלט. השחרור של האמן, ההכרה שהוא מקבל, הם אינטרס משותף שלו ושל הגלריה. אם מישהו יבוא למוזיאון וירצה לקנות עבודה שלי, אפנה אותו לנגא".

אכפת לך מי קונה את העבודות שלך?

"היצירה היא קניין רוחני. בכל עבודה יש פירור של הנפש שלי, וטוב לי שהעבודות שלי יהיו אצל אנשים שיהיה ראויים להן".

- היו מקרים שבהם הטלת וטו על קונים?

"היו מקרים שבהם אנשים לא הבינו את הערך של העבודות ולא עשינו את המאמץ לשכנע אותם לקנות אותן. אנשים אומדים את ההערכה שלהם בכסף".

- חלק מאנשי העסקים שהרוויחו את כספיהם בהימורים, באתרי סקס ובפורנוגרפיה אוספים אמנות. יש דילמה מוסרית אם למכור להם?

"אני אענה לך בשאלה. האם אנשים שנחשבים בעינינו בחברה מאוד, ואנחנו יודעים שהיו סוחרי נשק באפריקה וגרמו דרך העסקות האלה להפצת אלימות, הרג או שחיתות בעולם, הם טובים מבחינה מוסרית ממי שמנהל אתרי פורנו? יש לי בעיה עם אנשים שדרך קניית אמנות מנסים להלבין את עצמם, אבל אני לא יכול לאסור עליהם להשתוקק לציור. אני לא רואה באמנות שאני עושה מכשיר לאיים או לנטרל או לחנך מישהו, כי בעיניי זה מצמצם את הערך שלה והופך אותה לכלי".

- יש לך קו אדום למי לא תמכור עבודות שלך?

"אם יהיה לי קו אדום, לאן זה יגיע?".

- יש לך יכולת השליטה, אם תרצה בה; זה תלוי רק בך.

"מהלך הקריירה שלי היה כזה שהוא נטרל את המוקשים האלה. הדרך שלי הייתה רצופה החלטות איפה אני מציג, ולא רק אם מישהו מזוהה עם עסקי הפורנו. אלה בחירות איפה להציג ואיפה לא".

- אז איפה לא תציג?

"במקומות שבהם אין תחושת כבוד לאתיקה של האמנות ומציגים אותה כסחורה, ולא כדי שתחולל דבר אצל אנשים".

- כמה זמן עבדת על התערוכה "אש דרימר" שנפתחת בנגא היום?

"שנים. אני לא עובד בשביל תערוכות. הצטברו עבודות, והמהלך לא ייחתם בתערוכה. יוצגו שם עשר עבודות".

- למה רק עשר?

"כי הן גדולות וצריך לתת נשימה לצופה".

- יכולת למכור יותר בקלות.

"המכירה לא נעשית בתערוכה אלא מאחורי הקלעים. אני אמשיל תערוכה לתצוגת אופנה, שבה מציג המעצב דגמים לא לבישים, אבל הם מעמידים סטייטמנט שמוכר אחר כך את הקולקציה בחנויות".

- יש לך אספנים קבועים, ביניהם רני רהב ועפרה שטראוס.

"יש כאלה שקנו עוד ועוד עבודות כדי ליצור רצף. אין לי קשר חברתי עם הקליינטים שלי, את חלקים לא פגשתי אף פעם, וחלק גדול מהם באים לתערוכות ומפרגנים".

- יש תקופות של יובש?

"חיי היצירה מכילים את הכול. יש השהיות, ואני אף פעם לא אונס את עצמי לצייר. אם אני מרגיש שאני לא מסוגל, אני מותח בדים, מורח שכבה ראשונה, כותב, קורא, ונמצא בסטודיו. יוצר צריך לפתח כישורי המתנה. צריך לזכור שבין תערוכות ומכירות יש הרבה שקט".