דעתנות שלא תעלה על הדעת

פתאום מתעוררים מרבצם כל אנשי השמאל בתקשורת ומביעים דעה

נדמה היה כי אחת ההאשמות הכבדות ביותר נגד התקשורת הישראלית - שהיא לוקה בשמאלניות - כבר אינה אקטואלית. מחקרים אמנם מראים שוב ושוב שבציבור מאמינים שרוב העיתונאים שמאלנים, אך מפת כלי התקשורת הנוכחית אמורה הייתה להפריך זאת.

מצד אחד ניצב כמובן "הארץ", שעמדותיו היוניות מוכרות היטב, אולם מהצד השני עומדים איתן "ישראל היום" הפרו-נתניהו ו"מעריב", שהולך ומסתרג, ואפילו "ידיעות אחרונות" שאמנם אינו אוהד את ראש הממשלה, אך אי-אפשר לחשוד שהקו המערכתי שלו עובר בצד השמאלי של המפה הפוליטית.

קיראו עוד ב"גלובס"


ואולם, כשהולך ומתחדד העיסוק בדילוגיו התכופים של ג'ון קרי והשאלה באשר לגורל ההתנחלויות שבה ועולה, פתאום מתעוררים מרבצם כל אותם אנשי שמאל שהקפידו עד כה להתעטף בפסאדה ממלכתית. כשמדברים על פינוי, יש תחושה שהאוויר הלאומי הדחוס הולך ונהיה צלול יותר, ולכן נוח שוב להביע עמדה לא פופולרית.

מותר כמובן לאנשי תקשורת איטרי דעה לומר את שעל לבם, בדיוק כמו שמותר לאנשי ימין לעשות זאת. אולם אופי הדברים שנזרק לחלל האוויר באחרונה מהצד השמאלי מעורר דאגה אמיתית באשר להלך-הרוח שמנחה את התקשורת הישראלית.

זה התחיל כמובן עם האמירה של הפרשן הצבאי של "הארץ", אמיר אורן, באשר לריבוי, לדבריו, של חובשי הכיפה בשב"כ. אך אמירותיו המקוממות של אורן, שהתארח למחרת בתוכנית הבוקר בערוץ 2, והתקומם כשאברי גלעד אמר לו "בעזרת השם", אינן ממש חדשות למי שעוקב אחריו. הפתיעו יותר אלה שהחלו להגיע בזו אחר זו מצד אנשי תקשורת, המחויבים לממלכתיות יותר מאורן.

הנה אילן לוקאץ', עורך התרבות של חברת החדשות של ערוץ 2, מדורת השבט הישראלית. בדיון שניהל על עמוד הפייסבוק שלו (הדברים הובאו באתר וואלה) אישר לוקאץ' שיש יותר שמאלנים בתקשורת, והוסיף אמירה אווילית לפיה הדבר הוא "בגלל שיש מתאם בין איי.קיו לבין נטייה שמאלה, ובכירים בתקשורת נמצאים בדרך-כלל מעל לממוצע".

והנה יובל בן-עמי, איש שמאל ידוע, שמשדר בגלי צה"ל ומספר גם הוא כיצד הורה שלא להשמיע את אהוד בנאי בתוכניתו, לאחר שזה הופיע בסוסיא.

געגועים לממלכתיות

אם כן, זו לא רק האווירה הציבורית-פוליטית. זה בעיקר הפייסבוק והטוויטר שמשכיחים לעתים מעיתונאים את חובותיהם הציבוריות. בתוך האכסניה האטומה והמרופדת של הרשתות החברתיות קל מאוד לאבד את עצמך ולייחס לדעותיך האישיות משנה חשיבות. לייק ועוד לייק, אינספור קלישאות ואמירות-שפר עולות ללא סדר היררכי מסביב, ולפתע קל להרגיש שגם המטופשות במחשבותיך באמת חשובות.

אם למורה בכיתה מותר לחשוף בפני תלמידיו את דעותיו, גם הקיצוניות ביותר, ודאי שהרשות ניתנת גם לעיתונאים. אולי זאת שתיקת השמאלנים הארוכה שהופכת את עמדותיהם החדשות למביכות יחסית, בעוד אנשי הימין קיבלו בשנים האחרונות יותר לגיטימציה לתרגל את שנינויותיהם.

ועדיין, על כלי התקשורת לאבחן במהרה את השינוי הכללי שחל בעובדיהם ולהתחיל לקבוע אמות-מידה מדויקות לחופש הכללי בהבעת הדעות של כל עיתונאי ועיתונאי, גם כזה שמדווח וגם כזה שמפרש.

בגופי תקשורת רבים ברחבי העולם, אפילו בארה"ב החופשית, ישנם גופים כמו רשת פוקס ניוז שלאיש אין ספק מה עמדותיה, ויש רשתות כמו CNN בהן הושעו עיתונאים שהביעו דעה פוליטית בטוויטר.

ככל שהשיח הופך לאגרסיבי יותר ומתכתש, מתעורר גם הגעגוע לממלכתיות ולהיעדר משוא-הפנים. מה רבים שאינם כבר בינינו, אותם עיתונאים שאין אנו מטילים ספק באף מילה או אמירה שלהם - ברשתות החברתיות או במהדורה המרכזית - ולא כאלה המנהלים חיים ציבוריים כפולים. יש מקום לעיתונות בוטה, אגרסיבית, חד-צדדית, אך מי נותר לספק את ההפך?

אחרי הכול, אין בושה בהבעת עמדה פוליטית בפומבי (אולי יש קצת בכזו כמו של לוקאץ'), אבל באמת שגם אין בושה באי-הבעתה.