מלחמת העצמאות המדומה

ארדן הוא שר דומיננטי, וכל מה שמתרחש היום ברגולציה הוא פוליטי

הנחיצות במיזוג בין מועצת הכבלים והלוויין והרשות השנייה ידועה כבר שנים. השר גלעד ארדן אינו הראשון שמקדם את הרעיון, אך נדמה שהוא נחוש מקודמיו לבצעו.

לתחושותיו כי לא נכון שלכל גורם בשוק המדיה יהיה גורם אחר שיעקוב אחר התנהלותו יש שותפים רבים בתעשייה, ולאחר דיון נוסף בעניין בשבוע שעבר בוועדת הכלכלה, נדמה כי המהלך קרוב מתמיד.

קיראו עוד ב"גלובס"


אך יש נושא אחד שעליו עדיין יש מחלוקת: האם הגוף הרגולטורי הממוזג יישב בתוך משרד התקשורת, כפי שהצעת החוק מבקשת היום - או שמא הגוף החדש יהיה מנותק מבנית מהמשרד ומבנהו יזכיר יותר את הרשות השנייה? כך או כך, מדובר בדיון עקר.

רק בשבוע שעבר פרסמנו כאן ב"גלובס" ידיעה לפיה מנכ"ל הרשות השנייה, שי באב"ד, מבקש מזכייניות הטלוויזיה המסחרית להעביר לאישור מוקדם כל תשדיר ממשלתי. במשרד התקשרות וברשות השנייה - אותו גוף חופשי ומנותק - הודו כי ההוראה הגיעה מלשכתו של שר התקשורת.

ייתכן כי הסיבות לכך הן באמת תמימות, לוודא שגופים ממשלתיים לא ימעדו ויעברו על חוקי הרשות השנייה. אבל בשורה התחתונה, בגוף הרגולטורי שהמחוקק הקפיד על עצמאותו יש ערוץ ישיר ואיתן ללשכת השר.

וכי למה שלא יהיה? גם על-פי מבנה הרשות השנייה כפי שהוא היום, שר התקשורת הוא זה שממנה את יו"ר המועצה ואת חבריה, ואחראי על מינוי מנכ"ל הרשות השנייה עצמו. במקרה הנוכחי, הוא קיבל את ההמלצה שהוגשה לקודמו בתפקיד משה כחלון, ומינה את שי באב"ד.

אין כל הבדל בין מציאות זו ובין המציאות במועצת הכבלים והלוויין. שם אנחנו עדים לסאגה שהולכת ומסתבכת סביב מינוי לתפקיד יו"ר המועצה. זאת לאחר שבתשובה לבג"ץ הודיעה המדינה כי ועדת האיתור תשוב ותתכנס, ולו בכדי לאפשר למועמדת אסתי אפלבאום להוכיח כי היא יכולה להתמודד על התפקיד, למרות סימני השאלה שעלו סביב שמה.

אריאל משעל, שנדחה על-ידי השר ארדן לשמש בתפקיד, ממשיך לנהל מאבק משפטי כדי להבהיר כי ועדת איתור בחרה בו וכי הוא אינו מינוי פוליטי. בתגובה לבג"ץ כתב היום משעל: "נראה כי מאחורי כל מסכת התמרונים והסחבת האין-סופית בעניינו, עומדת אך מטרה אחת ואין בילתה - לבחור לתפקיד אדם מטעם המשיבים (משרד ושר התקשורת - ל"א), בעל זהות פוליטית 'מתאימה', חלף מינוי איש מקצוע, נטול פניות וזהות פוליטית".

ככל שמתקרבים יותר אל מיזוג הרשויות הרגולטוריות, כך כוחו של השר ארדן ברשויות עצמן עולה. חברי המועצות רוצים הארכה בתפקידם, המנהלים - בהווה ובעתיד - רוצים להיות אלו שיובילו את המיזוג.

כל מה שמתרחש היום במערכת הרגולטורית הישראלית (על רשות השידור אין בכלל מה לדבר) הוא פוליטי. המינויים, ההחלטות, מערכות השיקולים. כל מילה שנאמרת, נשקלת שנית - ולו רק מחשש שלא תהלום את עמדת השר. ארדן, שר דומיננטי, לא צריך אפילו לקרוא למישהו לשיחה.

ובכן, כשמדברים על מבנהו של הגוף הרגולטורי המחודש, אין טעם לדבר על עצמאות. יהיה מיקומו אשר יהיה, תמיד תהיה בו תלות חוקית בדרג הפוליטי. זה לא בהכרח דבר רע, יאמרו בעיקר הפוליטיקאים - הלוא הם נבחרי הציבור.

ועדיין, חשוב להכיר בעובדה שמלחמתם של אנשי הרשות השנייה למען עצמאות, היא בעיקר מאבק עובדים ולא מאבק אידיאולוגי דמוקרטי. חופשיים באמת הם לא.

הדרך היחידה לאפשר עצמאות אמיתית לפיקוח על השידורים בארץ היא לקבוע בחוק כי לא שר התקשורת יהיה זה שימנה את המפקחים. זה, אפשר להניח בביטחון, לא יקרה לעולם.

לכתבה הקודמתיוצרים בשדות זרים