"ילדה מלוכלכת": אישה אחת, אופנוע אחד, סיפור מדהים

היא רוכבת אופנוע בינלאומית, עמוסת מדליות מעשרות תחרויות ראלי אתגריות. היא השתתפה בשלושה מרוצי ראלי דקאר, אותו מרוץ סיבולת בשטח קשה, במדבריות ובדיונות, והכינוי שלה הוא The Dirty girl. אחרים מגדירים אותה כליידי הראשונה של האנדורו באירופה - מרוצים של אופנועי שטח, שבהם מתמקדים בסיבולת. אבל לפגישה שלנו הגיעה טינה מאייר, 42, בשמלת מיני צמודה וברגע אחד שברה את אותם סטריאוטיפים שמקשרים בין המראה למהות.

"סבתא רבא שלי כבר רכבה על אופנוע - בגלל שלא הייתה לה מכונית", היא מספרת ומראה לי תמונה משנת 1930. "אני רוכבת על אופנוע מבחירה, אבל זה עדיין עולם גברי, שמקסימום חמש נשים מכל העולם מעזות לקחת בו חלק, למרות שהן יכולות".

- מה הפך אותך לאחת מהחמש האלה?

"כנראה זה חלק מאופי מולד. הוריי ניסו לגדל אותי כמו ילדה טיפוסית, ובגיל 16, כשכל חבריי קנו אופנוע, לי לא הרשו לרכוב עליו. לכן נהגתי לברוח מהבית ולרכוב עם החבר שלי. כשהייתי בת 22 הוצאתי רישיון ורכשתי אופנוע מסוג ימאהה XT500, והייתי רוכבת עליו בשדות הקרובים לביתי. רק בגיל 32 התחלתי לקחת שיעורי רכיבה מקצועיים, ורכשתי אופנוע חזק וחדיש. אז גם התחלתי את התחרויות שלי באליפות האנדורו הגרמני.

"לפני כ-14 שנה ראיתי בפעם הראשונה תמונות של המדבר באפריקה, ונשארתי פעורת פה. אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות את זה. חצי שנה לאחר מכן רכבתי במשך חמישה שבועות במדבר לוב. רציתי לבחון את עצמי, להתנסות, להבין למה אני מסוגלת. מאז לא עזבתי את המדבר. גם פה, בישראל, רכבתי בערבה, והתרגשתי מהמראות והשטח".

- איך את מסבירה את זה שאין נשים במרוצים?

"לצערי, אפשר לספור על אצבעות יד אחת את מספר הנשים שמשתתפות בראלי, והאחוז לא השתנה מאז ימי סבתא שלי ומאז שהראלי דקאר יצא לדרך. יש לנשים חלק תחרותי במוח, הן נולדות איתו, אבל כבר בילדות מחנכים את הבנים להילחם ולהיות תחרותיים ואת הנשים לוותר על תחרות. אני עשיתי סוויץ' לחינוך הזה".

10,000 ק"מ בשבועיים

היא נולדה וגדלה בחווה משפחתית בכפר קטן בסמוך להמבורג גרמניה. המרוץ הראשון שלה היה ראלי בהולנד, ב-2006. "אחרי המרוץ ההוא החלטתי לנסות להתאמן לראלי דקאר הגדול. החלטתי שארכב לאט, אמצא את הדרך, אעשה הכול כדי לא להיפצע ולא להתרסק. די חששתי, כי התחלתי מאוחר. הורים מתחילים לאמן את הילדים שלהם לרכוב בגיל 4-5, ואילו אני התחלתי רק בגיל 32.

"עשיתי קואצ'ינג לעצמי: 'יש לך יכולת ורצון ומוטיבציה, וכדאי לך להתחיל'. לקחתי בחשבון שאני יכולה להיפגע, אבל הצבתי לעצמי מטרות גדולות, וידעתי שאעשה הכול לעמוד בהן, כי המחויבות שלי היא קודם כל לעצמי".

שנה לאחר מכן הזמינה אותה קבוצת דקאר לרכוב במרוץ הגדול, שבאותה שנה היה אמור להתקיים במאוריטניה. במרוץ הזה גומעים המשתתפים מסלול שאורכו יותר מ-9,000 ק"מ במשך כ-16 ימים, ובמהלכו הם נתקלים באיתני הטבע ובתקלות מכאניות גם יחד. חלק ניכר מהמשתתפים לא מגיעים לקו הסיום. מאייר השקיעה רבות באימונים, אלא שברגע האחרון המרוץ בוטל, בעקבות איומים מצד גורמי טרור.

"את יודעת מה היה הביטול הזה בשבילי? שנה שלמה התאמנתי שעות רבות בכל יום, מצאתי ספונסרים, ואז, 12 שעות לפני הזינוק, פתאום ביטול. חשבתי שצוחקים עליי. לקחתי הכול בחשבון - שאפצע, שאתעייף, שאולי ייאלצו לפנות אותי, אבל לבטל את הראלי? ועם זאת, למרות האכזבה, ידעתי שבשנה הבאה אמשיך לראלי דקאר בבואנוס איירס, וכך היה".

- מה נותנת לך הרכיבה התחרותית?

"לא נולדתי טיפוס תחרותי, לא גדלתי כפייטרית. הייתי צריכה לעשות סוויץ' במוח כדי להיות כזאת, להבין שאני לוקחת את הפייטינג שלי עם עצמי, לפייט עם אחרים.

"זה גם קשה לגמוע כמעט 10,000 ק"מ בשבועיים, כל יום 750 ק"מ, כשאת לבד בדרך. זה כמו לעבור באופנוע מדי יום את כל מדינת ישראל, מהדרום לצפון, 14.5 שעות רכיבה, ולהיתקל בסיטואציות מסכנות חיים".

- האדרנלין שוטף את כל הגוף?

"אני מתחילה להרגיש את האדרנלין כבר בתחילת המרוץ, זה הדלק שלי. זה מסייע לי להתגבר על כל המתח שכרוך בסיטואציה כזאת. לא פעם אני קרובה להרים ידיים במהלך המרוץ, וכשאני חוצה את קו הסיום אני גאה בעצמי ומתמלאת בריגוש. זו תוצאה של פעילות האנדורפינים, הדופמין והסרוטונין. הם אחראים לריגוש שלי, הקוקטייל הזה עובד עליי באותם רגעים".

- ויש גם תגמול רגשי מצד הקהל.

"מיליוני צופים ליוו אותנו בכל יום, הרגשנו כמו כוכבי פופ מרוב גלי הערצה ואהבה. חודשים אחרי הסיום עוד כאבו לי השרירים בפנים כי הפסקתי לחייך לאנשים ולמצלמות. בכלל, אני עוצרת בדרך יותר מנהגים אחרים, לא יכולה להתרכז בלי הפסקה. גם פיתחתי 'חטיף' מיוחד, שיש בו מרכיבים אנרגטיים, שסייע לי מבחינת התזונה. אגב את המרוץ לא סיימתי בשל כשל טכני באופנוע".

- זה היה רגע של שבירה? של חשיבה מחודשת על הקריירה האתגרית שבחרת?

"יש הרבה רגעי שבירה, אבל הם לא מזיזים אותי מהמטרה. כשנכנסים מפוכחים לתחום הזה, מחשבים מראש את הסיכונים והסכנות. בסופו של יום אני חייבת להיות טוטאלית, לא לוותר לעצמי".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי